Tag Archives: הדרה

לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס

11 מרץ

*פסוט אורחת*

|מאת פלונית|

לא מזמן השתתפתי במפגש פרום אקדמי לחוקרים בתחום המחקר שלי. במפגשים אלו מציג חוקר מחקר משמעותי שעשה בתחום, ושלושה מגיבים על דבריו. עד כה, כל החוקרים שהגיעו לדבר על מחקריהם (אלה שאני ראיתי במשך 5 השנים שבהן אני משתתפת במפגשים), היו גברים, ורוב מכריע של גברים גם מבין המגיבים. מתוך 22 האנשים שהרהיבו עוז לצאת מהבית ולהגיע ביום שישי ירושלמי קר גשום-קמעא, היו 19 גברים ושלוש נשים (אני ביניהן).

לאחר הכנס, בשלב ה"מינגליג" האקדמי (כמה שהמינגלינג הזה מלחיץ אותי!), דיברתי עם אחד הפרופסורים שמרכז את הפורום, נקרא לו ד'. הצבעתי על הרוב הגברי המוחלט מבין משתתפי הכנס, והוא אמר שהדבר אכן מטריד אותו. "אני יודע שדרכי המינוי שלנו הן…" הוא אמר, "אבל למה לאירועים כאלה לא מגיעות נשים, הרי תלמידותינו לא פחות מוכשרות מהתלמידים?", והוסיף כי 50% מהלומדים לתואר ראשון בתחום הינן לומדות (לא, לא מדעים מדוייקים, יותר לכיוון הר הצופים).

עניתי לו שאני חושבת שהתחום פשוט נתפש כגברי. אמרתי לו שגם בקבוצת הקריאה לתלמידי תארים מתקדמים בתחום, הייתי חידוש בנשיותי, כל שאר המשתתפים גברים (האף שהתייחסו אליי יפה מאד, ומנחה המפגשים הקפיד לדבר בלשון זכר ונקבה). סיפרתי לו שבדייטים זה בעייתי, לספר שאני לומדת את התחום. ועוד לתואר מתקדם!

אני חושבת שלא סיפרתי לו הכל.

 *

ארבעה סיפורים קצרים

סיפור: כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, זכיתי לשבת בתרגול של אחד הקורסים אצל מתרגל אחד, חכם וחריף מכל מי שיצא לי לפגוש עד לאותו יום. נקרא לו ר'. מבחינתי זו היתה חווייה מרגשת ממש, היכולת לשמוע ממנו והיכולת להתדיין איתו – עולמות נפתחו, מצאתי כנפיים לנסוק בהן אל-על, ומי שילמד אותי איך להשתמש בהן. חבריי שראו את ההתרגשות שאחזה בי היו צוחקים עליי שאני מאוהבת במתרגל, וחלקן אף הגדילו לעשות ופנו אליי תוך שימוש בשם המשפחה שלו. זה לא מאד הפריע לי, אבל זה גם לא היה מאד נעים ומעבר לכך, חששתי שבשלב כלשהו גם הוא יפרש את ההתלהבות שלי כרצון להתחיל איתו (וכך ארחיק את עצמי מחברתו האקדמית במקום להתקרב), כך שהשתדלתי לצנן את התלהבותי. לשמחתי/לצערי (או לשתיהן?), הצלחתי. במידה מסויימת, לפחות.

 *

עוד סיפור: כשהייתי בשנה ב' התחלתי לעבוד עם מרצה אחר אותו מאד הערכתי, ש' שמו. גם צורת החשיבה שלו ריגשה אותי. העבודה היתה רבה ומאד אינטנסיבית, כך שיצא לי לראות את ש' כמעט מדי יום ביומו ולדבר איתו ארוכות (מובן ששיחותינו המקצועיות גלשו גם לנושאים אינטלקטואלים אחרים, לשמחת שנינו). גם במקרה זה זכיתי לגיחוך חבריי, שטענו, ספק בצחוק ספק בחצי-רצינות, שבסתר לבי אני מאוהבת במרצה. גם כאן השתדלתי לרסן את ההתלהבות, בשביל לשמור על המקצועיות. כלומר, ההתלהבות אכן היתה מהמקצועיות (ומהשילוב של הפן המקצועי באדם שכל כך נעים לי לעבוד איתו), אבל חששתי שמא ההתלהבות תתפרש על ידו של ש' כהתלהבות לא מקצועית. אז שוב, השתדלתי להנמיך.

