פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

ושוב שכחנו את הלסביות? – על הצעת החוק לשיוויון בהטבות מס לזוגות בני אותו המין

|מאת חגי|

הדיון הציבורי הנוכחי על הצעת החוק של חברת הכנסת עדי קול שתכליתה לתקן את פקודת מס הכנסה כך שבני זוג בני אותו המין שהם הורים יהיו זכאים לנקודות זיכוי זהות לזוגות הטרוסקסואליים נוטה לא פעם לעבור לפסים לא ענייניים. הויכוח, האם מדובר בהכרה בזוגיות של בני זוג בני אותו המין, ואם כן, מה משמעותה של ההכרה הזו, העלים לחלוטין את הדיון בשאלה האם מדובר מלכתחילה באפליה, ואם כן, באיזה אופן, והאם התיקון פותר אותה.

בניתוח מבריק, זיהה גל אמיר שהצעת החוק החדשה מבוססת על שימור וביסוס המודל ההטרונורמטיבי, ודורשת מבני הזוג ההומואים או בנות הזוג הלסביות להצהיר מי ה"גבר" ומי ה"אישה" במערכת היחסים. רובד נוסף של דיון, שכמעט אינו קיים, הוא שהתיקון בפועל פוגע בזוגות לסביות, שעד כה נהנו מהטבה לשתי בני הזוג, ומעתה יקבלו הטבה ככל זוג אחר (ואמנם, אף שרוב הדיון בסוגיה מתמקד בבני זוג הומואים בלבד, דברי ההסבר להצעת החוק מתייחסית מפורשות לכך ש" בתא משפחתי בו אישה נשואה לבת אותו המין, הזכאות לנקודות זיכוי גדולה יותר מתא משפחתי הטרוסקסואלי").

על הרקע הזה, השאלה היא האם באמת מדובר במאבק לשיוויון של הקהילה הלהט"בית, או במאבק של הומואים לקבלת זכויות על חשבון זכויותיהן של נשים, ובפרט, של בנות זוג לסביות.