Tag Archives: זנות

לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

להמשיך לקרוא

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

להמשיך לקרוא

זנות ורעב – לקראת יציאה מהמלכודת הליבראלית

12 מאי

|מאת חגי|

לפני מספר חודשים התחלתי להדריך במועדנית נוער וללמד את קבוצת הבוגרים עקרונות מרכזיים במשפט. בשבוע החולף הנושא של המפגש היה אלימות מינית, נושא שחברי הקבוצה חיכו לו הרבה זמן, ומעצם טבעו הוא עורר הרבה מבוכה וסערה בקבוצה. את הפגישה התחלנו בשאלה מהו אונס. כולן וכולם הסכימו שכפיה אלימה של מין על אשה זה אונס. אחרי דיון קצר, הגענו למסקנה שגם כפיה אלימה של מין על גבר צריכה להחשב כאונס (אף שכיום לשון הסעיף הינו "הבועל אשה"). לאחר מכן התעוררה השאלה האם כאשר האשה נכנעה לאיום של תוקף ושכבה איתו ללא התנגדות, עדיין מדובר באונס. גם במקרה הזה, אחרי דיון קצר, הצלחנו להגיע לקונצנזוס. לב הדיון היה סביב שתי שאלות – האם ניצול של אשה מאוד שיכורה צריך להחשב לאונס, והאם ניצול מצוקה כלכלית קשה של אשה צריך להחשב לאונס. סביב שתי השאלות הללו הקבוצה התפצלה, ולמרבה ההפתעה לא באופן מגדרי. חלק חשבו שצריך להפריד בין המצוקה, בין אם הרצונית (שכרות) ובין אם הלא רצונית (עוני) למעשה עצמו. החצי השני של הקבוצה טען שההפרדה הזאת היא שקרית ושההבדל בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בצומת בחירה בין רעב לבין זנות, הוא הבדל קטן מאוד. חברי הקבוצה כולם גם הצליחו לראות בלי שום קושי שהתוצאות של הויכוח שלהם ישפיעו על איך שהם צריכים להתייחס לפורנו, שהוא בעצם זנות מצולמת. למרבה האכזבה, דווקא כשהיה נראה שהקבוצה המזהה זנות (או לפחות, את החלק הארי של "תעשיית" הזנות) עם אונס, נאלצתי לגלות לקבוצה שהחוק אינו אוסר על זנות. למעשה, זונות אפילו חייבות במס הכנסה.

בגיליון האחרון של "משפט וממשל" פרסמה פרופ' נויה רימלט מאמר ששמו "על זנות, מגדר ומשפט פלילי: הרהורים על הצעת החוק להפללת צרכי זנות". המאמר מעניין, נגיש, ומומלץ לקריאה. בקווים כלליים, רימלט בוחנת בפרספקטיבה משפטית, היסטורית ומגדרית את שני הטיעונים המרכזיים בעד לגליזציה של זנות. להמשיך לקרוא

מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון?

18 פבר

|מאת חגי|

*

 פרופ' דלפין רו, ראש החוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת אתנה, היא האויבת הגדולה של החשיבה החופשית, האומנות, החופש האקדמי והחברה. לא רק שרו, צרפתיה יומרנית, העזה לבקר מרצה על כך שהוא מלמד את הדרמות היווניות מבלי להתייחס כלל להבניות המגדריות הבעייתיות, ובעצם אף לאשרר אותן, היא גם דוחפת את אפה לעניינים לא לה, ורודפת אחרי גברים תמימים שכל מה שהם רוצים זה לשכב עם נשים במחצית מגילם. פרופ' קולמן, הקורבן האולטימטיבי של הפמיניזם הזועם, משלם את המחיר. אף שהוא יודע שעם אנשים כמו רו אין אפילו טעם לדבר הוא משלם את המחיר ומורחק באופן משפיל מהמוסד האקדמי הקטן.

להמשיך לקרוא

נס גדול היה פה

11 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יבגניה|

בתום שירותי הצבאי, כאשר קיבלתי הודעה רשמית מהאוניברסיטה שהפכתי לסטודנטית מן המניין, הבנתי שהגיע הרגע להתחיל לחפש עבודה. האופציה שנראתה לי האטרקטיבית ביותר בתקופה ההיא הייתה עבודה מעודפת בתחנת הדלק. לפי ההמלצה של חברתי הטובה שכבר עבדה שם, המקום התאים מכמה סיבות- משכורת מכובדת בשילוב הבונוסים, משמרות גמישות שכוללות סופי שבוע, אווירה נעימה ומדים אדומים שמחמיאים לכל בחורה.

