Tag Archives: יופי תירוש

עידוד עגינות כהתנגדות רדיקאלית למוסד הנישואין, או: כמה מחשבות נוספות על נישואים גאים

31 מרץ

|מאת חגי|

בואו נניח שמישהי מחברות הכנסת הייתה שוקלת להציע הצעת חוק איסור עגינות, בו היה נקבע שבכל מקרה בו לא ניתן הגט בבית הדין הרבני בשל אי הסכמת הבעל, תפקע סמכותו של בית הדין והאשה תוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להתרת נישואין. הצעת החוק הזו הייתה משנה באופן דרמטי את חייהן של נשים בישראל. ההשפעה הישירה הייתה כמובן על נשים עגונות, שלא היו נותרות בעגינותן. אבל גם נשים רבות אחרות היו מושפעות. כך למשל, כל אותן נשים שנאלצות לשלם עבור הגט לבעל, ולותר על זכויות רכושיות המגיעות להן, לא היו נאלצות לעשות זאת יותר. כל אותן נשים שחוששות להקלע להליך ארוך בבית הדין הרבני ובשל כך מסכימות לכל מיני פשרות דוגמת שלום בית (אותו שלום בית שמוביל לעיתים לרציחתן) היו חוששות קצת פחות. וכמובן, היו המון המון נשים שלא היו מקבלות מכך דבר, כי הן כלל לא רוצות להתגרש או שבעליהן לא עושים בעיות במתן הגט. האם היה ניתן לדרוש מארגוני הנשים להתנגד להצעה, שכן היא מנרמלת את מוסד הנישואין עצמו?

בימים האחרונים התעורר מחדש, כפי שמתעורר אחת לכמה זמן, הדיון על שיוויון בנישואין, הפעם בארה"ב. ברקע לדיון צריך לזכור שבשונה מישראל, בה ניתן לקבל את מרבית ההטבות הניתנים לזוגות נשואים גם מבלי להינשא (וזוגות להט"בים אכן זכאים לרובן), בארה"ב מדובר במציאות דיכוטומית של הכל או כלום. וכמו בכל פעם שמתעורר הדיון, נשמעו, לצד הקולות המברכים, הקולות המבקרים. בהקשר הזה, נדמה לי שאפשר לזהות שלוש ביקורות מרכזיות (אפשר לקרוא אודותיהן בין היתר כאן, כאן וכאן).

הביקורת הראשונה היא ששיוויון בנישואין יוצר נורמליזציה של הדיכוטומיה החברתית שבין זוג הזוכה להכרה, ליתר התקשרויות בינאישיות שאינן זוכות להכרה ולפריבילגיות הנלוות לה. בהקשר הזה מתעורר גם השאלה מדוע בכלל צריכה המדינה להיות מעורבת בהסדרת היחסים הבינאישיים בין זוגות. במילים אחרות, הביקורת היא שככל שיהיה ללהט"בים המעוניינים להינשא נוח יותר, כך מחויבותן להלחם בשביל מי שלא מבקש לפעול בדרך זו תהיה מצומצמת יותר.

הביקורת השניה היא שהקצאת המשאבים למאבק לנישואין גאים היא שגויה, שכן ישנם מאבקים חשובים יותר. הטענה היא שהמאבק לנישואין משקף את האינטרסים של קבוצות הכוח בקהילה. בהקשר זה, החיצים לא פעם מופנים ל"דומואים", הכינוי להומואים שמבקשים להיות דומים להטרואים.

 הביקורת השלישית היא שמוסד הנישואין, על פי טבעו, הוא מוסד דכאני כלפי נשים, שנועד לשלוט בנשים, לשלול את זכויותיהן ולהכפיף אותן לסדר חברתי פטריאכלי.

התנגדות לנישואין

על השאלה האם מוסד הנישואין מעצם טיבו הוא מוסד פטריאכלי ובלתי ניתן לשינוי כבר התדיינו ארוכות פה בבלוג, בדיוק בהקשר של נישואין גאים, סביב הפוסט של רוני some f***ing talk about gay marriage , ואין לי עוד הרבה להוסיף (בשלב זה). בתמצית, טענתי שם, ואני עדיין חושב, שמוסד משפטי הוא מה שעושים ממנו. מוסד הנישואין היום לא דומה בכלל למוסד הנישואין של לפני מאה שנה, וכנראה יכול להשתנות עוד בהמשך. זה לא אומר שאין מקום גם לפתח חלופות שאינן של הכל או כלום (למשל, סתם לאפשר למישהו להיות בעל הסמכות לקבל החלטות רפואיות עבורך, מבלי לתת לו את שאר הזכויות המוקנות לבן זוג נשוי). אבל זה אומר שאם אנחנו רוצים להשאיר לבני זוג את האפשרות לקיים קשר כלכלי-חברתי שמאפייניו מאפייני הנישואין כפי שהם כיום, להגיד שצריך לבטל את המוסד ולהקים תחתיו מוסד בשם אחר (אבל זהה באופיו) זה שינוי סמנטי בלבד.  

