Tag Archives: הומופוביה

מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?

11 יונ

|מאת חגי|

 

הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן).

וכמובן, אין משמעות הדבר שאין הטרדות מיניות ואלימות מינית בתוך הקהילה. כבר כתבנו על הנושא הזה פה בבלוג בעבר, וכמו תמיד, צריך להזכיר וצריך להתמודד עם התופעה (ויצוין שנעשית עבודה בנושא, בתוך גופי האגודה כמו גם בגופים חיצוניים לה, גם אם לא בהיקף מספק). כמו כן, אפשר שיש היבטים של התופעה שקשורים למאפיינים של חברי וחברות הקהילה, דוגמת פגיעות מיניות במסגרת תרבות המועדונים ההומואית או באתרי אינטרנט (אם כי גם בהקשר הזה, נדמה לי שתשומת הלב היחודית שניתנת לאלימות במועדונים להט"בים ובאתרים להט"בים מתעלמת מהיקפי האלימות המינית באתרים מסוג זה בחברה ההטרוסקסואלית ומבוססת על סטראוטיפים להט"בופובים). אבל המעבר המהיר מההכרה שגם בקהילה הגאה, כמו בקהילה ההטרוסקסואלית, יש אלימות מינית, למסקנה שהקהילה הגאה מאופיינת, בליבתה ומעצם טבעה באלימות מינית, הוא מעבר מסוכן, מקומם, חסר בסיס ולהט"בופובי להחריד.

ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

להמשיך לקרוא

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

28 מרץ

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.   

להמשיך לקרוא

ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי

22 ינו

|מאת חגי|

 בסוף השבוע האחרון החליט גל אוחובסקי לענות לכל ה"ממורמרים" שמתחו ביקורת עם זכייתה של תל אביב בתחרות על העיר המהווה את אטרקציית הגייז הטובה בעולם. את הטור לוותה בפייסבוק הערה מטעם הכותב: "כדי לסיים את הדיון על תל אביב והגייז, הקדשתי את הטור השבועי במאקו לכל ההומואים הממורמרים באשר הם. סוף שבוע נעים". כמו שציין אייל גרוס באותו שרשור, יש משהו אירוני בשימוש במונח "ממורמרים", ששימש (לפני שנים ארוכות) את אורנה בנאי לתיאור הקהילה כקבוצת בורגנים בעלי פריבילגיות שמתבכיינים. אותה אורנה בנאי שאוחובסקי תקף בחריפות ו"רמז" שהיא לסבית. בגדול, אני מסכים. יש משהו בעייתי בלמתוח ביקורת על זכייתה של תל אביב בתחרות שכזו, שלא נעשתה ביוזמת הממשלה, ולא נועדה לשרת שום מטרה פוליטית. על הצורך להבחין בין פינק-וושינג (Pink Washing) לבין גאווה בהישגי הקהילה ככאלו, כתבתי כבר בעבר כאן. יחד עם זאת, קריאה בטור של אוחובסקי, יותר משמקדמת שיח כלשהו, מגלה מניפולציות ודמגוגיה המסתירות ניסיון השתקה של הביקורת. להמשיך לקרוא

על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה

19 ינו

|מאת חגי|

השבוע אושר בקריאה שנייה ושלישית חוק שירות התעסוקה (תיקון – הרחבת איסור האפליה), התשע"ב–2012. עיקרו של התיקון הוא בהוספת שורת קריטריונים לאיסור האפליה שהיה קבוע בחוק עוד קודם לכן, בהם איסור אפליה על רקע נטייה מינית. נדמה לי שלא צריך להרחיב הרבה על חשיבות חקיקה שעניינה איסור אפליה. ובכל זאת, התיקון הנוכחי לחוק מעורר, לפחות אצלי, אי נחת קלה.

את התיקון לחוק גיליתי לאחר שרבים מחברי בפייסבוק בירכו על הכללת האיסור החדש הזה. כמובן, אני האחרון שאצדיק אפליה על רקע נטייה מינית. ובכל זאת, השאלה המתעוררת היא מה המשמעות שיש לאיסור הנוכחי. נניח שהחוק הזה לא היה מתקבל- האם המצב המשפטי היה שונה? עיקרון השיוויון, במשפט המנהלי (ושירות התעסוקה, שהוא שירות ציבורי, כפוף למערכת דינים זו) אומץ לפני שנים רבות, עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זהו עיקרון כללי, החולש על כל פעולה ופעולה המבוצעת על ידי הרשויות. לכאורה, אפשר לטעון שחשיבות החקיקה הפרטיקולרית במקרה הזה היא להבהיר לרשות שחובת השיוויון חלה גם עלה שירות התעסוקה. יחד עם זאת, יש משהו מגוחך בסוג ההבהרה הנוכחית. ממש כפי שלא היינו רואים טעם בחקיקת חוק האוסר על רצח של מזרחים, ערבים או נשים, לצד האיסור הכללי על רצח, הדרך להתמודד עם מציאות של אפליה על רקע נטייה מינית בשירות התעסוקה, ככל שזו ישנה, אינה על ידי הצהרה של מה שאמור להיות מובן מאליו. אם השירות בחר, עד לחקיקת החוק הנוכחי, לפעול שלא כדין, הרי שהצהרה נוספת לא תעלה ולא תוריד. אם אין אפליה בשירות התעסוקה, התוספת הזאת היא חסרת משמעות.

