אין לי מה להוכיח והוכחתי את זה היום על המגרש

 *פוסט אורחת*

|מאת אביה|

בכיתה ב' הבאתי כדורגל לבית ספר. אחרי שהבנים לא רצו לתת לי לשחק איתם, החלטתי לארגן לעצמי קבוצת בנות. לא היה קשה למצוא – אביבה, מוריה, דפנה ומרב, הצטרפו אליי בשמחה. שיחקנו כל הפסקה, בשמש ובגשם. אנחנו נהננו נורא, אבל לסביבה היה יותר קשה להתמודד עם זה. ננזפתי על שיצאתי לשחק בגשם ו”סיכנתי” בנות אחרות, המורים היו מעירים לי שאני מגיעה מזיעה ופרועה לשיעורים. מורה אחת אפילו הגדילה לעשות והעירה לי מול כל הכיתה, איך אני משתוללת כמו בן, שכדאי שאני אתחיל להתנהג כמו בת. (אמא שלי, שתמיד תמכה בעצמאות שלי לבחור את מה אני אוהבת, מיד התקשרה למורה ודרשה שתתנצל בפני. מההתנצלות אני  זוכרת רק את עצמי עומדת מולה, עם דמעות של עלבון בעיניים). עם הזמן היה יותר ויותר קשה למצוא בנות לשחק איתן. ההערות מהמורים, ההתנכלויות מהבנים, לרובן זה  לא היה חשוב מספיק. אני למדתי את השיעור הראשון בלהיות שונה, בצורך להילחם על מה שאני רוצה.

האפליה המגדרית בספורט בישראל היא עובדה. האפליה מקבלת ביטוי בייצוג זעום (15%) של נשים באיגודי הספורט, בתקציבים הנמוכים שמעבירים מוסדות המדינה והרשויות מקומיות ובסיקור התקשורתי הזעום של ספורטאיות וקבוצות בספורט נשים (5% מתוך ידיעות הספורט בעיתונים מתייחסות לספורט נשים). כמובן שסביב הישג יוצא דופן כמו זכייה של אליצור רמלה בגביע אירופי התקשורת "מחבקת" והקבוצה זוכה לכמה ימים של חשיפה תקשורתית משמעותית. לאחר מכן התחום חוזר לאלמוניותו. אפילו שחר פאר, שזוכה  לסיקור חדשותי נכבד יותר לכאורה, אינה מקבלת את הכבוד הראוי לה כטניסאית בכירה ברמה בינלאומית. בוודאי כשמסתכלים על המעמד והיוקרה לו זוכה הצמד אנדיוני בטניס זוגות, תחום שולי בהחלט בעולם הטניס. הסיקור של פאר מתרכז לעיתים קרובות  בחוסר הצלחתה להיכנס לעשירייה הראשונה בצמרת עולם הטניס (פאר דורגה במקום ה- 11 במרץ 2011, מאז דירוגה נע בין 11 ל-20). איזה כדורגלן ישראלי נמצא בין 10 השחקנים הטובים בעולם, או אפילו 100 הראשונים?

דור המדבר

|מאת חגי|

העיסוק במגדר והעיסוק הביקורתי בזהות לא נולד אצלי בקלות. וודאי, הגעתי מבית מאוד ליברלי, אחותי כתבה את עבודת הבגרות שלה בהיסטוריה על התנועה לשיווי מעמד האשה ואני כתבתי על מרטין לותר קינג, אמא שלי היא אשה משכילה שמעולם לא ביטלה את עצמה, ואפילו יצא לי להפגש כילד עם הומואים, חברים של ההורים, ולא, אף אחד לא אמר עליהם שום דבר רע.

למרות זאת, בתיכון הליבראלי שבו למדתי, לא דיברו אף לא במילה אחת על מיניות הומוסקסואלית (אבל כולנו זכינו לראות תמונות של חזה של אישה בשלבי התפתחותו השונים, ואי אילו סרטים על חצ'קונים). מבין בערך 200 איש בשכבה, היה רק אחד מחוץ לארון. בטלביזיה, הליברלית אף היא, השיא שהיה ניתן לראות היה סצנת הנשיקה המפורסמת ב"פלורנטין". זה היה עולם שבאמת האמין שאין שום דבר פסול בהומואים, אבל עדיין הסתכל "עליהם" כעל האחר, הרחוק, השונה.

חינוך למיניות במאה העשרים ואחת

*פוסט אורח*

|מאת שחר|

ילדים יודעים המון על מין ולא יודעים כלום. הם יודעים מה נכנס למה, ברור, אבל פורנו לא מלמד אותם על מיניות אלא על מין. הם מכירים יותר תנוחות ממה שההורים שלהם אי פעם ידעו, אבל אף אחד לא מדריך אותם, מציב גבולות, משרטט קווים שאסור לחצות, מלמד איך להשתלט על דחפים. במשך הרבה שנים מערכת החינוך נמנעה באופן כמעט מוחלט מדיון בנושאי מין ומיניות. בגיל המתאים, הבנות היו שומעות שיעור על "מחזור", והבנים היו שומעים שיעור על "זקפות", או וואטאבר, ואז היו משלימים את הפערים בהתלחשויות ובניחושים.