Tag Archives: זכויות אדם

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

28 מרץ

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.   

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא