Tag Archives: ישראל

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

19 יול

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הגינקולוגים לא למדו לקח

14 יול

*פוסט אורח*

|מאת יופי|

שבוע התבשרנו על כנס נוסף של מכון פוע"ה –  – המכון לפוריות ורפואה על פי ההלכה, העוסק ב"גודל המשפחה והרחבתה", ובו הרצאה של ד"ר ברונו רוזן, מומחה למיילדות, גינקולוגיה ופריון, על אמצעי מניעה, והרצאות נוספות על תכנון המשפחה. שלושת הדוברים בכנס הם גברים. ההזמנה לכנס, שהתקיים אתמול (ה- 11.7.12), מציינת במפורש כי הכנס מיועד לגברים בלבד: "ציבור הגברים מוזמן ליום עיון ייחודי".

כזכור, לפני כמה חודשים קיים מכון פוע"ה– כנס על בריאות נשים שבו רק רופאים גברים הורשו לשאת דברים. בסמיכות זמנים קיים משרד הבריאות טקס הענקת פרסים בתחום הלכה ורפואה שבו נמנע מנשים שקיבלו את הפרס לעלות לבמה, והן נדרשו לשבת ביציע.

אירועים אלה עוררו מחאה ציבורית, ובאקט מעורר הערכה ביטלו מספר רופאים את השתתפותם בכנס. ההסתדרות הרפואית אף פרסמה נייר עמדה שבו נאמר, בין השאר, כי:

"הרופאלרבות המנהל הרפואי, יעשה כמיטב יכולתו על מנת לשמש דוגמה, יוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים וימנע ממתן הכרה או הסכמה, בין במעשה ובין בשתיקה, לצעדים העומדים בניגוד לעקרון זה."

לכאורה הכנס הנוכחי אינו הכנס הנכון למחות עליו. הלא מתקיימים לעתים כנסים לנשים בלבד, ואין בכך פסול. להיפך: נשים צריכות מרחב בטוח משלהן שבו תוכלנה לדבר וללמוד בחופשיות. מדוע למנוע זאת מגברים? בנוסף, לצערנו יש כנסים רבים בעולם החילוני, לכאורה השוויוני והנאור, שבהם יש שלושה דוברים גברים, אז למה להזדעק על הכנס הזה דווקא?

להמשיך לקרוא

יצאנו אומואים

25 יונ

*פוסט אורח*

|מאת נמרוד|

בynet אמרו 500, בהארץ 1500. נסגור על 1000. אף פעם לא הייתי מרודפי המספרים המדוייקים, או המספרים בכלל. אמצעי ספירת הקהל שצברו תאוצה בקיץ אשתקד מעוררים בי דחף להפגין עם כל 40 הפלאפונים השכובים במגירתי . פתאום מצאתי את עצמי סופר. היו מעטים. מעטים, שקטים, מנומסים, עדינים, לא מפריעים, חצי שעה והביתה. כאלה אומואים.

איפה היו אתמול עשרות האלפים של המצעד מלפני שבועיים? לא נראה לי שהם ראו את ספרד נגד צרפת ברבע גמר אליפות אירופה. איפה היו החברים הסטרייטים שלי שבאו לחגוג בים, עם אלכוהול, כוסיות ומוסיקה טובה? תכל'ס במחאה יש פחות בחורות בלבוש מינימאלי. אחרי מפגן העוצמה הצבעוני ציפיתי שיהיו יותר אנשים, פתאום מפגן העוצמה מתחוור כחולשה. חולשה אידיאולוגית, פוליטית ורגשית. חולשה של מודעות. הכוח של ההמונים הוא במסיבה נטולת חולצה ומלאת חול ים רך. הבגדים, השלטים והאמירה בעלת המשמעות הם הקריפטונייט של הקהילה, משביתי שמחות. בכל מסיבה של שירזי יש יותר אנשים משהיו אתמול בהפגנה, נאמנים ל"עליזות" המתחייבת.

היה שקט, ולא שתיקה רועמת, שתיקה מביכה. הגברה שהייתה מביישת את מסיבת הסיום בגן שולמית. וזה לא שהאגודה נעדרת נסיון בהפקת אירועים עתירי משתתפים והגברתם, אם TYP לא מופיעים אז למה להגביר?! זו לא רק חולשת טון הדיבור, זו חולשת הדיבור. האם באמת עבר המסר שאין מקום לאמירות האחרונות בסביבה שלנו?! כל כך עדין, נעים, סטרילי, רק לא להזיע. המעט שהצלחתי לשמוע היה מלא קיטש וחסר חדות. מודה, ברכת קבלת השבוע (או מה שזה לא היה) כמעט וגרמה לצמרמורת נעימה אבל חסרת כל הקשר, מניפולציה זולה של נורמטיביות ושיח הגמוני. הראנו לח"כ אריאל! גם אומואים וגם מברכים! In Your Face!

להמשיך לקרוא

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

להמשיך לקרוא

בזכות החברות

2 אפר

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

להמשיך לקרוא