המצב בפועל היה די שונה מהתיאור הסימפטי שקיבלתי. כדי להגיע למשכורת סבירה, היה צורך לעבוד הרבה יותר ממה שסטודנט בפקולטה למשפטים יכול להרשות לעצמו, יש מנהל שמתחשב קודם כל בצורכי המערכת ומשבץ בשמחה למשמרת כפולה בלי להודיע על כך מראש, אמנם המדים אכן אדומים, אך תוך כמה שעות הם מתחילים להסריח בכל גווני הסירחון. לי לא היה אכפת. שאפתי לקבל את המענק המובטח בנדיבות רבה על ידי ביטוח לאומי, ובנוסף, כאשר שאלו אותי על מקום העבודה, הרגשתי שלמה ושלווה כשציינתי  שאני עובדת בעבודה מעודפת.

המנהל שהיה אחראי על שתי תחנות, שיבץ אותי למקומות המעניינים ביותר במדינת ישראל. התחנה הראשונה שעבדתי בה הייתה תחנת הבורסה ברמת גן. החנות הקטנה והמספר המצומצם ביותר של המשאבות גרמו לכל הלקוחות הסבירים לפספס את התחנה, אך כל "תושבי הבורסה המיוחדים" הכירו אותה היטב, ומהר מאוד הפכתי להיות חברה של כל החברים בעולם התחתון שהסתובבו שם באזור. במקביל עבדתי גם בתחנה אחרת – גדולה, יפה ומלאה בלקוחות מצפון תל אביב, שחסרונה היחיד גם היה קשור שוב למיקומה – תל ברוך.  מהר מאוד למדתי להיות זהירה ולא לתת הרבה אמון באנשים, להסתכל במצלמות ולהישאר עם היד על הדופק, כדי לא להיתקל במישהו שכדאי שלא אתקל בו.

להמשיך לקרוא

אין לי שום כוונה לקצור את מה שהאדם הלבן זרע

19 אוק

|מאת רוני|

*מחשבות מליל אמש*

הצימר. בר-הופעות אפלולי ברחוב הגדוד העברי בתל אביב. מקום של תרבות שוליים. פירוש המילה "צימר" בגרמנית: חדר. ומדובר באמת בחדר אחד קטן. מקום מלוכלך, מרוהט ומקושט באופן אקלקטי, רנדומלי. אווירה איזוטרית. אני הולכת לראות הופעות מוסיקה בצימר, לפעמים ערבי הקראת שירה, שנקראים "שירע". המקום הקטן מתמלא די בקלות, מספיקים שלושים אנשים –וכבר נתקעת בחוץ, לעשן סיגריה על שולי המדרכה. ועם זאת, בדרך כלל לא מגיעים יותר מדי אנשים. בכל זאת – איזוטריה. שוליים.

כשאני מגיעה לצימר, בדרך כלל חלק מהפרצופים מוכרים; אנשים מהאוניברסיטה, מבית הקפה הקבוע, מהעבודה, מערבי שירה אחרים, ממועדוני הופעות נוספים. חברים של חברים. מפה ושם. אנשים שיגדירו את עצמם כמודעים אופנתית, מודעים תרבותית, מודעים פוליטית-מגדרית-חברתית. מודעים לאיכות הסביבה. מודעים לעצמם. מודעים לאחרים שרואים אותם. מודעים לדעות השוליים הפופולאריות יותר ופחות של התקופה. בכל זאת, שוליים. הם וגם אני לא יוצאים לאזורי הבילוי הסואנים, הומי האדם במרכז העיר. בדרום העיר יש שקט מוזר, ולא חייבים לתת דין וחשבון לאף נורמה חברתית מיינסטרימית. השכירות זולה, ולכן גם האלכוהול זול. אך האווירה, לפחות בעיני המשתתפים בתרבות השוליים הזו, היא איכותית. אפשר ליהנות מאיכות תרבותית באווירה מסתורית ומתחמקת, במקום שהוא הילד הרע של העיר. להמשיך לקרוא