הגוף הלא מיני

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

עידוד עגינות כהתנגדות רדיקאלית למוסד הנישואין, או: כמה מחשבות נוספות על נישואים גאים

|מאת חגי|

בואו נניח שמישהי מחברות הכנסת הייתה שוקלת להציע הצעת חוק איסור עגינות, בו היה נקבע שבכל מקרה בו לא ניתן הגט בבית הדין הרבני בשל אי הסכמת הבעל, תפקע סמכותו של בית הדין והאשה תוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להתרת נישואין. הצעת החוק הזו הייתה משנה באופן דרמטי את חייהן של נשים בישראל. ההשפעה הישירה הייתה כמובן על נשים עגונות, שלא היו נותרות בעגינותן. אבל גם נשים רבות אחרות היו מושפעות. כך למשל, כל אותן נשים שנאלצות לשלם עבור הגט לבעל, ולותר על זכויות רכושיות המגיעות להן, לא היו נאלצות לעשות זאת יותר. כל אותן נשים שחוששות להקלע להליך ארוך בבית הדין הרבני ובשל כך מסכימות לכל מיני פשרות דוגמת שלום בית (אותו שלום בית שמוביל לעיתים לרציחתן) היו חוששות קצת פחות. וכמובן, היו המון המון נשים שלא היו מקבלות מכך דבר, כי הן כלל לא רוצות להתגרש או שבעליהן לא עושים בעיות במתן הגט. האם היה ניתן לדרוש מארגוני הנשים להתנגד להצעה, שכן היא מנרמלת את מוסד הנישואין עצמו?

בימים האחרונים התעורר מחדש, כפי שמתעורר אחת לכמה זמן, הדיון על שיוויון בנישואין, הפעם בארה"ב. ברקע לדיון צריך לזכור שבשונה מישראל, בה ניתן לקבל את מרבית ההטבות הניתנים לזוגות נשואים גם מבלי להינשא (וזוגות להט"בים אכן זכאים לרובן), בארה"ב מדובר במציאות דיכוטומית של הכל או כלום. וכמו בכל פעם שמתעורר הדיון, נשמעו, לצד הקולות המברכים, הקולות המבקרים. בהקשר הזה, נדמה לי שאפשר לזהות שלוש ביקורות מרכזיות (אפשר לקרוא אודותיהן בין היתר כאן, כאן וכאן).

הביקורת הראשונה היא ששיוויון בנישואין יוצר נורמליזציה של הדיכוטומיה החברתית שבין זוג הזוכה להכרה, ליתר התקשרויות בינאישיות שאינן זוכות להכרה ולפריבילגיות הנלוות לה. בהקשר הזה מתעורר גם השאלה מדוע בכלל צריכה המדינה להיות מעורבת בהסדרת היחסים הבינאישיים בין זוגות. במילים אחרות, הביקורת היא שככל שיהיה ללהט"בים המעוניינים להינשא נוח יותר, כך מחויבותן להלחם בשביל מי שלא מבקש לפעול בדרך זו תהיה מצומצמת יותר.

הביקורת השניה היא שהקצאת המשאבים למאבק לנישואין גאים היא שגויה, שכן ישנם מאבקים חשובים יותר. הטענה היא שהמאבק לנישואין משקף את האינטרסים של קבוצות הכוח בקהילה. בהקשר זה, החיצים לא פעם מופנים ל"דומואים", הכינוי להומואים שמבקשים להיות דומים להטרואים.

 הביקורת השלישית היא שמוסד הנישואין, על פי טבעו, הוא מוסד דכאני כלפי נשים, שנועד לשלוט בנשים, לשלול את זכויותיהן ולהכפיף אותן לסדר חברתי פטריאכלי.

על השאלה האם מוסד הנישואין מעצם טיבו הוא מוסד פטריאכלי ובלתי ניתן לשינוי כבר התדיינו ארוכות פה בבלוג, בדיוק בהקשר של נישואין גאים, סביב הפוסט של רוני some f***ing talk about gay marriage , ואין לי עוד הרבה להוסיף (בשלב זה). בתמצית, טענתי שם, ואני עדיין חושב, שמוסד משפטי הוא מה שעושים ממנו. מוסד הנישואין היום לא דומה בכלל למוסד הנישואין של לפני מאה שנה, וכנראה יכול להשתנות עוד בהמשך. זה לא אומר שאין מקום גם לפתח חלופות שאינן של הכל או כלום (למשל, סתם לאפשר למישהו להיות בעל הסמכות לקבל החלטות רפואיות עבורך, מבלי לתת לו את שאר הזכויות המוקנות לבן זוג נשוי). אבל זה אומר שאם אנחנו רוצים להשאיר לבני זוג את האפשרות לקיים קשר כלכלי-חברתי שמאפייניו מאפייני הנישואין כפי שהם כיום, להגיד שצריך לבטל את המוסד ולהקים תחתיו מוסד בשם אחר (אבל זהה באופיו) זה שינוי סמנטי בלבד.  

