מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?

|מאת חגי|

 

הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן).

וכמובן, אין משמעות הדבר שאין הטרדות מיניות ואלימות מינית בתוך הקהילה. כבר כתבנו על הנושא הזה פה בבלוג בעבר, וכמו תמיד, צריך להזכיר וצריך להתמודד עם התופעה (ויצוין שנעשית עבודה בנושא, בתוך גופי האגודה כמו גם בגופים חיצוניים לה, גם אם לא בהיקף מספק). כמו כן, אפשר שיש היבטים של התופעה שקשורים למאפיינים של חברי וחברות הקהילה, דוגמת פגיעות מיניות במסגרת תרבות המועדונים ההומואית או באתרי אינטרנט (אם כי גם בהקשר הזה, נדמה לי שתשומת הלב היחודית שניתנת לאלימות במועדונים להט"בים ובאתרים להט"בים מתעלמת מהיקפי האלימות המינית באתרים מסוג זה בחברה ההטרוסקסואלית ומבוססת על סטראוטיפים להט"בופובים). אבל המעבר המהיר מההכרה שגם בקהילה הגאה, כמו בקהילה ההטרוסקסואלית, יש אלימות מינית, למסקנה שהקהילה הגאה מאופיינת, בליבתה ומעצם טבעה באלימות מינית, הוא מעבר מסוכן, מקומם, חסר בסיס ולהט"בופובי להחריד.

ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר.

על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.