Tag Archives: ועדת טירקל

שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

31 דצמ

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

להמשיך לקרוא

אך אנחנו רק אמרנו – בלי טובות

14 דצמ

|מאת חגי|

לפעמים ניתן לחשוב שהשיח הפמיניסטי הוא שיח בשביל נשים, השיח הקווירי הוא למען להט"בים והדרישה לשיוויון זכויות לשחורים, עולים, ערבים, בעלי מוגבלות או כל קבוצה מוחלשת אחרת היא למען אותה קבוצה מוחלשת. בפוסט קודם כתבתי על המהלך להדרת נשים מהצבא בשביל לשלב חרדים. סיפרתי שם על הפגיעה שתגרם לנשים בעקבות תוכנית שח"ר ובתגובות התפתח דיון סביב השאלה האם השירות הצבאי עוזר לקידום נשים בחברה או לא. אחד הטיעונים שנטענו נגדי שם הוא (בניסוח מחודש) כיצד ניתן לראות בשיוויון חובות (השירות הצבאי) כפועל לטובתן של נשים. בניתי תשובה מורכבת, המדברת על הקשר שבין חובות וזכויות ומעמד חברתי וניסיתי להראות שחובת השירות הצבאי היא חובה עם הרבה פריווילגיות בצידה.

שתי נשים חשובות בחיי, אחותי, נטע, וחברה קרובה, טלי, הגיבו לפוסט בעל פה. שתיהן הסכימו שתוכנית שח"ר היא תוכנית מסוכנת. שתיהן ציינו שחסר לי נימוק מרכזי אחד. אחרי ששמעתי אותן, הבנתי שהנימוק הזה לא חסר במקרה, או בשביל לקצר, והוא גם אינו נימוק משני; שתיהן ציינו ששכחתי את המחיר שגברים ישלמו, ושהציבור כציבור ישלם, במידה ונשים יודרו מיחידות מסוימות, כחלק מתכנית שח"ר. הייתי כל כך מרוכז בניסיון להראות כיצד התוכנית מפלה ופוגעת בנשים, עד שהתעלמתי לחלוטין מכך שהצבא, כמוסד, בעצם מפסיד גם הוא מהדרת הנשים על ידי כך שהוא מאבד בדרך זו 50% מהאוכלוסייה – 50% שהן בעלות פוטנציאל לבצע את העבודה ברמה גבוהה ואיכותית. זהו אבדן שמשמעותו שבמקומן של הרבה תוכניתניות מצוינות ישרתו תוכניתנים פחות מוכשרים. במקום שהצבא ייעזר בעלית האיכותית של כלל האוכלוסייה, הוא נעזר רק במחצית העלית זו.

אחת מהבעיות עימן מנסים להתמודד כלכלנים לאורך כל ההיסטוריה, ובוודאי שבעידן המודרני, הינה בעיית האבטלה. תוכניות אין ספור ומודלים מורכבים מנסים ולהסביר כיצד לצמצם באחוזים בודדים את שיעורי האבטלה. עם זאת, בשום שלב של מאבק הנשים לשילובן בשוק העבודה לא הובל המאבק על ידי כלכלנים. צמצום האבטלה והגדלת הצמיחה הינו יעד לאומי. שילוב נשים בשוק העבודה – סוגיה של פמניסטיות. "ג'סטה" שאנו, זאת אומרת המדינה, זאת אומרת ההגמוניה הגברית, מוכנים לתת לנשים בגלל שאנחנו מאמינים שצריך לתת להן זכויות. אם קוראים היום הסברים לפריחה הכלכלית של המערב במאה השנים האחרונות (באופן יחסי) ניתן לקרוא נימוקים רבים- המבנה המשפטי, ליברליזציה של השווקים, תרבות מסחרית ועוד ועוד. העובדה ששוק העבודה הכפיל את עצמו, עם כניסת הנשים אליו, אינה נתפסת כגורם מרכזי לצמיחה (אם מתחשבים בעובדה שבערך באותה תקופה גם עבור שחורים נפתחו שווקים חדשים של עבודה ויכולתם לתרום תרומה אפקטיבית לשוק העבודה גברה פלאים, ההסברים ה"מתעלמים" נשמעים בעייתיים וחסרים ביותר). התוצרים שנשים מייצרות אינם בעלי ערך חברתי. הם רק ביטוי לשיווי זכויות האישה. לעובדה ש"אנחנו" יותר צודקים כלפי נשים ולא לעובדה שאנחנו חברה יותר צודקת.

להמשיך לקרוא