*

השאלה של הקצאת המשאבים היא שאלה קצת יותר מסובכת. היא דורשת לחשוב על שתי שאלות משנה – לטובת מי המשאבים מופנים, ומי מודר ממשאבים.

נדמה לי שהקונצנזוס שנוצר, כאילו נישואים גאים זה אינטרס של הומואים בורגנים ממעמד סוציו אקונומי גבוה (וכפי שמגדירה את זה המגיבה ציפי ב"העוקץ" – "השפיץ העליון הפריבילגיוני של הומואים ולסביות שהנישואים יפתרו להם בעיות אמיתיות (זכויות הגירה, נגיד) הוא בדיוק זה – קבוצה פריבילגיונית. וקטנה יחסית"), הוא קצת מרחיק לכת. ראשית, ודאי שהנישואין הגאים רלבנטים גם ללסביות ולבי סקסואליים. הסוגיה רלבנטית גם לטרנסג'נדרים הטרוסקסואלים ולטרנסג'נדריות הטרוסקסאליות. כל זמן שאין אפשרות לנישואין גאים, נדרשים אלו לקבל הכרה של המדינה בכך שהם "באמת" גבר או "באמת" אישה בשביל להתחתן עם בני המגדר השני. במילים אחרות, העדר הכרה באפשרות לנישואין הפתוחה לכולן נותנת למדינה זכות לפשפש בתחתונים של טרנסג'נדרים, ולקבוע האם הם עברו את השלב ה"קריטי" שמגדיר אותם כחלק מהמגדר שלו הם משתייכים (וכבר היו מקרים בעולם, לרבות בארה"ב, בהם בוטלו נישואין למפרע, על בסיס הטענה שאין אפשרות לאישה טרנסג'נדרית להתחתן עם גבר סיסג'נדר, מאחר שנישואין גאים אסורים). יתר על כן, כפי שציין בעבר אייל גרוס, דווקא להט"בים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, בעלי נגישות למשאבים ולעורכות דין, מסוגלים בקלות רבה יותר ליצור הסדרים עוקפי נישואין דוגמת הסכמי חיים משותפים חוזים וירושות הדדיות.

כמו כן, המאבק מאוד רלבנטי להרבה להט"בים מוחלשים, שרוצים את המודל ה"נורמאלי" שהם רואים בסביבתם ההטרוסקסואלית. נדמה לי שיותר מנערה להט"בית אחת גדלה עם הפחד שכל הסובבים אותה יסתדרו במערכות יחסים זוגיות יציבות, ורק היא תשאר בדד. גם אם הנישואין הגאים מציגים רק חלופה אחת אפשרית לאינטימיות בין פרטים בחברה, קיומה של החלופה הזאת יכול להיות מאוד משמעותי למי שמתקשים לחיות עם זהותן המינית.

אפשר גם לזהות את הקשר של המאבק הזה לקבוצות אחרות שהמבקרים מזכירות – ודאי שהוא רלבנטי גם לנשאי HIV, הוא גם רלבנטי גם להורים של נוער להט"בי שאולי ישקלו שוב האם לזרוק את הילד שלהן מהבית. ונכון, זה לא אומר שאין מאבקים יותר חשובים בשביל אותן הקבוצות, וחשוב לעשות אותם (וכן, הרבה מאותם "דומואים" פועלים למשל במסגרת של הועד למלחמה באיידס, ולא עושים רק לביתם).

אבל אפילו אם המאבק היה רלבנטי רק להומואים, ואפילו אם רק להומואים בורגנים, נדמה לי שיש קצת הפרזה בהתייחסות לקבוצה הזאת כמי שיש לה כבר הכל. גם ההומו האשכנזי המבוסס ביותר עדיין סובל ממציאות של אפליה והדרה מטריאלית וסימבולית ממשאבים. כאשר הומו דורש שינתנו לו משאבים בתמורה להדרה של חלקים אחרים מהקהילה ממשאבים, יש בכך בעיה חמורה. אבל לא ברור לי האם, וכיצד, כרטיס הטיסה שביקש לבן זוגו יונתן דנילוביץ פגע בנגישות למשאבים של שאר חלקי הקהילה (באותו המקרה השאלה הייתה האם בן זוג מאותו המין של עובד אל-על זכאי להטבות שניתנות לבני זוג הטרוסקסואליים של עובדים). במידה רבה אותו כרטיס טיסה מפורסם עשה בדיוק את ההיפך, והוביל, בין היתר, לחיוב הפוזיטיבי שהוטל על עיריית ירושלים לתקצב את הבית הפתוח בירושלים, שמשרת את כלל חברי וחברות הקהילה. 

