Tag Archives: הטרונומטיביות

גברים והלויתנים שלהם

18 אוג

|מאת חגי|

לויתן, מאז ומעולם, הוא אחד מבעלי החיים המרתקים ביותר עבור רבים, ובכללם לא מעט סופרים. סיפורו של הלויתן כפי שהוא מוכר בתרבות המערבית, הוא סיפורו של הגבר האידיאלי – הוא הבודד, החזק, המופנם והפרוע, חסר גבולות מלבד גבולותיו שלו. וכבר מימי התנ"ך סיפורו של הלווייתן נגמר תמיד באותו המקום – במותו. מותו הפיזי (בגן עדן מובטח בשר לווייתנים לארוחות הצדיקים), ומותו הסימבולי. למעשה, המוות הסימבולי הוא המעניין במיוחד בסיפורו של לויתן. הלויתן מוכפף, עם בריאתו במילים בספר איוב, לסדר הבריאה האלוהי, המעניק קדימות לאל על פני כל הבריאה, פרועה ככל שתהיה. אבל סדר הבריאה אינו מכפיף את לויתן רק לאל, אלא הופך אותו, הגדול והנורא שביצורים החיים, לכפוף לאדם, אותו אדם שנתן לו אי אז את שמו, כפי שנתן לכל בעלי החיים (ומי נתן שם לאדם? רק אלוהים יודע).

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא