הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

אשיר עכשיו יפה על אֵלֶּה / לענג את חברותיי

|מאת עדי|

כשהייתי לסבית צעירה מאוד, חלמתי על עולם של נשים שכולו טוב. כמובן לא היה לי מושג שיש עוד נשים לסביות בעולם חוץ ממני. כמו חלק ניכר מבני האדם, הסביבה שגדלתי בה והמשפחה, לימדו אותי לחשוב באופן קיטובי (קללה שעד היום אני נלחמת בה שעה שעה). לכן, דמיינתי חברת נשים סאפפית אוטופית שטופת ארוס, שם הנשים כולן יפות, אוהבות וצחורות, מפזמות להן שירי אהבה ופורטות על הנבל, לבושות בגדים שקופים ומתבדרים ברוח כשעל ראשן זר פרחים ריחני.

כמובן שכאשר התבגרתי (מוקדם מדי), הבנתי כמה דברים חשובים: ראשית, יש עוד לסביות והרבה! אני זוכרת שממסיבת נשים למסיבת נשים בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, החניונים מחוץ למסיבה הלכו והתמלאו וזה תמיד ריגש אותי מחדש. שנית, אין עולם סאפפי. למרות, שיש מי שבחשיבה קיטובית עדיין רואים מערכת יחסים לסבית כדבר עגול ומרחף, לא מחייב, לשם שעשוע בלבד. זאת שוב בגלל מחשבה סטריאוטיפית על נשים כרכות, פאסיביות וחלושות. שתי נשים רכות וחלושות = מערכת יחסים רכה וחלושה. אם כן, ברור שלא כך הדבר וכי העוצמה והמורכבות במערכת יחסים בין בנות – בני זוג ולא משנה מאיזה מין, תלויה בהרבה מאוד מרכיבים באופי של בנות- בני הזוג עצמן\ם, ובעוד פרמטרים ומורכבויות. אמנם, כמובן שהזהות המינית והמגדרית יוצרות פרמטרים ייחודיים מסוימים, אך זה כבר למחקרים סוציולוגיים.