ונכון, אם היה סל משאבים מוגבל שמוקצה לקהילה, ובשביל העתירה של דנילוביץ' היו מוותרים על עתירה אחרת, כנראה שהיה מוצדק לבקר את הבחירה. במובן זה, בהחלט צריך לבדוק כמה מהמשאבים הציבוריים שמוקצים לקהילה הולכים למאבקים שאינם החשובים ביותר, רק בגלל שבעלי הכוח בקהילה הם גברים. בהחלט ראוי לבקר את האופן שבו הקהילה מתעדפת תיירות גאה על פני מאבקים חשובים יותר. אבל כשאדם משתמש במשאבים הפרטיים שלו בשביל לקדם סוגיה שקרובה לליבו, גם אם היא לא תסייע לכולן, וכל זמן שהיא לא מזיקה, נדמה לי שקשה לבקר אותו. ממש כמו שקשה לבקר נשים שמבקשות לעמוד על זכותן לאי אפליה בחברות בדירקטוריונים, למרות שמדובר בנשים ממעמד גבוה, ולמרות שאם ארגוני הנשים היו מקדישות את כל זמנן למאבק הזה, היה בכך טעם נפגם (נדמה לי שהקדשת חלק ממשאבי ארגוני הנשים לסוגיה זו נתפשת, ככלל, ראויה).

אמנם, את הנתונים מארצות הברית אין לי, אבל לפחות בישראל נדמה שעיקר המשאבים הציבוריים הולכים לגופים דוגמת הבית הפתוח, המרכז הגאה, חוש"ן ואיג"י. גם הקליניקות השונות והגופים הציבוריים מייצגים בתיקים משפטיים שעוסקים בקבוצות רבות ומגוונות בקהילה. כמות המשאבים הציבוריים שהולכת למאבקים פרטיים, מכל סוג שהוא, היא זניחה למדי. 

ואז אנחנו נשארות עם הטענה המורכבת ביותר, היא טענת הנורמליזציה של מוסד הנישואין. מורתי ורבתי, יופי תירוש, פרסמה ממש לא מזמן מאמר על טענות הדדיות בדיני איסור אפליה. משמע, על טענות שמאבק אחד של קבוצה מופלית פוגע בקבוצה מוחלשת אחרת. המקרה הפרדיגמאטי שממנו מתחילה תירוש את מחקרה הוא המקרה של נשים ממשפחות אצולה בספרד, שפנו לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם בטענה שהן מופלות מאחר שתואר האצולה עובר רק לגברים. בית המשפט דחה את עתירתן, בקביעה שמוסד האצולה מפלה מטיבו, ולכן לא תשמע טענה של אפליה ביחס לתארי אצולה. מבלי להיכנס לדוגמא הזאת (עליה אפשר לקרוא, כמובן, אצל תירוש) נדמה שגם בתוך טענות ההדדיות יש היררכיה מסויימת. יש מקרים בהם ישנו קשר הדוק בין הבקשה של הקבוצה המופלית לבין הפגיעה בקבוצה אחרת. זהו למשל המקרה של פונדקאות, שמעורר קושי של ממש. יש מקרים שבהם הקשר הוא עקיף יותר. למשל, בהקשר של פינוושינג. בפוסט קודם כבר כתבתי על המורכבות של הנושא, שכן כל התקדמות במאבק על זכויות להט"בים משמשת להצדקת מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים, אבל ויתור על מאבק להט"בי בישראל הוא בעל משמעות הרסנית לחברי ולחברות הקהילה. קושי דומה מתעורר במאבקים של פלסטינים-ישראלים על זכויותיהם (ויוזכר שאפילו בהקשר של נישואין ניתן להעלות את הטענה שמאבקן של נשים מוסלמיות שלא להיות כפופות רק לבית הדין השרעי למעשה אשרר את חוק האזרחות, שמגביל נישואין של פלסטינים ישראלים ופלסטינים תושבי השטחים; בעצם אפשר לטעון שגם המאבק של ארגונים כמו עדאללה נגד חוק האזרחות עצמו הוא סוג של אשרור של מוסד הנישואין, ופוגע בפלסטינים שאינם רוצים או אינן יכולות להיות חלק ממוסד זה).