בחינה ביקורתית יותר של התוספת תגלה שהיא לא רק חסרת משמעות אלא אף מזיקה. להמשיך לקרוא

פרנדלי, תלוי למי

9 נוב

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

להמשיך לקרוא

דיווח מתוך השמורה

25 אוק

|מאת חגי| 

השבוע, לא בפעם הראשונה, "זכיתי" לשמוע שלל קללות ונאצות על ידי רכב מלא בארבעה בחורים שחשו צורך עז לבטא את חוסר הנוחות שלהם מאחר והחזקתי ידיים עם בחור אחר. זה לא היה בירושלים. זה גם לא היה בבני ברק. זה היה בפינת נמיר ז'בוטינסקי.

לפני שנה בערך עשיתי לי חוק לפרסם בקרב חברי כל מקרה שכזה. לפרסם אותו כי יותר מידי לא מאמינים שזאת תופעה רווחת גם בתל אביב של 2011. בגלל שיותר מידי לא מבינים שיש עוד שנאה עמוקה ותהומית. בגלל שעבור הרבה מאוד, בעיקר הטרואים, המחשבה שיש אנשים שחיים בשמורות קטנות, ושגם בהן התחושה המתמידה היא של חשש, היא מחשבה שמעולם לא עברה בראש.

אז נכון, בתוך השמורה (משמע, בין אבן גבירול במזרח לדיזינגוף במערב, ובין רוטשילד לנורדאו, עם מובלעת הילטון) אנחנו יכולים ללכת יד ביד ואפילו להתנשק ברחוב בלי חשש (זאת כמובן, כל זמן שיש אנשים אחרים, אם זה רק אנחנו וחבורה של זרים פתאום השמורה לא כל כך מוגנת, וכדאי לחשוב טוב אם באמת אנחנו רוצים לבדוק מי האנשים האלה).

נכון שאנחנו יכולים גם ללכת במקומות אחרים כל זמן שאנחנו עוברים כהטרואים. אני למשל גר בירושלים מזה חודשיים, וטרם חוויתי אף לא חוויה הומופובית אחת בעיר. כמובן שבירושלים לא הייתי מעלה על דעתי ללכת שלוב זרוע עם מישהו (וחלילה וחס מחובק).

וזה עוד בכלל בלי לדבר על ההתנהגות כל פעם שאנחנו מגיעים למקום "לא מוכר". בעוד שהנחת המוצא ההטרואית היא שלמעט במקומות מוגבלים, אין בעיה של ממש עם מגע ברחוב, התייר ההומו יוצא מנקודת מוצא הפוכה. למעט אם אתה מסתובב באזור שאתה יודע שהוא "בסדר" אתה חושש (כי הומופוביה בשפה שאתה לא מבין תמיד נשמעת יותר גרוע). זה קצת דומה לבחירה לגלות שאתה יהודי בסביבה שאתה לא יודע אם היא אנטישמית. זה לא נעים. לפעמים זה גם מסוכן.

המדהים בכל העניין הוא עד כמה מהר אנחנו יכולים, מתוך מקום של מודעות, לשוב ולהיות עיוורים לתופעה הזאת. אני מכיר את התופעה. אני מכיר אותה הרבה שנים. אני מכיר אותה על בשרי ועל בשרם של חברי וחברותי. ובכל זאת, מאחר ולא שמעתי הערת רחוב הומופובית מזה זמן מה, פתאום קצת שכחתי שהמאבק אינו רק מאבק כללי ואקדמי על השוואת זכויות, שנוגע לשוליים של חיי הלהט"בים בישראל. המאבק הוא הרבה יותר ראשוני. השלב שבו אנחנו נמצאים הוא עדיין השלב של יצירת מרחב ללא פחד ללהט"בים בישראל. זהו שלב של מאבק באלימות הגלויה והישירה.

להמשיך לקרוא