Tag Archives: כלכלה

ושוב שכחנו את הלסביות? – על הצעת החוק לשיוויון בהטבות מס לזוגות בני אותו המין

4 דצמ

|מאת חגי|

הדיון הציבורי הנוכחי על הצעת החוק של חברת הכנסת עדי קול שתכליתה לתקן את פקודת מס הכנסה כך שבני זוג בני אותו המין שהם הורים יהיו זכאים לנקודות זיכוי זהות לזוגות הטרוסקסואליים נוטה לא פעם לעבור לפסים לא ענייניים. הויכוח, האם מדובר בהכרה בזוגיות של בני זוג בני אותו המין, ואם כן, מה משמעותה של ההכרה הזו, העלים לחלוטין את הדיון בשאלה האם מדובר מלכתחילה באפליה, ואם כן, באיזה אופן, והאם התיקון פותר אותה.

בניתוח מבריק, זיהה גל אמיר שהצעת החוק החדשה מבוססת על שימור וביסוס המודל ההטרונורמטיבי, ודורשת מבני הזוג ההומואים או בנות הזוג הלסביות להצהיר מי ה"גבר" ומי ה"אישה" במערכת היחסים. רובד נוסף של דיון, שכמעט אינו קיים, הוא שהתיקון בפועל פוגע בזוגות לסביות, שעד כה נהנו מהטבה לשתי בני הזוג, ומעתה יקבלו הטבה ככל זוג אחר (ואמנם, אף שרוב הדיון בסוגיה מתמקד בבני זוג הומואים בלבד, דברי ההסבר להצעת החוק מתייחסית מפורשות לכך ש" בתא משפחתי בו אישה נשואה לבת אותו המין, הזכאות לנקודות זיכוי גדולה יותר מתא משפחתי הטרוסקסואלי").

על הרקע הזה, השאלה היא האם באמת מדובר במאבק לשיוויון של הקהילה הלהט"בית, או במאבק של הומואים לקבלת זכויות על חשבון זכויותיהן של נשים, ובפרט, של בנות זוג לסביות.

להמשיך לקרוא

תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)

25 נוב

|מאת חגי|

לפני שנים ספורות, נראה היה שמשהו יכול להשתנות. בבית המשפט העליון כיהנה הנשיאה הראשונה, השופטת דורית ביניש, חברת הכנסת דליה איציק, אישה מעדות המזרח, כיהנה כיושבת ראש הכנסת, וחברת הכנסת ציפי לבני, יושבת ראש קדימה, נתבקשה על ידי נשיא המדינה להרכיב את הממשלה.

השאלה מדוע לא הוקמה אותה הממשלה, והאם באמת קשור הדבר לאי נכונותן של חלק מהמפלגות הדתיות לשבת בממשלה בראשות אישה, אינה משנה את העובדה שהמעמד ההיסטורי, בו בראשות שלוש הרשויות נשים, טרם הגיע.

כמובן, גם אם בראשות שלוש הרשויות היו נשים, לא היה בכך כדי לסמן את השלמתו של המאבק הפמניסטי, ולו בתחום המצומצם של הזירה הפוליטית. כדי לבחון את הצלחתו של המאבק הפמניסטי יש להתבונן על תמונה רחבה יותר, ולשאול את השאלה החציונית. משמע, אין די בכך שהאישה הכי טובה תזכה ליחס שווה לגבר הכי טוב. פעמים רבות דמויות יחידות בעלות כישורים יוצאי דופן זוכות ליחס טוב יותר מעמיתותיהן, בין אם על ידי הדחקה (אישית וציבורית) של מגדרן, ובין אם בדרך של ראייתן כיוצאות מהכלל. מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה. במילים אחרות, השאלה היא האם במצב הרווח עדיין משמש המגדר כשיקול לפגיעה בנשים.

יחד עם זאת, וודאי שיש משמעות רבה לשאלה האם גם בדרגים הבכירים עדיין קיימת אפליה מוסדתית, שיטתית ומובנית.