במקרה זה היה סיבוך נוסף – היה מדובר ביחסים הדדיים הרבה יותר מיחסי המתרגל-תלמידה שהיו לי עם ר' בשנה א'. וש' גם התלהב ממני, לא רק אני ממנו. והתחלתי לתהות, ביני וביני, אם אני צריכה לפרש את ההתלהבות הזו לא כהתלהבות תמימה, כמו שאני מרגישה, אלא כמשהו מעבר…? אמנם המחשבה היתה בלתי נסבלת בעיניי, כיוון שהערכתי מאד את ש', המרצה, הנשוי, ובכל זאת, משהו גרם לי להרגיש לא לגמרי בנח. עם השנים התחושה הזו חלפה, והיום יחסינו, הן האישיים והן המקצועיים, מצויינים ולא מעיקים. עניין הסאב-טקסט המיני נפתר אצלי די מזמן, ונותרו רגשי הערצה כנה וידידות עמוקה. אפשר להמשיך הלאה, להיות פשוט שני פריטים של אותו הזן שנהנים זה מחברתו של זו.

 * להמשיך לקרוא

איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

5 נוב

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.

להמשיך לקרוא

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

קוגר טאון עאלק

18 אוק

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ידיד שלי קרא לי בחצי-צחוק "קוגרית" – זאת משום שלאחרונה התרועעתי עם בחור הצעיר ממני בכמה שנים. למרות שהבנתי שהוא מתבדח, הזדעקתי לשמע המילה. קוגרית?! המילה הזו, שהפכה בשנים האחרונות לשם-תואר רווח לנשים מבוגרות שיוצאות עם בחורים צעירים, נושאת עמה קונוטציות תרבותיות ברורות למדי – מעין שודדת עריסות היפּר-מינית. אמנם, מעצם היותי פמיניסטית מוצהרת, לא פעם דווקא מעלים תהיות הפוכות לגבי המיניות שלי – לא פעם טענו כלפיי שאני ככל הנראה אישה ממורמרת ששונאת סקס. ועד כמה שזה נמוך ומכעיס, גם להיחשב מאוד-מאוד מינית – כהיפוך מושלם לאותו דימוי של אישה קרירה – לא נראה לי כמו שוס רציני. הכינוי "קוגרית", כמו הכינוי MILF – Mother I'd Like to Fuck, ולא מזמן אף הסתבר לי שכבר יש גם GILF  – Grandma I'd Like to Fuck – כולם מתארים נשים מבוגרות החוברות לגברים צעירים, הפך בשנים האחרונות לתופעה שמקבלת ביטויים תרבותיים רבים.

בארצות הברית מדובר בתופעה של ממש – החל מסרטי אמריקן פאי, שהציגו את לראשונה את המושג MILF על המסך הגדול ביחס לדמות הנחשקת Stifler's Mom (לאמא של סטיפלר קוראים בסרט ג'נין, אבל שאר הדמויות מדברות עליה רק כעל "אמא של סטיפלר"), וכלה בסדרות עקרות בית נואשות ו- קוגר טאון, האמריקאים אוהבים לראות נשים מבוגרות שעושות להם את זה גם כשהם בני עשרים.

שמעתי טיעונים רבים ביחס להעצמה הנשית הטמונה לכאורה ב-MILF, GILF ו- Cougar; לאחר שנים רבות שנשים מבוגרות הודרו באופן סיסטמטי מהמרחב של מיניות ותשוקה מינית, פתאום חל מעין רנסאנס קטן שהחזיר את הנשים הללו לאור הזרקורים. אם בעבר נשים "סיימו" את תפקידן כאובייקט מיני מרגע שהפכו לאמהות ורעיות, כיום מעמידים נשים בכל גיל כאובייקטים מיניים, וגם כבעלות חשק מיני בריא: לא עוד נשים בנות 40+ שנתפסות כמבוגרות מדי, לא מושכות ולא יכולות ליהנות מסקס – כעת יש מקום אמיתי לנשים מבוגרות להשיג כמה סקס שהן רוצות – ועוד עם בני 25 מצודדים!

קורטני קוקס מגלמת את ג'ולס, שנראית "מושלם", אבל מכבה את האור מתוך תחושת מבוכה וחשש שאינה נראית "מספיק טוב":      

להמשיך לקרוא