Tag Archives: הומופוביה

מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

בין הזכות לקורת גג לניתוחים לשינוי מין – נאומו של שוקי הרזה ממצעד הגאווה בירושלים

30 יול

*פוסט אורח*

|מאת אלישע (שוקי) אלכסנדר|

שלום, אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לא מזמן למישהי שאני מכיר מהקהילה שלנו, שהצליחה לעבור את הועדה לשינוי מין בתל השומר. כולנו יודעים כמה קשה לעבור את הועדה, ביחוד לאנשים טרנסג'נדרים שלא מתאימים לציפיות שלה, אנשים שבנוסף להיותם טרנסג'נדרים סובלים מאפליות נוספות כפולות ומשולשות.

בכל מקרה, אותה אישה הצליחה לעבור את הועדה בתל השומר, היא הצליחה לשמור על מצבה הנפשי בסוד – כי טיפולים לשינוי מין שאמורים להיות נגישים לכולנו, בשל בורות ואפליה נמנעים מאנשים טרנסג'נדרים שבנוסף על היותם טרנסג'נדרים יש להם פגיעות נפשיות.

אותה אישה שכרה דירה באמצעות סיוע של משרד השיכון, אבל בשל מצבה הנפשי היא איבדה את הדירה ונותרה ללא קורת גג. גורמים משירותי הרווחה ומהאגודה שעזרו לה, במקום לפנות לקהילה ולמצוא לה מקום, ולו זמני, לגור בו בשביל ההחלמה, החליטו לפנות לתל השומר שלא בידיעתה ולבקש את ביטול הניתוח.

לטובתה על פי השקפתם.

מסתבר שבפועל כדי להיות מועמדת לניתוח לשינוי מין, לא מספיק לעבור את שבעת מדורי הגיהינום של הועדה בתל השומר, מסתבר שאסור לך להיות הומלסית או פגועת נפש, ואם את כזו, הסודיות הרפואית שלך, וזכויות האדם שלך, הן הפקר.

צילום: צחי שקד

להמשיך לקרוא

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

23 יול

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

להמשיך לקרוא

הדור שלנו – 24/7

6 יול

|מאת רוני|

שמעתי שתכנית הריאליטי 24/7 – הדור הבא היא תכנית משעממת. שהיא חיקוי חיוור של האח הגדול, שאין אינטריגות, שהדמויות לא מעניינות ושאין סקס. אין סקס בתכנית שמיועדת כולה להיות נוטפת סקס מכל הכיוונים?! אבוי. אבל שעמום הוא האחרונה שבצרות של 24/7, שכן התכנית קבעה רף חדש של התעללות בנשים על מסך הטלוויזיה שלנו, בשם השעשוע. הפרומואים שראיתי לתכנית בשבועות האחרונים, העבירו את המסר שמדובר ב"דור הבא" של רווקות – מתוחכמות יותר, משכילות יותר, מודעות יותר; גרסה "איכותית" ו"משופרת" של הנשים שראינו בתכניות ריאליטי קודמות, כך לפי יוצרי התכנית הנוכחית. 

כאמור, עלייתה של התכנית למסכים לוותה בפרומואים מלוא החופן, ראיונות-קדם עם הבחורות והבחורים המשתתפים בתכנית, קידום באמצעות כתבות במדורי בידור ובתכניות בידור כגון גיא פינס, וכו'. לפורמט המוכר – אותו פורמט ריאליטי בו הרבה בחורות מצודדות נלחמות על לבו של מצודד אחד ויחיד במתחם סגור כלשהו – הוסיפו מספר טוויסטים, והטוויסטים האלה גרמו לחוויית הצפייה שלי להסתכם בתחושה שצעדתי במשך שעה תמימה על נחיל מדוזות ברגליים יחפות. להמשיך לקרוא

קצרצרים – חתום בנשיקה: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן)

3 יול

|מאת חגי|

לפני כשבועיים זוג הומואים הלך במרכז בריסל והחזיק ידיים. קהל שיכורים באזור תקף אותם במכות. אחד מבני הזוג ברח, הגיע לפאב סמוך וביקש עזרה. בתגובה, כמה שיושבי הפאב יצאו והצטרפו למכים. מישהו מאותם אנשים גם החליט ששימוש בידיים לא מספיק ולקח איתו כיסא מהפאב. במקרה זה לא היו הרוגים.

בתגובה לאירוע, החליט בחור בלגי בשם ניל ורדויקט (Niel Verduyckt) לעשות מעשה. הוא ארגן במשך כמה ימים הפגנת מחאה באזור הסמוך לאזור התקיפה. בניגוד להפגנות מקובלות, ניל וארבע מאות החברות והחברים שהתאספו הביעו את מחאתם בנשיקה פומבית וגלויה, שזכתה לכיסוי תקשורתי מקיף.

ולמה זה מעניין אותנו?

שווה לציין לפחות שלוש סיבות מרכזיות.

להמשיך לקרוא

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא