Tag Archives: הומופוביה

מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול

21 יונ
*פוסט תגובה*
|מאת שיר|
דיסקליימר קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך פעולתה, ברובה, הדיוטית משהו. לא אוכל, לכן, להגיב לטענות הספציפיות המשפטיות שחגי העלה. כמו כן, דעותיי הן שלי בלבד, ולא מייצגות את הכצעקתה או כל מנהלותיה.

כל מאבק ציבורי הוא מאבק שנישא על גבם של אנשים מסוימים. זה נכון מאוד, בעיני, שמאבק זה לא יהיה על גבם, חשבונם וחייהם של אלו אשר חשופים בו ביותר לפגיעה ואשר המאבק נעשה בשמם. זה לא אומר שלא קיימת פגיעה אחרת, נפגעים אחרים, או שמאבקים אחרים אינם מוצדקים, או שקולם לא צריך להישמע. אבל גרעין חכמת המאבק המוצלח היא גם לדעת היכן, ומתי, יש לפעול ולהשמיע קול. בשפה שלי עם עצמי, אני קוראת לזה "להבין את גבולות הז'אנר".

אני כותבת את כל זה כי אני קוראת את הדברים שחגי העלה על הכתב, ואני רוצה לצרוח בהסכמה. ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר – של מישהי שפועלת בשדה הממוקש חברתית עד אימה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית (בעיקר על הטווח הקל יותר/"אפור" של המקרים, אבל לא רק). המאבק הציבורי המשותף ללהטבא"ק ולנפגעות עבירה נעשה גם על גבי, על גבינו, בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו פני המאבק הציבורי, עם כל הסטיגמה (ולעיתים הסטיגמטה התרבותית) הנלוות לכך. וברוב המקרים, המודעות למאבק הציבורי היא זו המצרה את צעדי. אלו הם גבולות הז'אנר.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

9 יונ

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

דור המדבר

18 אפר

|מאת חגי|

העיסוק במגדר והעיסוק הביקורתי בזהות לא נולד אצלי בקלות. וודאי, הגעתי מבית מאוד ליברלי, אחותי כתבה את עבודת הבגרות שלה בהיסטוריה על התנועה לשיווי מעמד האשה ואני כתבתי על מרטין לותר קינג, אמא שלי היא אשה משכילה שמעולם לא ביטלה את עצמה, ואפילו יצא לי להפגש כילד עם הומואים, חברים של ההורים, ולא, אף אחד לא אמר עליהם שום דבר רע.

למרות זאת, בתיכון הליבראלי שבו למדתי, לא דיברו אף לא במילה אחת על מיניות הומוסקסואלית (אבל כולנו זכינו לראות תמונות של חזה של אישה בשלבי התפתחותו השונים, ואי אילו סרטים על חצ'קונים). מבין בערך 200 איש בשכבה, היה רק אחד מחוץ לארון. בטלביזיה, הליברלית אף היא, השיא שהיה ניתן לראות היה סצנת הנשיקה המפורסמת ב"פלורנטין". זה היה עולם שבאמת האמין שאין שום דבר פסול בהומואים, אבל עדיין הסתכל "עליהם" כעל האחר, הרחוק, השונה.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב

9 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שלומי|

הכתבה במקומון על קבוצת הפעילות הגאה בחדרה הרגיזה אותי. אחר כך חבר, סטרייט לגמרי, שעדיין חי שם, ביקש שאעשה משהו. אז כתבתי. חשבתי להפוך את זה לטור נוקב באחד הפורטלים או העיתונים, אבל אולי עדיף להעלות את זה כאן. יש יותר סיכוי שקהל היעד ייחשף לזה. חוץ מזה שאמרו לי לא בוויינט 🙂


עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

קבוצה של צעירים, חדורי אמונה ורצון לעשות, לא רק לדבר, הקימה את קבוצת הנוער הגאה בחדרה. לא היינו חלוצים, כמה שנים קודם לכן כבר פעלה בעיר קבוצה גאה שנסגרה וגל אוחובסקי כבר היה מספיק מפורסם ומחוץ לארון אז לא פחדנו. חוץ מזה שהייתי כתב במקומון. מי יתעסק עם כתב במקומון?

להמשיך לקרוא

One is not born a woman, one becomes a woman

5 אפר

|מאת חגי|

הניסיון החשוב כך כך ליצור קהילות של אוכלוסיות מוחלשות, נשים, להט"ב, מזרחיים וכדומה, כולל בתוכו את סכנת ההעלמה. בשביל ליצור קהילה אנחנו, וביחוד אותם "אנחנו" שעומדים בראש, בעלי זכויות היתר היחסיות, מוכנים להתעלם מה"הבדלים המינוריים". כך למשל, בשביל לא לפגוע במאבק לשיווי זכויות לעדות המזרח אנו מוחקים את הגזענות הפנימית שיש בין עדות המזרח. בשביל לא לפגוע במאבק לזכויות נשים אנחנו מתעלמים מהבעיות הספציפיות של נשים שחורות, עניות, חד הוריות, מזרחיות וכו.

מצבי הצומת הללו, בהם אותו הפרט שייך לקבוצה אחת או יותר (או במילים אחרות, אינו מתאים למודל ההגמוני של חבר הקבוצה הסטנדרטי) תמיד מציבים אתגר לפעילי זכויות האדם. ברמה העקרונית זהו האתגר שבין פעולה כללית ופעולה מפוצלת, ביחוד כשלפעמים המקרה הספציפי מערער על הפתרון הכללי. ברמה האנושית, הרבה פעמים נדרשים פעילי ופעילות זכויות האדם, במפגשם עם אותה אוכלוסיה מוחלשת במיוחד, להסתכל לצד האפל של נפשם.

להמשיך לקרוא