כך, שנים ספורות אחרי, שבה המערכת לשליטה גברית מלאה. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט אשר גרוניס. בקרוב, עם פרישתה של השופטת ארבל, ירד מספר השופטות בבית המשפט העליון לשלוש (מתוך חמישה-עשר). ראש הממשלה הוא בנימין נתיהו, ויושב ראש הכנסת הוא חבר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין. החל מהשבוע, אפילו בתפקיד ה"רביעי", יושב ראש האופוזיציה, מכהן גבר, הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. כל הארבעה אשכנזים. שניים מתוך הארבעה, נתניהו והרצוג, הם אצולת הון וילדים לאצולה פוליטית.

כמובן, תמיד כשמנסים לבחון את התמונה הרחבה, ישנם את אלו שקופצים ועומדים על ההבדלים הספציפיים והיחודיים של כל אחד מהמקרים. אלו תמיד קיימים, ובדרך זאת ניתן להסתיר מציאות מפלה לעד. אלא שלא פעם ההבדלים הללו עצמם חושפים מנגנונים של אפליה והדרה. כך, דרכו של השופט גרוניס לכס הנשיאות נסללה בדרך של חקיקה פרסונאלית על מנת למנוע מהשופטת נאור להתמנות לנשיאה. השופטת נאור אינה מהשופטות האקטיביסטיות של בית המשפט, וככל שניתן לדעת, זיהויה הפוליטי אינו בשמאל. נדמה שהמאבק נגד מינויה יכול להיות מקושר לאחד מהשניים – או שהמחוקקים היו בורים באשר לזהות האנשים שעל מינויים נאבקים, או שהדבר קשור, במישרין או בעקיפין, לחוסר הרצון לראות שתי נשיאות מכהנות בזאת אחר זאת. בדומה, כפי שכבר ציינתי, סיפור הרכבת הממשלה של ציפי ליבני כלל מבנה דומה, של שימוש בהיבט המגדרי כמכפיל כוח לקשיים הקיימים ממילא.

הדברים בולטים במיוחד במאבק האחרון בין שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. הפרשנויות הרווחות מספרות שכישלונה של יחימוביץ נבע משני גורמים. ראשית, בציבור הכללי, מהאכזבה על אי ההצלחה בבחירות הכלליות. שנית, בקרב מתפקדיה המאורגנים של המפלגה, מאי מתן כוח ריאלי למושבים ולקיבוצים. נדמה שהמישור השני הוא מעניין במיוחד. הקיבוצים, המושבים וההסתדרות בתנועת העבודה הם המקבילים לועדי העובדים בליכוד (כמובן, מאחר שועדי העובדים מורכבים לא פעם ממזרחים נוטים להציגם כסחטנים, בעוד שהקיבוצים מוצגים כמלח הארץ). מדובר במנגנונים מסואבים, מיושנים ומסורבלים, שמייצגים אליטה חברתית מזה שנים ארוכות ומשמשים כלי מרכזי בהחלשתן של כלל הקבוצות המוחלשות בישראל. מדובר באותה ההסתדרות שעמדה מנגד כשגלי הפרטה אלימים היכו ועודם מכים בשוק העבודה בישראל. אלו אותם הקיבוצים שמנסים עד לימים אלו ממש לסחוט את מנהל מקרקעי ישראל בכל מיני טיעונים מפולפלים ולנצל את כוחם הפוליטי על מנת לקבל עוד הטבות, מענקים וזכויות יתר מהמדינה, ללא כל הצדקה. מהלכה של יחימוביץ לביטול הכוח העודף של גופים אלו (לצד קביעת שיריון של חמישים אחוזים לנשים בכלל מוסדות המפלגה) הוא מהלך לתיקון עוול היסטורי, ולהקטנת כוחה של אליטה דכאנית במוסדות השילטון. אם אלו הכוחות שפעלו נגדה עכשיו, הרי שמבעד לשמות המכובסים "הקיבוצים", "המושבים" ו"ההסתדרות" מדובר בכוחות פטריאכליים מובהקים, שמבקשים לשמר סדר של דיכוי והחלשה. וכן, ודאי שיחימוביץ יכלה לבחון להיות "יוצאת הדופן" – האישה שהתברגה בצמרת באמצעות אישוש ושימור הסדר החברתי הפוגעני. אז ודאי היו תומכים בה בני הקיבוצים. אלא שדרישה כזאת היא בפני עצמה דרישה מפלה. היא דורשת מנשים בודדות מוחלשות, על מנת לטפס בסולם החברתי, להפוך לכלי אפקטיבי בדיכוי של נשים אחרות. אם זאת הייתה ציפייתם של הקיבוצים, אפשר רק לברך את יחימוביץ על התנגדותה לכך.

ואז מגיע הסיפור של האלטרנטיבה המדינית. בכנות, אני חשדן. אני חשדן כי השר לפיד מעולם לא הציג אלטרנטיבה מדינית, והדבר לא פגע בו כלל וכלל. אני חשדן בגלל שלא ברור איזו אלטרנטיבה מדינית מציע יריבה של יחימוביץ, הרצוג. אני חשדן כי השימוש בטיעון המדיני על מנת למחוק את סכנות הביטחון הפנימיות בישראל, סכנות הנובעות מסדר יום כלכלי דורסני, מאפליה, מהעדר חינוך והעדר בריאות, מהזנחה מתמשכת של המוני גברים ונשים, מתנאי העבדות של עובדות הסיעוד ומהגרי העבודה, ממציאות הכליאה של מבקשי המקלט, הוא שימוש שמרני. הצבת השאלה המדינית כמוקד היחיד של כלל הדיון הציבורי מאפשרת ל"שמאל" שלא להוות אופוזיציה חברתית וכלכלית. כך, חבר הכנסת הרצוג, שמשמש כביכול כאלטרנטיבה מדינית (וכאמור, ספק בעיני אם כך הדבר) הצביע בעד חוקים פוגעניים, דוגמת הצעת חוק המשכון החדשה, שעתידה להגביר את זכאותם של הבנקים לערבויות, על חשבון הציבור הכללי. הצבעה זו אינה חריגה, היא עולה בקנה אחד עם מדיניות ארוכת שנים במפלגת העבודה, שנעה בין אי התעמקות בסוגיות כלכליות, לבין אימוץ גורף של מדיניות נאו-ליברלית דורסנית.

אינני מחסידיה של יחימוביץ ואינני מאויביו של הרצוג. אם היה ניתן לראות במאבק שלהם כמאבק פנימי בלבד, היה לי עניין מוגבל ביותר בו. אבל לא מדובר במאבק פנימי. מדובר במגמת נסיגה מדאיגה. בקרוב, אחרי פרישתה של השופטת ארבל, ישמשו בבית המשפט העליון רק שלוש שופטות. כל התפקידים הבכירים בכנסת ובממשלה מאויישים על ידי גברים. אף שמהערכת הפוליטית מצליחה לכבס את המילים היטיב, בכל פעם מחדש משלמות נשים את המחיר על רצון לקדם צדק חברתי, לאתגר את המוסדות ההגמוניים, ולו במעט, ולדרוש יחס שיוויוני. בכל פעם משמש רצון זה כנגדן. בכל פעם, במקום שהציבור יגנה מהלכים פסולים אלו, זוכים הטיעונים המכובסים לתמיכה מכל קצוות המפה הפוליטית והחברתית.

אם יחימוביץ הייתה מפסידה רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית או סכסוכים פנימיים, היה זה הפסדה שלה. כאשר ההפסד נובע מרצון בשימור מנגנוני כוח מיושנים, רצון שזוכה לתמיכה רחבה, מדובר בהפסד ציבורי, החורג מעניינה הפרטני של מפלגת העבודה.

בזכות החברות

2 אפר

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

להמשיך לקרוא

הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

1 אוג

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

להמשיך לקרוא

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

להמשיך לקרוא

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

22 מרץ

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

להמשיך לקרוא

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

15 מרץ

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

להמשיך לקרוא