*

השאלה של הקצאת המשאבים היא שאלה קצת יותר מסובכת. היא דורשת לחשוב על שתי שאלות משנה – לטובת מי המשאבים מופנים, ומי מודר ממשאבים.

נדמה לי שהקונצנזוס שנוצר, כאילו נישואים גאים זה אינטרס של הומואים בורגנים ממעמד סוציו אקונומי גבוה (וכפי שמגדירה את זה המגיבה ציפי ב"העוקץ" – "השפיץ העליון הפריבילגיוני של הומואים ולסביות שהנישואים יפתרו להם בעיות אמיתיות (זכויות הגירה, נגיד) הוא בדיוק זה – קבוצה פריבילגיונית. וקטנה יחסית"), הוא קצת מרחיק לכת. ראשית, ודאי שהנישואין הגאים רלבנטים גם ללסביות ולבי סקסואליים. הסוגיה רלבנטית גם לטרנסג'נדרים הטרוסקסואלים ולטרנסג'נדריות הטרוסקסאליות. כל זמן שאין אפשרות לנישואין גאים, נדרשים אלו לקבל הכרה של המדינה בכך שהם "באמת" גבר או "באמת" אישה בשביל להתחתן עם בני המגדר השני. במילים אחרות, העדר הכרה באפשרות לנישואין הפתוחה לכולן נותנת למדינה זכות לפשפש בתחתונים של טרנסג'נדרים, ולקבוע האם הם עברו את השלב ה"קריטי" שמגדיר אותם כחלק מהמגדר שלו הם משתייכים (וכבר היו מקרים בעולם, לרבות בארה"ב, בהם בוטלו נישואין למפרע, על בסיס הטענה שאין אפשרות לאישה טרנסג'נדרית להתחתן עם גבר סיסג'נדר, מאחר שנישואין גאים אסורים). יתר על כן, כפי שציין בעבר אייל גרוס, דווקא להט"בים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, בעלי נגישות למשאבים ולעורכות דין, מסוגלים בקלות רבה יותר ליצור הסדרים עוקפי נישואין דוגמת הסכמי חיים משותפים חוזים וירושות הדדיות.

כמו כן, המאבק מאוד רלבנטי להרבה להט"בים מוחלשים, שרוצים את המודל ה"נורמאלי" שהם רואים בסביבתם ההטרוסקסואלית. נדמה לי שיותר מנערה להט"בית אחת גדלה עם הפחד שכל הסובבים אותה יסתדרו במערכות יחסים זוגיות יציבות, ורק היא תשאר בדד. גם אם הנישואין הגאים מציגים רק חלופה אחת אפשרית לאינטימיות בין פרטים בחברה, קיומה של החלופה הזאת יכול להיות מאוד משמעותי למי שמתקשים לחיות עם זהותן המינית.

אפשר גם לזהות את הקשר של המאבק הזה לקבוצות אחרות שהמבקרים מזכירות – ודאי שהוא רלבנטי גם לנשאי HIV, הוא גם רלבנטי גם להורים של נוער להט"בי שאולי ישקלו שוב האם לזרוק את הילד שלהן מהבית. ונכון, זה לא אומר שאין מאבקים יותר חשובים בשביל אותן הקבוצות, וחשוב לעשות אותם (וכן, הרבה מאותם "דומואים" פועלים למשל במסגרת של הועד למלחמה באיידס, ולא עושים רק לביתם).

אבל אפילו אם המאבק היה רלבנטי רק להומואים, ואפילו אם רק להומואים בורגנים, נדמה לי שיש קצת הפרזה בהתייחסות לקבוצה הזאת כמי שיש לה כבר הכל. גם ההומו האשכנזי המבוסס ביותר עדיין סובל ממציאות של אפליה והדרה מטריאלית וסימבולית ממשאבים. כאשר הומו דורש שינתנו לו משאבים בתמורה להדרה של חלקים אחרים מהקהילה ממשאבים, יש בכך בעיה חמורה. אבל לא ברור לי האם, וכיצד, כרטיס הטיסה שביקש לבן זוגו יונתן דנילוביץ פגע בנגישות למשאבים של שאר חלקי הקהילה (באותו המקרה השאלה הייתה האם בן זוג מאותו המין של עובד אל-על זכאי להטבות שניתנות לבני זוג הטרוסקסואליים של עובדים). במידה רבה אותו כרטיס טיסה מפורסם עשה בדיוק את ההיפך, והוביל, בין היתר, לחיוב הפוזיטיבי שהוטל על עיריית ירושלים לתקצב את הבית הפתוח בירושלים, שמשרת את כלל חברי וחברות הקהילה. 

