קצרצרים – חתום בנשיקה: סיפור ממעבר לים (וגם כמה סיפורים מכאן)

|מאת חגי|

לפני כשבועיים זוג הומואים הלך במרכז בריסל והחזיק ידיים. קהל שיכורים באזור תקף אותם במכות. אחד מבני הזוג ברח, הגיע לפאב סמוך וביקש עזרה. בתגובה, כמה שיושבי הפאב יצאו והצטרפו למכים. מישהו מאותם אנשים גם החליט ששימוש בידיים לא מספיק ולקח איתו כיסא מהפאב. במקרה זה לא היו הרוגים.

בתגובה לאירוע, החליט בחור בלגי בשם ניל ורדויקט (Niel Verduyckt) לעשות מעשה. הוא ארגן במשך כמה ימים הפגנת מחאה באזור הסמוך לאזור התקיפה. בניגוד להפגנות מקובלות, ניל וארבע מאות החברות והחברים שהתאספו הביעו את מחאתם בנשיקה פומבית וגלויה, שזכתה לכיסוי תקשורתי מקיף.

ולמה זה מעניין אותנו?

שווה לציין לפחות שלוש סיבות מרכזיות.

מודעות פרסומת

שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת

|מאת חגי|

כל מי שמחובר לקהילה ברשת הפייסבוק, נחשף בשבועות האחרונים לשני הקמפיינים הכמעט זהים של מצעד הגאווה המסורתי והמצעד הרדיקלי. הקמפיין של המצעד המסורתי סבב סביב הסיסמא "שווה להיות גאה" (וריאציה על הסיסמא המוצלחת יותר לדעתי, מהשנה שעברה "גם אני שווה"). הפרסומים כללו בעיקר מפורסמים מצולמים תחת הסיסמא הזאת. הם ביקשו להגיד בדימויים "הנה, גם הומו וגם חבר מועצת עיריית תל אביב / זמר / חבר כנסת", "גם לסבית וגם משתתפת באח הגדול / זמרת / מארגנת ליין מסיבות", "גם טרנסית וגם זמרת" (אלא אם כן אני מפספס אני חושב שאין בקמפיין הזה עוד טרנסים). ניתן לראות את הקמפיין כאן.

יניב ויצמן - שווה להיות גאה

המצעד הרדיקלי, בתגובה, הוביל קמפיין תחת הסיסמא "שווה להיות גאה?" (כן, כל ההבדל הוא בסימן השאלה). בקמפיין זה צולמו בעיקר א/נשים לא מוכרות, כאשר כל אחת ואחת מהן צירף טקסט קצר המסביר למי לא שווה להיות גאה בישראל של 2011. כך, נראה שלא שווה להיות גאה אם אתה בדס"מי (חבר בקהילת הסאדו מאזו), אם אתה פלסטינאי, אם את פעילה פוליטית, אם אתם בי סקסואלים, אם אתן לא גרות בתל אביב, אם אתם לא סלבריטי, אם את לסבית פאמית (נשית), אם את/ה בעל/ת זהות מגדר לא יציבה וברורה ועוד. ניתן לראות את כל הקמפיין כאן.

דורית אברמוביץ' - "זה לא שווה, לכן אני נאבקת"

זנות ורעב – לקראת יציאה מהמלכודת הליבראלית

|מאת חגי|

לפני מספר חודשים התחלתי להדריך במועדנית נוער וללמד את קבוצת הבוגרים עקרונות מרכזיים במשפט. בשבוע החולף הנושא של המפגש היה אלימות מינית, נושא שחברי הקבוצה חיכו לו הרבה זמן, ומעצם טבעו הוא עורר הרבה מבוכה וסערה בקבוצה. את הפגישה התחלנו בשאלה מהו אונס. כולן וכולם הסכימו שכפיה אלימה של מין על אשה זה אונס. אחרי דיון קצר, הגענו למסקנה שגם כפיה אלימה של מין על גבר צריכה להחשב כאונס (אף שכיום לשון הסעיף הינו "הבועל אשה"). לאחר מכן התעוררה השאלה האם כאשר האשה נכנעה לאיום של תוקף ושכבה איתו ללא התנגדות, עדיין מדובר באונס. גם במקרה הזה, אחרי דיון קצר, הצלחנו להגיע לקונצנזוס. לב הדיון היה סביב שתי שאלות – האם ניצול של אשה מאוד שיכורה צריך להחשב לאונס, והאם ניצול מצוקה כלכלית קשה של אשה צריך להחשב לאונס. סביב שתי השאלות הללו הקבוצה התפצלה, ולמרבה ההפתעה לא באופן מגדרי. חלק חשבו שצריך להפריד בין המצוקה, בין אם הרצונית (שכרות) ובין אם הלא רצונית (עוני) למעשה עצמו. החצי השני של הקבוצה טען שההפרדה הזאת היא שקרית ושההבדל בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בצומת בחירה בין רעב לבין זנות, הוא הבדל קטן מאוד. חברי הקבוצה כולם גם הצליחו לראות בלי שום קושי שהתוצאות של הויכוח שלהם ישפיעו על איך שהם צריכים להתייחס לפורנו, שהוא בעצם זנות מצולמת. למרבה האכזבה, דווקא כשהיה נראה שהקבוצה המזהה זנות (או לפחות, את החלק הארי של "תעשיית" הזנות) עם אונס, נאלצתי לגלות לקבוצה שהחוק אינו אוסר על זנות. למעשה, זונות אפילו חייבות במס הכנסה.

בגיליון האחרון של "משפט וממשל" פרסמה פרופ' נויה רימלט מאמר ששמו "על זנות, מגדר ומשפט פלילי: הרהורים על הצעת החוק להפללת צרכי זנות". המאמר מעניין, נגיש, ומומלץ לקריאה. בקווים כלליים, רימלט בוחנת בפרספקטיבה משפטית, היסטורית ומגדרית את שני הטיעונים המרכזיים בעד לגליזציה של זנות.

One is not born a woman, one becomes a woman

|מאת חגי|

הניסיון החשוב כך כך ליצור קהילות של אוכלוסיות מוחלשות, נשים, להט"ב, מזרחיים וכדומה, כולל בתוכו את סכנת ההעלמה. בשביל ליצור קהילה אנחנו, וביחוד אותם "אנחנו" שעומדים בראש, בעלי זכויות היתר היחסיות, מוכנים להתעלם מה"הבדלים המינוריים". כך למשל, בשביל לא לפגוע במאבק לשיווי זכויות לעדות המזרח אנו מוחקים את הגזענות הפנימית שיש בין עדות המזרח. בשביל לא לפגוע במאבק לזכויות נשים אנחנו מתעלמים מהבעיות הספציפיות של נשים שחורות, עניות, חד הוריות, מזרחיות וכו.

מצבי הצומת הללו, בהם אותו הפרט שייך לקבוצה אחת או יותר (או במילים אחרות, אינו מתאים למודל ההגמוני של חבר הקבוצה הסטנדרטי) תמיד מציבים אתגר לפעילי זכויות האדם. ברמה העקרונית זהו האתגר שבין פעולה כללית ופעולה מפוצלת, ביחוד כשלפעמים המקרה הספציפי מערער על הפתרון הכללי. ברמה האנושית, הרבה פעמים נדרשים פעילי ופעילות זכויות האדם, במפגשם עם אותה אוכלוסיה מוחלשת במיוחד, להסתכל לצד האפל של נפשם.

גם פסיבי רוצה "לזיין לו את הצורה"

*פוסט אורח*

|מאת ניר|

לפני חודשיים סערה וגעשה הרשת כשב"אח הגדול" הציע אחד המתמודדים "לדפוק לבחורה את הראש בקיר כדי שתאבד את ההכרה ויהיה אפשר לצאת לדרך". כתבות בעיתונים, בלוגים וסטטוסים עסקו בהתייחסות המילולית של גברים לנשים בכלל, ובתיאורים האלימים שבהם מתוארים יחסי המין בפרט (התייחסות בבלוג זה לנושא ר' כאן).

גם הסטטוס שלי הצטרף לחגיגה. "הקדשתי" אותו לכל מי שהעמיס, שדפק, שטחן, שנקנק, שתקע, שפתח, שהביא במישהי, שנתן לה, ששם לה, שקרע את הצורה. "הקדשתי" אותו לכל הגברים הסטרייטים, לאלו שמשתמשים בשפה הזאת ולאלו שנותנים לחברים שלהם לדבר כך. את הסטטוס הזה אהבו בעיקר בחורות והומואים (לפחות לפי הלייקים), הסטרייטים הרגישו כנראה תחת התקפה: מיד אחרי שכתבתי אותו קיבלתי שני טלפונים מחברים סטרייטים זועמים שכעסו על ההכללה וההגזמה וההאשמה.

את כל הדעה שלי בנוגע לאירוע הזה גיבשתי כצופה מן הצד. האמנתי שיש לי את היכולת לראות את הדברים בצורה אובייקטיבית מאחר ואני לא משחק שום תפקיד בסיפור הזה. אני בטח שלא הגבר שמדבר על האישה כאל מטרה לתקיפה, וגם לא האישה שצריכה שאיזה הומו יכתוב בשבילה פוסט. בכל מקרה, שמחתי שאני לא חלק מהדבר הזה, שאני בסדר, שלא השפלתי ושלא פגעתי באף בן/ת אדם.

עכשיו אני רוצה להכות על חטא.

קצרצרים: הומו, הומו, הומו

|מאת חגי|

עיתון מפרסם תמונת אילוסטרציה בהקשר לליין מסיבות חדש שצולמה במועדון, אבל לא בערב של הליין המדובר, ושוכח לכתוב שמדובר ב"תמונה להמחשה בלבד, כל קשר בין המצולמים לכתבה מקרי בהחלט". לאחר שתשומת לב המערכת מופנית לטעות, מפרסם העיתון במקום מרכזי התנצלות והבהרה כי אין קשר בין המצולמים לאירוע. המצולמים לא אוזכרו בשמם, או באופן כלשהו שיגרום לכתבה לצוץ באירועים שונים בעתיד. על פניו, נראה שהכל בא על מקומו בשלום. כשהמצולמים מוצגים על רקע כתבה שעוסקת בהומואים (ומרמזת שאולי הם הומואים) מדובר בעוולה חמורה, פגיעה בפרטיות ובשם הטוב, שמצדיקה לא פחות מפיצוי של 45,000 שקל.

איך מתמודדים עם הפחד הזה

|מאת חגי|

העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם של כמויות ושל הסברים. אנחנו רגילים לבקש שיוכיחו לנו טענות. בשביל לטעון שמישהו סובל מאפליה, הוא צריך להראות מספרים התומכים בכך. ניסיון להצדיק מספרים לא שוויוניים יכול להתבסס על הנמקות רציונאליות, כמו הוכחת היעדר קשר בין הנתונים למסקנות המוסקות מהן, תקיפת אופן איסוף הנתונים וכיוצא בזה. הדרישה, בסופו של יום, היא אחת – תנו לנו מספרים, תנו לנו הוכחות.

חוויות שאיננו יודעים לקרוא להן בשם, שאנו מתקשים למלל אותן, מוגבלות למרחב האישי. הן עניינו של הפרט, ואין להן מקום במרחב הציבורי. אנחנו יודעים לכמת את אבדן ההכנסה העתידית הנובעת מאבדן יד או רגל בתאונה. איננו יודעים לתת ערך לאבדן תחושת הגוף, או הביטחון העצמי הנלווים לפגיעה. אנחנו יודעים למדוד את העלויות של טיפול רפואי במשקל, אבל לא יודעים להעריך את העלויות של דימוי גוף מעוות הנוצר מפרסומות אין סופיות לדיאטה, הסרת שיער וחדרי כושר. אנחנו יודעים לתמחר את הקוקטייל לטיפול באיידס, אבל מתקשים לכמת את הנזק הנגרם מדמוניזציה של החולים. אנחנו יודעים לתמחר את העלות של ניתוחים לשינוי מין, אבל איננו יכולים להצמיד מספר לכאב הנלווה בחיים בגוף שאינו הולם את מגדרו של האדם.