Tag Archives: זהות

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

28 מרץ

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.   

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא

פרנדלי, תלוי למי

9 נוב

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

להמשיך לקרוא

יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבלגרד)

7 נוב

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

א.

כל הדיבורים לקראת מזכירים לי יותר נסיעה להפגנה מאשר נסיעה למצעד גאווה. אנחנו מסכמים שאם יקרה משהו אז בלי להתחכם, וישר לנסות לחזור לנקודת המפגש. אנחנו מסכמים שנלבש נעלים נוחות, סגורות. מישהי מספרת על שוטרים שהרביצו לה כשהפגינה בויסקונסון, מישהו מספר על כך שנעצר בהפגנות שמאל בארץ. אנחנו מתלוצצים בבדיחות קצת לחוצות, ואומרים שיהיה בסדר.

מצעד הגאווה בבלגרד הוא היחידי באיזור, מקור להרבה חילוקי דעות והרבה מאוד התנגדות. בשנה שעברה הגיעו נאצים ופעילי ימין מכל אירופה, כדי למחות נגד המצעד. מאה חמישים איש נפצעו. הנזק לעיר היה יותר ממליון יורו: השחתת רכוש, בניינים, ניפוץ חלונות. גם הרבה פעילים מן העבר השני של המתרס הגיעו. אנשים מארגוני זכויות אדם ונציגים מכל מיני מקומות ביבשת.

יום לפני הנסיעה ואנחנו עדיין מנסים לברר איך לנסוע. רשיונות הנהיגה שלנו לא תקפים. אף אחד מהחברים שלנו כאן שגדל באיזור הבלקן לא מוכן לנהוג. הם אומרים שיהיה אלים מידי, שיהיה נורא ואיום. אני שולחת אי-מייל לאחד המארגנים מבלגרד, כדי לשאול אותו אם הם הולכים לבטל. יש שמועות. הוא עונה לי שלא מבטלים. אנחנו מזמינים מקומות במיניבוס.

להמשיך לקרוא

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

להמשיך לקרוא