Tag Archives: יהדות

אין דרכן של נשים למזוג יין

9 אפר

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

חג החירות הוא הנותן את הטון לחודש ניסן, חודש החירות. רעיון החירות מבוטא בשלל הלכות הפסח ובייחוד בהלכות ליל הסדר. במסכת פסחים, פרק י' משנה א נכתב: "ערב פסחים… אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" – אחת ההלכות המבטאות באופן המובהק ביותר את רעיון החירות בליל הסדר היא ההסבה. כך מפרש הרמב"ם – "וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך המלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חרות" וכך גם מובהר בירושלמי (מסכת פסחים פ"י, ה"א): "אמר רבי לוי – ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות". בגמרא (בבלי, מסכת פסחים דף ק"ח ע"א) קיים דיון לגבי חובת ההסבה בעת שתיית ארבע כוסות, ממנו ניתן ללמוד כי החובה חלה רק על אלו המסוגלים לחוש בחירות באופן מלא, ועל כן פטורים ממנה, למשל, נשים בנוכחות בעליהן ותלמידים אצל רבותיהם (אך לא מתלמדים אצל מוריהם המקצועיים, או בנים אצל אבותיהם).

"אשה אצל בעלה לא בעיא [=צריכה (נ.ג.)] הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה", כך נכתב בתלמוד, ורבות נכתב על הלכה זו. מפרש שם רשב"ם כי אשה אצל בעלה איננה מחוייבת בהסבה "מפני אימת בעלה וכפופה לו…". מכאן ניתן ללמוד מדוע אשה חשובה מחוייבת בהסבה, שכן אשה חשובה לא נתונה תחת אימה גדולה מבעלה, והיא איננה כפופה לו. ברור מחלוקה זו כי הסיבה הבלעדית לפטור הניתן לנשים מהסבה נובע ממערכת היחסים החברתית בין האשה והחברה הסובבת אותה – ובאופן ספציפי, בעלה. כן ברור כי יחס זה אל האשה איננו גזירת גורל ואיננו אינהרנטי למהותה, אלא פועל יוצא ממקומה החברתי. בספרות הראשונים מובעים טעמים נוספים לכך שנשים אינן חייבות בהסבה, על אף שחייבות במצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, כגון העובדה שאין דרכן של נשים למזוג יין (מובא בשם רב אחא גאון), או האמירה כי נשים טרודות באותה העת בהכנת המאכלים (רבנו מנוח בפירוש על הרמב"ם). פירושים אלו כולם נטועים בתפקיד החברתי בפועל של האשה, כמי שאינה שותה יין, וכמי שאחראית לטרוח על הצדדים האדמיניסטרטיביים של סעודת ליל הסדר. מכך נובע, כמעט בהכרח, שהמסקנה כי נשים פטורות מהסבה עשוייה להשתנות עם שינוי בתפקידיהן. הרמ"א מחזק תזה זו בפסיקתו בהגהותיו על השלחן ערוך (סימן תעב, סעיף ד) כי כיום (הרמ"א חי בין השנים 1520-1572), "כל הנשים שלנו מיקרו חשובות" (בשולי הדברים אעיר כי קיים דיון הלכתי, אליו מפנה אף הרמ"א, לגבי עצם חובת ההסבה בימינו כאשר אף אנשים חשובים אינם מסבים לארוחותיהם, אולם דיון זה רלוונטי במידה שווה, לפי פרשנות הרמ"א, לגברים ולנשים היום).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בשנה הבאה

7 אוק

|מאת חגי|

תקופת החגים היא תקופה המאופיינת בהרהור. כמעט מכל עבר עולה שאלת ההחלטות לשנה הקרובה. מה אנחנו רוצות לשפר? מה אנחנו רוצים להשיג? לאן החיים שלנו הולכים? כמובן, לא תמיד ההחלטות קשורות לפיתוח מקצועי. הרבה פעמים אנשים בוחרות להשקיע יותר בפנאי, בחברים, במנוחה. אבל יסוד ההשקעה, היסוד המעדיף ערך חיובי על שלילי, את הנוכח על שאינו נוכח, את הנאמר והנשמע, היסוד שדורש למסגר את הפעולה, שדורשת מהפעולה להיות פעולתית, היסוד הזה נשאר.

כמובן, בדרישה לרציפות, המשכיות ובעיקר בהירות במעשים שאחת עושה אינה רק עניין פנימי. אדם המגיע לראיון עבודה מצופה להיות מסוגל להסביר את הפערים שיש לו בקורות החיים. תשובה כמו "לקחתי פסק זמן בשביל (השלם את החסר – טיול / מנוחה / ילדים)" היא בהחלט תשובה לגיטימית כל זמן שהפעולה היא חלק מהרצף המקובל של החיים. לעומת זאת, תשובה כמו "הסתכלתי על עץ גדל", "ספרתי עלים יבשים על המדרכות בשדרות בן ציון" או סתם "לא עשיתי כלום, לא הייתה לי מטרה, לא מימשתי איזה צורך, פשוט זרמתי עם החיים" תתפש כמשונה. הניסיון להתנער ממסגרת המסבירה את ההתנהגויות שלך בצורה של מעשים בעלי משמעות המשתלבים בתוכנית העל של חייך הוא ניסיון שאינו יכול להתקיים בחברה הדורשת תשובות.

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא