Tag Archives: האגודה לשמירת זכויות הפרט

מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?

11 יונ

|מאת חגי|

 

הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן).

וכמובן, אין משמעות הדבר שאין הטרדות מיניות ואלימות מינית בתוך הקהילה. כבר כתבנו על הנושא הזה פה בבלוג בעבר, וכמו תמיד, צריך להזכיר וצריך להתמודד עם התופעה (ויצוין שנעשית עבודה בנושא, בתוך גופי האגודה כמו גם בגופים חיצוניים לה, גם אם לא בהיקף מספק). כמו כן, אפשר שיש היבטים של התופעה שקשורים למאפיינים של חברי וחברות הקהילה, דוגמת פגיעות מיניות במסגרת תרבות המועדונים ההומואית או באתרי אינטרנט (אם כי גם בהקשר הזה, נדמה לי שתשומת הלב היחודית שניתנת לאלימות במועדונים להט"בים ובאתרים להט"בים מתעלמת מהיקפי האלימות המינית באתרים מסוג זה בחברה ההטרוסקסואלית ומבוססת על סטראוטיפים להט"בופובים). אבל המעבר המהיר מההכרה שגם בקהילה הגאה, כמו בקהילה ההטרוסקסואלית, יש אלימות מינית, למסקנה שהקהילה הגאה מאופיינת, בליבתה ומעצם טבעה באלימות מינית, הוא מעבר מסוכן, מקומם, חסר בסיס ולהט"בופובי להחריד.

ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

19 יול

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

להמשיך לקרוא

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה

19 ינו

|מאת חגי|

השבוע אושר בקריאה שנייה ושלישית חוק שירות התעסוקה (תיקון – הרחבת איסור האפליה), התשע"ב–2012. עיקרו של התיקון הוא בהוספת שורת קריטריונים לאיסור האפליה שהיה קבוע בחוק עוד קודם לכן, בהם איסור אפליה על רקע נטייה מינית. נדמה לי שלא צריך להרחיב הרבה על חשיבות חקיקה שעניינה איסור אפליה. ובכל זאת, התיקון הנוכחי לחוק מעורר, לפחות אצלי, אי נחת קלה.

את התיקון לחוק גיליתי לאחר שרבים מחברי בפייסבוק בירכו על הכללת האיסור החדש הזה. כמובן, אני האחרון שאצדיק אפליה על רקע נטייה מינית. ובכל זאת, השאלה המתעוררת היא מה המשמעות שיש לאיסור הנוכחי. נניח שהחוק הזה לא היה מתקבל- האם המצב המשפטי היה שונה? עיקרון השיוויון, במשפט המנהלי (ושירות התעסוקה, שהוא שירות ציבורי, כפוף למערכת דינים זו) אומץ לפני שנים רבות, עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זהו עיקרון כללי, החולש על כל פעולה ופעולה המבוצעת על ידי הרשויות. לכאורה, אפשר לטעון שחשיבות החקיקה הפרטיקולרית במקרה הזה היא להבהיר לרשות שחובת השיוויון חלה גם עלה שירות התעסוקה. יחד עם זאת, יש משהו מגוחך בסוג ההבהרה הנוכחית. ממש כפי שלא היינו רואים טעם בחקיקת חוק האוסר על רצח של מזרחים, ערבים או נשים, לצד האיסור הכללי על רצח, הדרך להתמודד עם מציאות של אפליה על רקע נטייה מינית בשירות התעסוקה, ככל שזו ישנה, אינה על ידי הצהרה של מה שאמור להיות מובן מאליו. אם השירות בחר, עד לחקיקת החוק הנוכחי, לפעול שלא כדין, הרי שהצהרה נוספת לא תעלה ולא תוריד. אם אין אפליה בשירות התעסוקה, התוספת הזאת היא חסרת משמעות.

בחינה ביקורתית יותר של התוספת תגלה שהיא לא רק חסרת משמעות אלא אף מזיקה. להמשיך לקרוא

פרנדלי, תלוי למי

9 נוב

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

בין הזכות לקורת גג לניתוחים לשינוי מין – נאומו של שוקי הרזה ממצעד הגאווה בירושלים

30 יול

*פוסט אורח*

|מאת אלישע (שוקי) אלכסנדר|

שלום, אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לא מזמן למישהי שאני מכיר מהקהילה שלנו, שהצליחה לעבור את הועדה לשינוי מין בתל השומר. כולנו יודעים כמה קשה לעבור את הועדה, ביחוד לאנשים טרנסג'נדרים שלא מתאימים לציפיות שלה, אנשים שבנוסף להיותם טרנסג'נדרים סובלים מאפליות נוספות כפולות ומשולשות.

בכל מקרה, אותה אישה הצליחה לעבור את הועדה בתל השומר, היא הצליחה לשמור על מצבה הנפשי בסוד – כי טיפולים לשינוי מין שאמורים להיות נגישים לכולנו, בשל בורות ואפליה נמנעים מאנשים טרנסג'נדרים שבנוסף על היותם טרנסג'נדרים יש להם פגיעות נפשיות.

אותה אישה שכרה דירה באמצעות סיוע של משרד השיכון, אבל בשל מצבה הנפשי היא איבדה את הדירה ונותרה ללא קורת גג. גורמים משירותי הרווחה ומהאגודה שעזרו לה, במקום לפנות לקהילה ולמצוא לה מקום, ולו זמני, לגור בו בשביל ההחלמה, החליטו לפנות לתל השומר שלא בידיעתה ולבקש את ביטול הניתוח.

לטובתה על פי השקפתם.

מסתבר שבפועל כדי להיות מועמדת לניתוח לשינוי מין, לא מספיק לעבור את שבעת מדורי הגיהינום של הועדה בתל השומר, מסתבר שאסור לך להיות הומלסית או פגועת נפש, ואם את כזו, הסודיות הרפואית שלך, וזכויות האדם שלך, הן הפקר.

צילום: צחי שקד

להמשיך לקרוא