|מאת חגי|
כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה
המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"
להמשיך לקרוא ←
תגיות: אלימות, אפליה, אקטיביזם, ביסקסואלים, דורית אברמוביץ, האגודה לשמירת זכויות הפרט, הומופוביה, חגי, טרנסג'נדר, יחסי מין, יניב ויצמן, ישראל, להט"ב, לסבית, מגדר, מחיי היומיום, מיניות, מצעד הגאווה, מרחב ציבורי, נשים, סאדו-מאזו, פמיניזם, פמיניזם ליברלי, פמיניזם רדיקאלי, פמיניזם של צמתים, פרסום, קארל מרקס, שוויון, תיאוריה קווירית, תל אביב