Tag Archives: הגמוניה

אנחנו לא (תמיד) נחמדות

14 פבר

|מאת חגי|

אחד הטיעונים החוזרים בשיטתיות במסגרת ביקורות על תנועות לשינוי חברתי היא הטענה שהפעילים לא נחמדות, שהן נוטים לרידוד והשטחה של הסוגיות, שהקשב שהם נותנות למבקרים ולדיאלוג מוגבל, וזאת, למרות שהן רוצים ליצור חברה טובה יותר. יתר על כן, לא פעם הדרישה לנחמדות מופנמת מספיק בשביל להוביל לצנזורה עצמית, שלרב גוררת בפני עצמה ביקורת, והפעם על כך שהטענות הן לא קוהרנטיות.

לדוגמא, מזה זמן ארוך אני מוטרד מהאיסור על תרומות דם של הומואים בישראל. האיסור הזה, עליו כתבתי בהרחבה כאן, הוא כבר מזמן לא מדעי, ומבוסס בגלוי על התנגדות פוליטית של גופים שונים לשינוי הסטטוס קוו. כמו כן, האיסור מעלה שאלות משפטיות ופילוסופיות רציניות ביותר, ולכל הפחות ראוי לדיון משפטי. ובכל זאת, גם אלו שהשתכנעו לגופו של עניין שהאיסור במתכונתו הנוכחית הוא בעייתי, חששו מלעתור כנגד פרקטיקה זו. הטיעון ששמעתי היה "הציבור לא מוכן לזה", "זה יפגע בתדמית של הקהילה" או במילים אחרות "שלא יגידו עלינו שאנחנו לא נחמדים".

כמובן, אין לי שום התנגדות לשיקולים טקטיים במהלך לשינוי חברתי. אלו שיקולים חשובים ביותר. הבעיה היא שמגיע הרגע שהם הופכים לשיקול הכמעט יחיד. יכול להיות שיש בין הקוראות כאלו שמסכימות שהמאבק על תרומות הדם יוציא אותנו לא נחמדים. ברגעים כאלו אפשר להיזכר שאם זה היה תלוי בארגונים לשינוי חברתי, גם התביעה של יונתן דנילוביץ' לא הייתה מוגשת לעולם. גם לדנילוביץ' אמרו שהתביעה שלו תיתפס כקטנונית ולא נחמדה. והנה, בשם טיעון הנחמדות כמעט נמנע התקדים החשוב ביותר בהיסטוריה המשפטית של הקהילה בישראל (בערעור בעליון האגודה לזכויות האזרח כן יצגה אותו).

  להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

מהפכות קורות בין קיץ? (או: את מי משרתת אשליית היציבות) – פוסט לסוכות

13 אוק

|מאת חגי| 

(מת'יו שפרד, 1976-1998)

שלשום נפטר בגיל 86 פרנק קמני (Frank Kameny). קמני, יליד 1925, היה ממובילי התנועה הלהט"בית בארה"ב. בשנת 1957 פוטר משירותו כאסטרונום בצבא ארצות הברית לאחר שנתפש באתר "קרוזינג". הוא היה הראשון שהביא את הסוגיה לפתחו של בית המשפט העליון האמריקאי (עתירתו נדחתה). בשנת 2009 קיבל קמני מכתב התנצלות רשמי על פיטוריו המבישים. בשנת 2011 ביטל נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, את מדיניות ה-Don’t ask, don’t tell (אותה קבע נשיא ארצות הברית ביל קלינטון).

אתמול ציינו ברחבי ארצות הברית את אזכרתו של מת'יו שפרד (Matthew Wayne Shepard), יליד שנת 1976. שפרד, פעיל זכויות להט"ב, הוכה, הופשט ונקשר לגדר. קפוא וחסר הכרה נמצא לאחר מספר שעות על ידי עובר אורח. ימים ספורים לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, נפטר. בבית המשפט טענו הרוצחים כטענת הגנה שהם סבלו מאי שפיות זמנית הנובעת מ-Gay Panic. שני הרוצחים נמצאו אשמים ומרצים מאסר עולם כפול ללא אפשרות לשחרור מוקדם. בעקבות המקרה ניסה נשיא ארצות הברית ביל קלינטון להכניס פשעים הומופובים לרשימת פשעי השנאה בחוק הפלילי האמריקאי. ניסיון זה נכשל. רק בשנת 2009 הועבר התיקון לחוק על ידי הנשיא אובמה. בשנת 2011, בעקבות גל אלימות נוסף כנגד בני נוער להט"בים, יצאו בכירי הממשל האמריקאי למסע ציבורי הקורא לנוער להט"בי לשמור על האמונה

שלשום נבחרה אנה גרודצקה (Anna Grodzka), ילידת 1954, לפרלמנט הפולני. גרודצקה היא הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לפרלמנט של מדינה. כשגרודצקה נולדה טרנסג'נדריות נחשבה למחלת נפש. עד היום יש רבים שחושבות כך.

להמשיך לקרוא

הזיות ואגו טריפ – כך יעשה לאיש/ה שחרגו ממקומן

1 אוג

|מאת חגי|

אני אתחיל בגילוי נאות. סתיו שפיר ויונתן לוי הם חברים שלי עוד מלפני המאבק הנוכחי. לכן, כשאני רואה אותן, ובעיקר את סתיו, בטלביזיה, אני קשוב יותר מבדרך כלל. ומה שרואים בימים האחרונים בטלביזיה זה את החלוקה המאוד ברורה בין מרכז ושוליים, בין גברים ונשים, בין עשירים ומעמד הביניים.

למשל, אתמול בערוץ שתיים ראיינו את שפיר יחד עם אלי הורוביץ מייסד טבע, ומנכ"ל משרד ראש הממשלה. הורוביץ, בקונסטלציה הזאת, הוצג שמפשר, כמי שאינו מחויב לאחד הצדדים, כגורם האובייקטיבי (וכמובן, הוא לא הסתיר זאת, אלא טרח לחזור שוב ושוב על הדרישה להיות "אובייקטיבים"). הראיון עם הורוביץ היה מרתק. הוא כלל התייחסות לשפיר כאל "יקירתי", והסברים באורך הגלות על הצורך במתינות, סבלנות, עדינות, נחמדות. במילים אחרות, הורוביץ ראה את תפקידו בתור מבוגר אחראי, שצריך לאלף את המורדת הסוררת. ממש אחרי הראיון הוסיף אהוד יערי שהיה ראיון מרתק אבל חבל שסתיו לא הקשיבה יותר לדברים שהסביר לה אלי הורוביץ. המעניין לדעתי הוא שיערי (אהוד?) לא היה מעלה על דעתו להגיד ש"אלי" צריך להקשיב. בעיקר כי הוא לא היה חושב בכלל שזה לגיטימי לדבר עליו תוך שימוש בשמו הפרטי בלבד.

כמובן שהשיטה הזאת, של האובייקטיביות המדומה, של הצבת קצוות לדיון ומציאת קו האמצע, היא המשך של אותה תפישה ליברלית מיושנת עליה כבר כתבנו פה בבלוג. כיצד בדיוק הורוביץ הוא "אובייקטיבי"? מדובר בגבר אשכנזי עשיר (מאוד). זה כמעט משכנע כמו הצטרפותם של בעלי ההון למחאה.

סתיו שפיר ויונתן לוי

להמשיך לקרוא