המקרה הנוכחי הוא מהסוג השני של המקרים. החשש הוא שככל שמוסד הנישואין יהיה נוח יותר להרבה א/נשים, כך הנכונות הציבורית לשינויו תקטן, והקושי של מי שלא מסוגל להיכנס בדלתות מוסד הנישואין, או שלא מעוניינת בכך, ילך ויגבר. כמו במקרה של הפינק-וושינג, גם במקרה הזה נדמה לי שהפתרון לא יכול להיות ויתור של כל המעוניינים להתחתן על האפשרות הזאת, עד ליום שבו ישתנו המוסדות החברתיים מהיסוד ויהיו תחליפים ראויים למוסד הנישואין (יום שכרגע לא ממש נראה באופן).  הפתרון צריך להיות באמירה ברורה של הקהילה שמוסד הנישואין לא פותר על כל הבעיות ולא נותן מענה לכל הצרכים. הוא לא פותר על הבעיות של הורות משולשת, והוא לא פותר את הקשיים של אמהות חד הוריות. הוא לא פותר את הדיכוי הקיים בהליך הנוכחי לשינוי מין בישראל, והוא לא פותר את הבעיה של נוער להט"בי שנזרק לרחוב, ועוד הרבה בעיות אחרות של חברות וחברי הקהילה, שלא יפתרו רק בגלל שיהיו נישואין גאים. הפתרון צריך להיות בכך שמשאבים קהילתיים, כמו גם משאבים של גופים רלבנטים מחוץ לקהילה, יופנו למאבק על הרחבת ושינוי האופן שבו מסדירה המדינה את הקשרים שבין הפרטים. הפתרון צריך להתבטא גם בכך שהארגונים הקהילתיים יפרסמו סדר יום ברור שמבהיר אלו מאבקים מקודמים וכיצד הם משקפים את התעדוף של הקשיים של חברות הקהילה (כל פרסום ברור בהקשר הזה בישראל לא ניתן למצוא). זאת, לצד מה שאייל גרוס מכנה "סולידאריות" לאלו המבקשים להשתמש במוסד הנישואין. בהקשר הזה, נדמה לי שאין ציפייה בהכרח שהחלקים המוחלשים יותר של הקהילה ירתמו דווקא למאבק בנישואין, או יסכימו לעכב מאבקים אחרים עד לסיום המאבק הזה. גם לא נראה לי שהציפיה לסולידריות נובעת מתפישה שזכויות האדם "יחלחלו" הלאה, או שאחרי הנישואין כל ההומואים והלסביות הבוגרנים יתפנו לקדם זכויות של חלקים אחרים מהקהילה. הציפיה היא רק שחברי הקהילה לא יתנגדו למתן זכויות לחברות קהילה אחרים, כל זמן שהמאבק על זכויות אלו לא פוגע ביתר חברות הקהילה, וגם אם הוא לא בהכרח מועיל להן.     

*

פוסטים קודמים בהקשר זה:

אייל גרוס / על נישואין וסולידריות

רוני / some f***ing talk about gay marriage

חגי / פרנדלי, תלוי למי

בין תיקון לתמיכה באוטונומיה – טרנסג'נדרים במערכת הבריאות בישראל

*פוסט אורח*

|מאת יעל סיני|

ביולי 2009, בתכנית בריאות בערוץ 10, נערך ראיון בין מנחת התכנית, אפרת אנזל לבין ד"ר חיים קפלן, יו"ר ומנתח הוועדה לשינוי מין בתל השומר. בסוף הראיון אנזל הייתה מאד מרוצה וסיכמה במילים "אני מאד גאה שאני חיה במדינה נאורה, תודה רבה". אבל האם גם אנחנו יכולות להיות מרוצות כמוה.

הוועדה לשינוי מין בתל השומר, הפועלת מזה 26 שנים, הוקמה על פי נוהל מטעם משרד הבריאות. נוהל- 39/86.  הנוהל קובע הנחיות לביצוע ניתוחים לשינוי מין אצל טרנסקסואלים ולתיקון פגמים במצבים של הרמפרודיטים ודומיהם. המסמך  קובע כי ניתוחים לשינוי מין יבוצעו בבית חולים ציבורי בלבד, ושבאותו בית חולים תמונה ועדה, שחבריה יהיו: פסיכיאטר בכיר, מנתח פלסטי בכיר, פסיכולוג קליני, אורולוג ואנדוקרינולוג. מאז ועד היום בית החולים "שיבא" בתל השומר הינו בית החולים היחיד שהקים ועדה כזו, והיחיד  בארץ שמתבצעים בו ניתוחים לשינוי איברי המין.

כאחת עשרה שנים לאחר פרסום הנוהל, בשנת 97, מנותחת טרנסקסואלית תבעה מקופת החולים שבה טופלה כיסוי עבור הוצאות הניתוח. תביעה זו הביאה לתקדים משפטי, כך שכיום אנשים טרנסקסואלים רבים מקבלים מטעם קופות החולים מימון חלקי עד מלא עבור הפרוצדורות הרפואיות המתבצעות במסגרת הוועדה בתל השומר. עובדה זו, לכאורה, ממקמת את ישראל  בין מדינות הרווחה המתקדמות בעולם המערבי בכל הנוגע למדיניות ביחס לשינויי מגדר.

אבל, יש גם עובדות אחרות. למשל, לפי נתונים שניתנו על ידי חברי הוועדה, שבעה אנשים בלבד מנותחים מתוך שלושים וחמישה פונים בשנה. נתון זה מעורר את השאלה: בהנחה והנוהל נוצר להסדיר את הטיפול הרפואי באנשים טרנסג'נדרים, כיצד הרוב המוחלט אינו מקבל מענה לצרכיו? כיצד נוצר נוהל שמטרתו להעניק טיפול לאנשים טרנסג'נדרים, אך אלה נותרים בלתי מטופלים? במילים אחרות, השאלה היא האם נוהל משרת את הפרטים הטרנסג'נדרים, או שהוא עונה על צרכים של מישהו אחר?

בשביל לנסות ולענות על שאלה זו יש לעמוד ראשית על שתי הפרדיגמות המרכזיות הקיימות כיום ביחס כלפי טרנסג'נדרים.

הפרדיגמה הראשונה היא פרדיגמה של תיקון. פרדיגמה זו רואה  שוני מגדרי כחריגה או כסטייה, כאשר יש לתקן ולהשיב את ה"סוטה" למרחב הנורמטיבי. המודל המתקן עטה לאורך ההיסטוריה מופעים שונים, ביניהם הניסיון לאסור שוני מגדרי בחוק, הדתי או האזרחי. כיום, בייחוד עם תהליך המדיקליזציה בעולם המערבי, הפך ה"מבט הקליני" לנקודת המבט המרכזית דרכה נתפסים אנשים שונים מגדרית, ושבאמצעותה מופעל הפיקוח עליהם. הטרנסקסואליות הוגדרה כמחלה שמקורה בנפש, ול"מחלה" זו הוצעו לאורך ההיסטוריה פתרונות רפואיים שונים, החל בטיפולי המרה פסיכולוגיים ועד לטיפולים אברסיביים יותר, כגון מתן שוקים חשמליים שמטרתם להתאים את הנפש לגוף. מאז תחילת המאה ה-20, עם גילויים חדשים בביולוגיה של האדם, החלה הרפואה לבצע פרוצדורות שונות, לא רק להתאמת הנפש לגוף, אלא להתאמתו של  הגוף לנפש, ובכללן מתן הורמונים והתערבויות כירורגיות.

 הפרדיגמה השנייה היא הפרדיגמה התומכת. פרדיגמה זו רואה במגדר חלק מספקטרום בעל שונות. לפי תפיסה זו, אנשים טרנסג'נדרים המעוניינים לבצע שינויים בגופם בהתאם לתחושותיהם ולהגדרתם העצמית מהווים חלק מן הספקטרום הרחב.

ההבדל בין הפרדיגמה המתקנת לפרדיגמה התומכת אינו טמון בפרקטיקה הרפואית עצמה, בטיפול המוצע ובטכנולוגיות הרפואיות, אלא דווקא במוקד עליו מונחת האחריות. בתפיסה המתקנת, מוקד האחריות הוא בחברה, כאשר ישנו ניסיון מערכתי לפתור "בעיות" או "סטיות" על ידי תיקונם של אינדיבידואלים, כלומר הניסיון הוא להחזיר אל הכלל את היוצא ממנו. ניתן להקביל את המהלך הזה למהלך המתרחש בתחום הרווחה, שבמסגרתו ישנו ניסיון לתת פתרונות אינדיבידואלים לבעיות חברתיות: כדי לטפל באנשים עניים מתרחש ניסיון מערכתי לתקן את האדם העני, אך לא נעשה ניסיון לתקן את המערכת כולה, שמלכתחילה יצרה מציאות של עוני. המערכת כולה מתגייסת על מנת להביא את האדם העני להשתלבות בתוך שוק העבודה הקיים; על מנת שאינדיבידואל יישר קו עם חברה. הראייה כלפי אנשים טרנסג'נדרים אינה שונה, שכן ישנו ניסיון מערכתי מתמיד להתאים אנשים טרנסג'נדרים למערכת מגדר קיימת.

לעומת זאת, בפרדיגמה התומכת, מוקד האחריות מוטל על הסובייקט המחזיק בזכות על גופו, כאשר תפקיד הרפואה לייעץ ולסייע בקבלת החלטה שקולה בנוגע לשינויים גופניים.

בישראל, עד לשנות ה-90 של המאה העשרים עם הופעתה של דנה אינטרנשיונל על המסכים, ייצוג הטרנסקסואליות בתקשורת הישראלית נשלט על ידי דמותו של זלמן שושי. שושי, שייצג את הקהילה הלהט"בית בכלל, זוהה בעיקר עם "זנות, אלימות ומופרעות נפשית". דימוי זה המשיך לשכון בחברה הישראלית ונשים טרנסג'נדריות בעיקר נתפסו כאוכלוסייה שולית  העוסקת בזנות, נשיותן לא נלקחה ברצינות, והן נקראו בגנאי "קוקסינל". לגברים טרנסג'נדרים לא ניתנה תשומת לב ציבורית כלל.

באקלים זה בדיוק פורסם הנוהל לשינוי מין; באקלים של תפיסה מתקנת, הרואה אנשים טרנסג'נדרים כבעלי פתולוגיה שמקורה בנפש, נוסח הנוהל והוקמה הוועדה. מדיניות זו מניחה כי האדם ה"חולה" אינו מסוגל או אינו ראוי מספיק כדי לקבל החלטות על גופו שלו, אלא גורם מקצועי נדרש לאבחן את האדם ה"חולה" כדי שהאחרון יזכה לקבל טיפול רפואי.

בשנת 1985 ארע מקרה, שבעקבותיו פורסם נוהל 39/86 לשינוי מין. בחורה בשם דניאלה, MTF, נותחה, אך הניתוח לא הצליח ודניאלה נותרה ללא איבר מין למשך שנתיים. הסיפור התפוצץ לתקשורת  ובמשרד הבריאות נבהלו והחליטו מיד להסיר כל קשר לאירוע. דניאלה הגישה תביעה כנגד רשלנות הרופא, ונפתחה ועדת חקירה. אך הפלא ופלא, בניגוד לציפייה שלאחר מקרה בו נפגעה מטופלת תוקם ועדת חקירה בכוונה למנוע מקרים נוספים של רשלנות מצד רופאים, הוועדה שהוקמה שנה לאחר מכן שמה לה למטרה למיין דווקא את המטופלים.

השופטת טובה שטרסברג כהן ציינה בהכרעת הדין בתביעתה של דניאלה:

"ניתוח לשינוי מין הוכר בספרות הרפואית כניתוח מסובך מבחינות רבות, לאו דווקא מהבחינה הטכנית, כשמעורבים בו מספר תחומי רפואה: גניקולוגיה, אורולוגיה, פסיכיאטריה או פסיכולוגיה, אנדוקרינולוגיה וכירורגיה פלסטית. במקרה זה הנתבע הוא מומחה רק בתחום אחד מאלה."

מה בעצם אומרת השופטת? השופטת אומרת כי במקרה הנדון הנתבע הוא מומחה רק בתחום אחד, ולמעשה מסירה את האשמה הבלעדית מן הכירורג המבצע. היא מציגה את הנפשות הפועלות לא ככאלה הנמצאות תחת סיטואציה רגילה בין מטפל ומטופלת, אלא כמקרה בו הנפגעת פוגשת בשרשרת של סמכויות, כאשר אין סמכות קונקרטית עליה ניתן להטיל את האחריות לרשלנות הרפואית. וכך נותרת הנפגעת חסרת אונים וללא יכולת לתבוע זכות בסיסית על הנזק שנגרם לה.

בהמשך ציינה השופטת כי:

"הנתבע טען שהתובעת גרמה נזק לעצמה. בכך שלאחר הניתוח המשיכה לעסוק בזנות, החדירה ויברטור ללדן וביצעה חוקן. בנקודה זו העירה השופטת, שהתנהגותה של התובעת הייתה צריכה להיות צפויה והרופא היה צריך לנקוט צעדים לקדם פני הרעה, באמצעות הדרכה קפדנית של התובעת, וגם של הצוות בבית החולים האיטלקי בחיפה, לגבי התמודדות עם המצב שלאחרי הניתוח"

 ביזור הסמכויות נעשה בשל הנחת המוצא שיש כאן "תופעה" שיש לפקח עליה, שיש כאן מיניות מופרעת שיש לרסנה באמצעות התערבות של מומחים נוספים. האישה הטרנסג'נדרית מצטיירת כרעה חולה, המחייבת סמכות רפואית שתאבחן, שתמיין, שתפקח. כל זאת, לכאורה, מתוך תחושת אחריות גדולה לגורלו של הפרט, אך למעשה לגורלה של החברה כולה ולשמירתו של הסדר החברתי.

סיפור המקרה של דניאלה נותר בזיכרונם של החברים בוועדה ככזה שממחיש את הצורך ומעניק את הצידוק לפעילות הוועדה, אך פרטיו שונו מעט.

בתכנית "בריאות 10 עם אפרת אנזל"  סיפר ד"ר חיים קפלן, מנתח ויושב ראש הוועדה, את סיפור המקרה משנת 1985 :

"אני חושב שהתחלנו את הניתוחים האלו בשנות ה-80. מי שהתחיל אותם זה פרופסור צור המנוח, ואז היה אפשר לעשות אותם בכל רחבי הארץ. אז היו עוד כמה רופאים שעשו אותם, והחל מאני חושב אמצע שנות ה-80 תחילת שנות ה-90, משרד הבריאות שינה את התקנות בעקבות איזה אירוע לא נעים שהיה שאחת המטופלות ניסתה להרוג רופא, כי היא לא הייתה מרוצה מהתוצאה כנראה."

אז המטופלת ניסתה להרוג את הרופא? האמת שלא. מדובר כנראה בשני סיפורים נפרדים שחוברו יחדיו, ולא סתם, לכדי סיפור אחד. הסיפור האחד הוא על דניאלה, שנפגעה מהניתוח וכתגובה תבעה את הרופא על רשלנות רפואית. היא אכן זכתה בתביעה לאחר תשע שנים. הסיפור השני הוא על בחורה נוספת, סיסג'נדרית, שבשנת 1992 ניסתה להתנקש בחייו של אותו הרופא, לאחר שהוא ניתח אותה ניתוח להצרת השפתיים הקטנות וברשלנות כרת לה את הדגדגן.  אין קשר בין שני האירועים מלבד זהותו של המנתח, אולם במשך השנים הם הפכו לכדי סיפור אחד השגור בפיהם של חברי הוועדה.

הבלבול המקרי לכאורה בין הסיפורים מרמז רמז עבה על הגישה הפתולוגית של הממסד הרפואי הישראלי ביחס לטרנסג'נדרים. לא מדובר בבלבול תמים, אלא בנרטיב חדש שמציג  את המטופלת לא כקורבן לרשלנות רפואית, אלא כאישה מופרעת, לוקה בנפשה שמתוך זעם ואימפולסיביות ניסתה לפגוע במטפלה, שבמסגרת נרטיב זה מוסט מהמוקד ונותר ללא רבב.

וכך, הצימוד שנוצר בין טרנסג'נדריות למופרעות נפשית, משקף את מדיניותו של הממסד הרפואי בניסוחו של הנוהל לשינוי מין, נוהל 39/86. הנוהל מבטא את הפרדיגמה המתקנת, שמבקשת ל"רפא" את ההפרעה תוך הטלת האחריות לאבחון, למיון ולפיקוח על המוסד הרפואי.

הנוהל לשינוי מין סולל דרך אחת בלבד לתהליך מגדרי, וזוהי דרך ליניארית  שמתחילה באבחון, ממשיכה בטיפול הורמונאלי, תקופת  RLE) Real Life Experience), וסופה בניתוח לשינוי איברי המין. מאחורי ראייה ליניארית זו עומדת תפיסה דיכוטומית של המינים הרואה בחצייה המגדרית מעבר חד-סטרי מאופציה א' לאופציה ב', כאשר איבר המין הוא המגדיר הקובע למגדר. הצבתו של ניתוח איברי המין כניתוח מרכזי, מבקשת לשמר את מה שבאטלר קוראת הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית, שמותחת חץ ישיר בין מין, מגדר ותשוקה מינית וכופה את הקוהרנטיות ביניהם. מחקר אמפירי שביצעתי מעלה כי כל חריגה מן המטריצה הזו תציב סכנה להמשך התהליך בוועדה. למשל, העולה מהראיונות שערכתי עם טרנסג'נדרים, MTF שנמשכת לנשים, תבחר שלא לציין זאת בפני פסיכולוגית הוועדה, שכן על האישה שתהיה בסופו של התהליך להימשך לגברים.

סינון המועמדים המתאימים למעבר החצייה המגדרי, מציב את חברי הוועדה לא רק כבירוקרטיים המטפלים-לא-מטפלים בפונים לוועדה, אלא כשומרי הסף וכבאי כוחו של הסדר המגדרי הקיים.

הציטוט הבא לקוח מראיון עם אחת מחברות  הוועדה הפועלת בתל השומר :

"מאוד חשוב לי להבהיר, אני חושבת שאני מרגישה בכל אופן כובד אחריות מאוד גדול בנושא להכניס אדם לניתוח כשאתה לא בטוח במאה אחוז שהוא טרנסקסואל, ואם אני לא בטוחה גם הוא אולי לא בטוח, זה ניתוח שאין ממנו חזרה כשמדובר על איבר המין… מקרים שהם לא טרנסקסואלים לא צריכים להינתח, זה עוול."

חברת הוועדה שמייצגת את המערכת הרפואית, מרגישה אחריות כבדה, למנוע מקרים שלא אובחנו על ידה כטרנסקסואלים ונותחו בכל זאת. היא מדגישה שאם היא ה"מומחית" לא בטוחה, כנראה שהאדם הטרנסג'נדר גם הוא לא בטוח, ויעשה כאן עוול נורא. ובנקודה זו אני נדרשת לאבחנה בין העוול הפרטי לעוול החברתי. חברת הוועדה אינה מבקשת למנוע עוול למטופל, שכן פרוצדורה כירורגית, מהקלה עד המסובכת ביותר, עלולה לגרום לנזק למטופל ומתבצעת באמצעות טופס הסכמה מדעת בלבד. העוול שממנו חוששת ד"ר גלבוע הוא העוול שעלול להיגרם משיבושו של הסדר החברתי הקיים. ואת שיבוש זה היא מבקשת למנוע באמצעות בחינה מדוקדקת של הפונים ובשמה של הסמכות הרפואית.

היא מוסיפה ואומרת:

"מבחינה נפשית, אם הוא לא טרנסקסואל, אם נדמה לו. קודם כל אם הוא פסיכוטי ובתוך הפסיכוזה שלו יש גם את הפנטזיה הזו שהוא צריך להפוך לאישה. קולות אמרו לו. מישהו שחושב שאם הוא יהיה אישה… היה לי מקרה כזה לפני שנים. הוא היה הומוסקסואל, בכלל לא טרנסקסואל"… "אחרי שאתה עוקב אחרי אדם במשך שנה של מעקב, שנה וחצי, אתה כבר מכיר אותו… אם הוא באמת טרנסקסואל או שזה שיגעון חולף. אם זה היה מתמיד או שפתאום בא לו הרעיון וכמו שהוא בא ככה הוא ילך"

חברת הוועדה מייצגת את תפיסת הממסד הרפואי בישראל, שהיא, כפי שעולה מדבריה, עמדה פתולוגית. היא למעשה משרטטת שתי אופציות לאדם הפונה לוועדה: טרנסקסואליות או גחמה, שלא לומר פסיכוזה. אדם טרנסקסואל אף פעם לא נתפס מיד ככזה, אלא הוא נתפס מיד בחזקת חשוד. הצימוד הזה, בין טרנסקסואליות לשיגעון, שם את חובת ההוכחה לבריאותם על הפונים, ואת האחריות לאבחן את הטרנסקסואלים "האותנטיים" באמת על הממסד הרפואי. יש כאן מסננת משומנת היטב הבוחרת לעצמה את הגדרת הראוי והלא ראוי, המחוררת לעצמה את חוריה המסוימים מאד, תוך שהיא מותירה בחוץ רבים שנשארים בלתי מטופלים.

ראיונות עומק עם אנשים טרנסג'נדרים מלמדים כי רבים מהפונים לוועדה נדרשים להתמודד עם מכשולים רבים, ביניהם פגישות חוזרות ומתישות עם רופאי הוועדה. על הפונים מוטלת החובה לשכנע את חברי הוועדה בזהותם. הבחינה המדוקדקת בה נוקטים חברי הוועדה מביאה לכך שרבים מוותרים מראש על הפנייה אליה, וכן לכך שרבים מהפונים מפסיקים את התהליך לפני שזכו לטיפול הרפואי. מהראיונות עולה כי אלה שמפסיקים את התהליך עושים זאת מייאוש גדול, ופונים להמשך התהליך באופן פרטי במדינות אחרות. מדובר בצעד שנאמד באלפי שקלים. חלק מוצאים דרכים ופריצות לתבוע כיסוי מסוים מקופות החולים; אחרים משלמים את סכומי העתק מכספם הפרטי; ומובן, יש אשר נותרים חסרי אונים עם מצוקתם הגדולה.

עכשיו אחזור לשאלה שבתחילת הדברים: בהנחה והנוהל נוצר להסדיר את הטיפול הרפואי לאנשים טרנסג'נדרים, כיצד הרוב המוחלט נותר בלתי מטופל? ובצעד אחד קדימה: איך הוועדה פועלת באותה המתכונת מזה 26 שנים ואינה משתנה?

התשובה שאני מציעה במחקר שלי היא שהוועדה מצליחה לשמור על יציבותה דווקא משום שהיא מאפשרת ואף מעודדת את אלו שברשותם משאבים כלכליים או חברתיים לפנות לאפיקים אחרים. אפשר לדמות את פעילות הוועדה לצינור מים: בלחץ גבוה מדי של מים הצינור מתפוצץ; אולם כאשר יש חורים בצינור, מתאפשרת זרימה של מים לאפיקים אחרים והצינור נשמר. הוועדה בתל השומר מאפשרת ולמעשה מעודדת במדיניותה את המעבר של בעלי האמצעים אל אפיקים אחרים. הלחץ אף פעם לא גבוה מדי, וכך היא מצליחה לשמר את עצמה ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסה.

מדינת ישראל מבקשת להצטייר כמדינה נאורה, שמתגאה במערכת בריאות מפותחת ומעניקה כיסוי מלא דרך קופות החולים. אולם בפועל יש כאן ועדה שפועלת באותו אופן מזה 26 שנים, תוך שימור תפיסה מתקנת הרואה באנשים טרנסג'נדרים אנשים שאינם בריאים בנפשם. אם לא נמשיך ונחשוף את הנחות העבודה של הוועדה ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסה, אם לא נמשיך ונפעיל לחץ קהילתי שיגרום לצינור להתפוצץ, ועדה זו תמשיך להתקיים בלא מפריע בהתאם לנוהל מיושן ופוגעני בלשון המעטה.

 הגיע הזמן להוציא נוהל מתקדם להתאמה מגדרית.

* הפוסט מבוסס על עבודת מחקר לתואר מוסמך, שאף הוצגה במסגרת כנס "סקס אחר" 12 הנערך באוניברסיטת תל אביב.