Tag Archives: הזכות לחיים

דיווח מתוך השמורה

25 אוק

|מאת חגי| 

השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.

לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם אותו כי יותר מידי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מידי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.

אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).

נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).

וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר" אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.

המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.

להמשיך לקרוא

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא