Tag Archives: חופש בחירה

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על קוויר-הטרוסקסואליות ומהפיכות עתידיות

30 אוג

*פוסט אורח*

 |מאת שחר|

לא יכולתי להשתתף במצעד בגלל שבאותו היום זוג חברים התחתן חתונה צמחונית-קונסרבטיבית (ככה שאיתגרתי בכל זאת את ההטרו-נורמות, תכל'ס). ובכל זאת, תמונות, הדים, ועוד הרבה תמונות הגיעו אליי (זה מה שקורה כשאתה חבר של זרוב.קום בפייס). המצעד אותו המצעד, הים אותו הים, והטוקבקים אותם הטוקבקים. ובכל זאת, הדרך שבה ראיתי את המצעד השנה הייתה מעמדה מעט אחרת.

אם כל שנה ראיתי את המצעד בתחושה מעורבת של קנאה ושל גאווה (קנאה; כי הלהט"בים יודעים להרים מצעדים ולתת בראש, וגאווה כי זה מתרחש בעיר שבה לפני שנה ומשהו היה פיגוע פרא-כיבוש ראשון במועדון הברנוער), השנה תחושת החליפו את מקומן של תחושות אלה בתחושה של גאווה עצמית, ותחילתה של זהות שהיא לא פחות הטרוסקסואלית, אבל יותר קווירית. חיפוש מהיר העלה את הערך בוויקי- קוויר – הטרוסקסואל. אוקי, האם אחרי עשרים ושמונה שנים של שיממון הטרוסקסואלי, גם אני אוכל לקפוץ על העגלה המסנוורת של הקווירים?

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

צריך שזה יהיה יפה

27 מאי

ארבעה שירים. גוף, הריון, הפלה.

כמה רצון יש בנו לשמור על חיים שנוצרים בתוכנו לעתים בלי כוונה, כמה רצון יש בנו להישמר מהם, לשמור על עצמנו מפניהם.

המחשבה שמשהו יכול לגדול בתוכנו.

האם מה שצומח בפנים מסמל התחלה, או סוף.  האם יש התחלה ללא סוף או סוף ללא התחלה. 

מהו מחול השדים שמתחולל בנו כשצריך לזקק רגע אחד של החלטה – להנציח את הרגע וליצור מתוך אבדן, ליצור מתוך כוח, ויתור על כוח.

לקשור כתרים לאותיות, לוותר על תשובה.

להמשיך לקרוא

זנות ורעב – לקראת יציאה מהמלכודת הליבראלית

12 מאי

|מאת חגי|

לפני מספר חודשים התחלתי להדריך במועדנית נוער וללמד את קבוצת הבוגרים עקרונות מרכזיים במשפט. בשבוע החולף הנושא של המפגש היה אלימות מינית, נושא שחברי הקבוצה חיכו לו הרבה זמן, ומעצם טבעו הוא עורר הרבה מבוכה וסערה בקבוצה. את הפגישה התחלנו בשאלה מהו אונס. כולן וכולם הסכימו שכפיה אלימה של מין על אשה זה אונס. אחרי דיון קצר, הגענו למסקנה שגם כפיה אלימה של מין על גבר צריכה להחשב כאונס (אף שכיום לשון הסעיף הינו "הבועל אשה"). לאחר מכן התעוררה השאלה האם כאשר האשה נכנעה לאיום של תוקף ושכבה איתו ללא התנגדות, עדיין מדובר באונס. גם במקרה הזה, אחרי דיון קצר, הצלחנו להגיע לקונצנזוס. לב הדיון היה סביב שתי שאלות – האם ניצול של אשה מאוד שיכורה צריך להחשב לאונס, והאם ניצול מצוקה כלכלית קשה של אשה צריך להחשב לאונס. סביב שתי השאלות הללו הקבוצה התפצלה, ולמרבה ההפתעה לא באופן מגדרי. חלק חשבו שצריך להפריד בין המצוקה, בין אם הרצונית (שכרות) ובין אם הלא רצונית (עוני) למעשה עצמו. החצי השני של הקבוצה טען שההפרדה הזאת היא שקרית ושההבדל בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בצומת בחירה בין רעב לבין זנות, הוא הבדל קטן מאוד. חברי הקבוצה כולם גם הצליחו לראות בלי שום קושי שהתוצאות של הויכוח שלהם ישפיעו על איך שהם צריכים להתייחס לפורנו, שהוא בעצם זנות מצולמת. למרבה האכזבה, דווקא כשהיה נראה שהקבוצה המזהה זנות (או לפחות, את החלק הארי של "תעשיית" הזנות) עם אונס, נאלצתי לגלות לקבוצה שהחוק אינו אוסר על זנות. למעשה, זונות אפילו חייבות במס הכנסה.

בגיליון האחרון של "משפט וממשל" פרסמה פרופ' נויה רימלט מאמר ששמו "על זנות, מגדר ומשפט פלילי: הרהורים על הצעת החוק להפללת צרכי זנות". המאמר מעניין, נגיש, ומומלץ לקריאה. בקווים כלליים, רימלט בוחנת בפרספקטיבה משפטית, היסטורית ומגדרית את שני הטיעונים המרכזיים בעד לגליזציה של זנות. להמשיך לקרוא

קצרצרים: תשכחו מאחמדינג'אד, הרווקה הלא נואשת היא האויב האמיתי

22 מרץ

|מאת חגי|

רווקוּת, מסתבר, זה עניין מסוכן, עניין שמעורר את השדים העמוקים, ממש כמו מזרחים, ערבים-ישראלים וביסקסואלים. הפוסט האחרון של רוני, שנגע בהיבט מסוים של הרווקוּת, עורר מיני-סערה ואפילו הוביל למתקפה אישית אלימה ולא קוהרנטית, כנגד מי שהעזה להעלות נושא כל כך טעון. מסתבר שכל מי שמעז לדבר על רווקוּת הוא סוג של יהודה שנהב (מחר "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" ומחברי הקשת הדמוקרטית המזרחית) – נחשב לבור, בוגד, לא רציונאלי, לא אבולוציוני, לא אנושי, לא יפה, לא חכם ועוד שלל תיאורים לא מחמיאים.

להמשיך לקרוא

רק אהבה תנצח (את שכר הדירה)

15 מרץ

|מאת רוני|

(תודה לט' שנידבה צילומים)

לפני כמה שבועות נסעתי לברלין, בפעם הרביעית בחיי הבוגרים. הביקור הזה היה קצרצר, אך מהנה במיוחד, ומרתק במיוחד. נסענו בספונטניות לסופ"ש של שלושה ימים ושלושה לילות, סביב המולת הברלינלה – פסטיבל ברלין הבינלאומי לקולנוע. התארחנו אצל יודית, חברה של חברה, שגרה בשכונת Wedding הצפון-מזרחית, שכונה שאיננה לב העיר או הפעילות התרבותית, אך ממוקמת בסך הכל 10 דקות נסיעת-רכבת מכל מה שחשוב לראות ולעשות. "הדירה של יודית היא סקוואט לשעבר," לאורה אמרה לי. "יש חדר אחד פנוי שתוכלו לישון בו, רק אל תשכחו להביא שקי שינה."

האמת היא, שלא בדיוק ידעתי למה לצפות. שמעתי על תופעת הסקוואטינג שקיימת כחלק מאופציות המגורים הרבות בברלין, אך מעולם לא הייתי בסקוואט, וגם לא התארחתי. ידעתי על התופעה ממה שקראתי עליה, על הפוליטיקה הכרוכה בצורת המגורים המשותפת הזו, ועל מה שקרה בברלין עוד לפני שהופלה החומה ב-1989. מכל מה ששמעתי והמעט שידעתי, גם על היחס לסקוואטינג פה בישראל (תנועה שעיקרי מפעיליה משתייכים לתנועת האנרכיזם), ציפיתי להיכנס לבית לא מאורגן במיוחד, בו שוררת האווירה השיתופית הקומונרית, שלא ממש יהיה מקום נוח להניח בו את הראש או לעשות מקלחת חמה בסופו של יום קפוא (מינוס 10 מעלות!). זו גם יכול להיות חוויה מעניינת, אמרתי לעצמי.

כמי שקנאית מאוד למרחב הפרטי שלה, היה לי ברור מראש שהחוויה תהיה מעניינת עבורי, אך לרגע לא ציפיתי שאחזור עם תחושות כה עמוקות של שייכות לצורת חיים שמעולם לא התנסיתי בה קודם לכן. אך הקערה התהפכה על פיה מרגע שנכנסתי בדלת הבניין בשכונת Wedding.

להמשיך לקרוא