ונכון, אם היה סל משאבים מוגבל שמוקצה לקהילה, ובשביל העתירה של דנילוביץ' היו מוותרים על עתירה אחרת, כנראה שהיה מוצדק לבקר את הבחירה. במובן זה, בהחלט צריך לבדוק כמה מהמשאבים הציבוריים שמוקצים לקהילה הולכים למאבקים שאינם החשובים ביותר, רק בגלל שבעלי הכוח בקהילה הם גברים. בהחלט ראוי לבקר את האופן שבו הקהילה מתעדפת תיירות גאה על פני מאבקים חשובים יותר. אבל כשאדם משתמש במשאבים הפרטיים שלו בשביל לקדם סוגיה שקרובה לליבו, גם אם היא לא תסייע לכולן, וכל זמן שהיא לא מזיקה, נדמה לי שקשה לבקר אותו. ממש כמו שקשה לבקר נשים שמבקשות לעמוד על זכותן לאי אפליה בחברות בדירקטוריונים, למרות שמדובר בנשים ממעמד גבוה, ולמרות שאם ארגוני הנשים היו מקדישות את כל זמנן למאבק הזה, היה בכך טעם נפגם (נדמה לי שהקדשת חלק ממשאבי ארגוני הנשים לסוגיה זו נתפשת, ככלל, ראויה).

אמנם, את הנתונים מארצות הברית אין לי, אבל לפחות בישראל נדמה שעיקר המשאבים הציבוריים הולכים לגופים דוגמת הבית הפתוח, המרכז הגאה, חוש"ן ואיג"י. גם הקליניקות השונות והגופים הציבוריים מייצגים בתיקים משפטיים שעוסקים בקבוצות רבות ומגוונות בקהילה. כמות המשאבים הציבוריים שהולכת למאבקים פרטיים, מכל סוג שהוא, היא זניחה למדי. 


תמיכה בנישואין

ואז אנחנו נשארות עם הטענה המורכבת ביותר, היא טענת הנורמליזציה של מוסד הנישואין. מורתי ורבתי, יופי תירוש, פרסמה ממש לא מזמן מאמר על טענות הדדיות בדיני איסור אפליה. משמע, על טענות שמאבק אחד של קבוצה מופלית פוגע בקבוצה מוחלשת אחרת. המקרה הפרדיגמאטי שממנו מתחילה תירוש את מחקרה הוא המקרה של נשים ממשפחות אצולה בספרד, שפנו לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם בטענה שהן מופלות מאחר שתואר האצולה עובר רק לגברים. בית המשפט דחה את עתירתן, בקביעה שמוסד האצולה מפלה מטיבו, ולכן לא תשמע טענה של אפליה ביחס לתארי אצולה. מבלי להיכנס לדוגמא הזאת (עליה אפשר לקרוא, כמובן, אצל תירוש) נדמה שגם בתוך טענות ההדדיות יש היררכיה מסויימת. יש מקרים בהם ישנו קשר הדוק בין הבקשה של הקבוצה המופלית לבין הפגיעה בקבוצה אחרת. זהו למשל המקרה של פונדקאות, שמעורר קושי של ממש. יש מקרים שבהם הקשר הוא עקיף יותר. למשל, בהקשר של פינוושינג. בפוסט קודם כבר כתבתי על המורכבות של הנושא, שכן כל התקדמות במאבק על זכויות להט"בים משמשת להצדקת מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים, אבל ויתור על מאבק להט"בי בישראל הוא בעל משמעות הרסנית לחברי ולחברות הקהילה. קושי דומה מתעורר במאבקים של פלסטינים-ישראלים על זכויותיהם (ויוזכר שאפילו בהקשר של נישואין ניתן להעלות את הטענה שמאבקן של נשים מוסלמיות שלא להיות כפופות רק לבית הדין השרעי למעשה אשרר את חוק האזרחות, שמגביל נישואין של פלסטינים ישראלים ופלסטינים תושבי השטחים; בעצם אפשר לטעון שגם המאבק של ארגונים כמו עדאללה נגד חוק האזרחות עצמו הוא סוג של אשרור של מוסד הנישואין, ופוגע בפלסטינים שאינם רוצים או אינן יכולות להיות חלק ממוסד זה).

המקרה הנוכחי הוא מהסוג השני של המקרים. החשש הוא שככל שמוסד הנישואין יהיה נוח יותר להרבה א/נשים, כך הנכונות הציבורית לשינויו תקטן, והקושי של מי שלא מסוגל להיכנס בדלתות מוסד הנישואין, או שלא מעוניינת בכך, ילך ויגבר. כמו במקרה של הפינק-וושינג, גם במקרה הזה נדמה לי שהפתרון לא יכול להיות ויתור של כל המעוניינים להתחתן על האפשרות הזאת, עד ליום שבו ישתנו המוסדות החברתיים מהיסוד ויהיו תחליפים ראויים למוסד הנישואין (יום שכרגע לא ממש נראה באופן).  הפתרון צריך להיות באמירה ברורה של הקהילה שמוסד הנישואין לא פותר על כל הבעיות ולא נותן מענה לכל הצרכים. הוא לא פותר על הבעיות של הורות משולשת, והוא לא פותר את הקשיים של אמהות חד הוריות. הוא לא פותר את הדיכוי הקיים בהליך הנוכחי לשינוי מין בישראל, והוא לא פותר את הבעיה של נוער להט"בי שנזרק לרחוב, ועוד הרבה בעיות אחרות של חברות וחברי הקהילה, שלא יפתרו רק בגלל שיהיו נישואין גאים. הפתרון צריך להיות בכך שמשאבים קהילתיים, כמו גם משאבים של גופים רלבנטים מחוץ לקהילה, יופנו למאבק על הרחבת ושינוי האופן שבו מסדירה המדינה את הקשרים שבין הפרטים. הפתרון צריך להתבטא גם בכך שהארגונים הקהילתיים יפרסמו סדר יום ברור שמבהיר אלו מאבקים מקודמים וכיצד הם משקפים את התעדוף של הקשיים של חברות הקהילה (כל פרסום ברור בהקשר הזה בישראל לא ניתן למצוא). זאת, לצד מה שאייל גרוס מכנה "סולידאריות" לאלו המבקשים להשתמש במוסד הנישואין. בהקשר הזה, נדמה לי שאין ציפייה בהכרח שהחלקים המוחלשים יותר של הקהילה ירתמו דווקא למאבק בנישואין, או יסכימו לעכב מאבקים אחרים עד לסיום המאבק הזה. גם לא נראה לי שהציפיה לסולידריות נובעת מתפישה שזכויות האדם "יחלחלו" הלאה, או שאחרי הנישואין כל ההומואים והלסביות הבוגרנים יתפנו לקדם זכויות של חלקים אחרים מהקהילה. הציפיה היא רק שחברי הקהילה לא יתנגדו למתן זכויות לחברות קהילה אחרים, כל זמן שהמאבק על זכויות אלו לא פוגע ביתר חברות הקהילה, וגם אם הוא לא בהכרח מועיל להן.     

*

פוסטים קודמים בהקשר זה:

אייל גרוס / על נישואין וסולידריות

רוני / some f***ing talk about gay marriage

חגי / פרנדלי, תלוי למי

על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

22 נוב

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

להמשיך לקרוא

הגינקולוגים לא למדו לקח

14 יול

*פוסט אורח*

|מאת יופי|

שבוע התבשרנו על כנס נוסף של מכון פוע"ה –  – המכון לפוריות ורפואה על פי ההלכה, העוסק ב"גודל המשפחה והרחבתה", ובו הרצאה של ד"ר ברונו רוזן, מומחה למיילדות, גינקולוגיה ופריון, על אמצעי מניעה, והרצאות נוספות על תכנון המשפחה. שלושת הדוברים בכנס הם גברים. ההזמנה לכנס, שהתקיים אתמול (ה- 11.7.12), מציינת במפורש כי הכנס מיועד לגברים בלבד: "ציבור הגברים מוזמן ליום עיון ייחודי".

כזכור, לפני כמה חודשים קיים מכון פוע"ה– כנס על בריאות נשים שבו רק רופאים גברים הורשו לשאת דברים. בסמיכות זמנים קיים משרד הבריאות טקס הענקת פרסים בתחום הלכה ורפואה שבו נמנע מנשים שקיבלו את הפרס לעלות לבמה, והן נדרשו לשבת ביציע.

אירועים אלה עוררו מחאה ציבורית, ובאקט מעורר הערכה ביטלו מספר רופאים את השתתפותם בכנס. ההסתדרות הרפואית אף פרסמה נייר עמדה שבו נאמר, בין השאר, כי:

"הרופאלרבות המנהל הרפואי, יעשה כמיטב יכולתו על מנת לשמש דוגמה, יוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים וימנע ממתן הכרה או הסכמה, בין במעשה ובין בשתיקה, לצעדים העומדים בניגוד לעקרון זה."

לכאורה הכנס הנוכחי אינו הכנס הנכון למחות עליו. הלא מתקיימים לעתים כנסים לנשים בלבד, ואין בכך פסול. להיפך: נשים צריכות מרחב בטוח משלהן שבו תוכלנה לדבר וללמוד בחופשיות. מדוע למנוע זאת מגברים? בנוסף, לצערנו יש כנסים רבים בעולם החילוני, לכאורה השוויוני והנאור, שבהם יש שלושה דוברים גברים, אז למה להזדעק על הכנס הזה דווקא?

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא