מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?

|מאת חגי|

 

הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן).

וכמובן, אין משמעות הדבר שאין הטרדות מיניות ואלימות מינית בתוך הקהילה. כבר כתבנו על הנושא הזה פה בבלוג בעבר, וכמו תמיד, צריך להזכיר וצריך להתמודד עם התופעה (ויצוין שנעשית עבודה בנושא, בתוך גופי האגודה כמו גם בגופים חיצוניים לה, גם אם לא בהיקף מספק). כמו כן, אפשר שיש היבטים של התופעה שקשורים למאפיינים של חברי וחברות הקהילה, דוגמת פגיעות מיניות במסגרת תרבות המועדונים ההומואית או באתרי אינטרנט (אם כי גם בהקשר הזה, נדמה לי שתשומת הלב היחודית שניתנת לאלימות במועדונים להט"בים ובאתרים להט"בים מתעלמת מהיקפי האלימות המינית באתרים מסוג זה בחברה ההטרוסקסואלית ומבוססת על סטראוטיפים להט"בופובים). אבל המעבר המהיר מההכרה שגם בקהילה הגאה, כמו בקהילה ההטרוסקסואלית, יש אלימות מינית, למסקנה שהקהילה הגאה מאופיינת, בליבתה ומעצם טבעה באלימות מינית, הוא מעבר מסוכן, מקומם, חסר בסיס ולהט"בופובי להחריד.

ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר.

לשבור את הקרטל

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.