Tag Archives: הטרדה מינית

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

להמשיך לקרוא

מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול

21 יונ
*פוסט תגובה*
|מאת שיר|
דיסקליימר קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך פעולתה, ברובה, הדיוטית משהו. לא אוכל, לכן, להגיב לטענות הספציפיות המשפטיות שחגי העלה. כמו כן, דעותיי הן שלי בלבד, ולא מייצגות את הכצעקתה או כל מנהלותיה.

כל מאבק ציבורי הוא מאבק שנישא על גבם של אנשים מסוימים. זה נכון מאוד, בעיני, שמאבק זה לא יהיה על גבם, חשבונם וחייהם של אלו אשר חשופים בו ביותר לפגיעה ואשר המאבק נעשה בשמם. זה לא אומר שלא קיימת פגיעה אחרת, נפגעים אחרים, או שמאבקים אחרים אינם מוצדקים, או שקולם לא צריך להישמע. אבל גרעין חכמת המאבק המוצלח היא גם לדעת היכן, ומתי, יש לפעול ולהשמיע קול. בשפה שלי עם עצמי, אני קוראת לזה "להבין את גבולות הז'אנר".

אני כותבת את כל זה כי אני קוראת את הדברים שחגי העלה על הכתב, ואני רוצה לצרוח בהסכמה. ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר – של מישהי שפועלת בשדה הממוקש חברתית עד אימה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית (בעיקר על הטווח הקל יותר/"אפור" של המקרים, אבל לא רק). המאבק הציבורי המשותף ללהטבא"ק ולנפגעות עבירה נעשה גם על גבי, על גבינו, בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו פני המאבק הציבורי, עם כל הסטיגמה (ולעיתים הסטיגמטה התרבותית) הנלוות לכך. וברוב המקרים, המודעות למאבק הציבורי היא זו המצרה את צעדי. אלו הם גבולות הז'אנר.

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא

דור המדבר

18 אפר

|מאת חגי|

העיסוק במגדר והעיסוק הביקורתי בזהות לא נולד אצלי בקלות. וודאי, הגעתי מבית מאוד ליברלי, אחותי כתבה את עבודת הבגרות שלה בהיסטוריה על התנועה לשיווי מעמד האשה ואני כתבתי על מרטין לותר קינג, אמא שלי היא אשה משכילה שמעולם לא ביטלה את עצמה, ואפילו יצא לי להפגש כילד עם הומואים, חברים של ההורים, ולא, אף אחד לא אמר עליהם שום דבר רע.

למרות זאת, בתיכון הליבראלי שבו למדתי, לא דיברו אף לא במילה אחת על מיניות הומוסקסואלית (אבל כולנו זכינו לראות תמונות של חזה של אישה בשלבי התפתחותו השונים, ואי אילו סרטים על חצ'קונים). מבין בערך 200 איש בשכבה, היה רק אחד מחוץ לארון. בטלביזיה, הליברלית אף היא, השיא שהיה ניתן לראות היה סצנת הנשיקה המפורסמת ב"פלורנטין". זה היה עולם שבאמת האמין שאין שום דבר פסול בהומואים, אבל עדיין הסתכל "עליהם" כעל האחר, הרחוק, השונה.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: אבירי הצדק

27 מרץ

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

להמשיך לקרוא