Tag Archives: דת

איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

5 נוב

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

19 יול

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

להמשיך לקרוא

אין דרכן של נשים למזוג יין

9 אפר

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

חג החירות הוא הנותן את הטון לחודש ניסן, חודש החירות. רעיון החירות מבוטא בשלל הלכות הפסח ובייחוד בהלכות ליל הסדר. במסכת פסחים, פרק י' משנה א נכתב: "ערב פסחים… אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" – אחת ההלכות המבטאות באופן המובהק ביותר את רעיון החירות בליל הסדר היא ההסבה. כך מפרש הרמב"ם – "וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך המלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חרות" וכך גם מובהר בירושלמי (מסכת פסחים פ"י, ה"א): "אמר רבי לוי – ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות". בגמרא (בבלי, מסכת פסחים דף ק"ח ע"א) קיים דיון לגבי חובת ההסבה בעת שתיית ארבע כוסות, ממנו ניתן ללמוד כי החובה חלה רק על אלו המסוגלים לחוש בחירות באופן מלא, ועל כן פטורים ממנה, למשל, נשים בנוכחות בעליהן ותלמידים אצל רבותיהם (אך לא מתלמדים אצל מוריהם המקצועיים, או בנים אצל אבותיהם).

"אשה אצל בעלה לא בעיא [=צריכה (נ.ג.)] הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה", כך נכתב בתלמוד, ורבות נכתב על הלכה זו. מפרש שם רשב"ם כי אשה אצל בעלה איננה מחוייבת בהסבה "מפני אימת בעלה וכפופה לו…". מכאן ניתן ללמוד מדוע אשה חשובה מחוייבת בהסבה, שכן אשה חשובה לא נתונה תחת אימה גדולה מבעלה, והיא איננה כפופה לו. ברור מחלוקה זו כי הסיבה הבלעדית לפטור הניתן לנשים מהסבה נובע ממערכת היחסים החברתית בין האשה והחברה הסובבת אותה – ובאופן ספציפי, בעלה. כן ברור כי יחס זה אל האשה איננו גזירת גורל ואיננו אינהרנטי למהותה, אלא פועל יוצא ממקומה החברתי. בספרות הראשונים מובעים טעמים נוספים לכך שנשים אינן חייבות בהסבה, על אף שחייבות במצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, כגון העובדה שאין דרכן של נשים למזוג יין (מובא בשם רב אחא גאון), או האמירה כי נשים טרודות באותה העת בהכנת המאכלים (רבנו מנוח בפירוש על הרמב"ם). פירושים אלו כולם נטועים בתפקיד החברתי בפועל של האשה, כמי שאינה שותה יין, וכמי שאחראית לטרוח על הצדדים האדמיניסטרטיביים של סעודת ליל הסדר. מכך נובע, כמעט בהכרח, שהמסקנה כי נשים פטורות מהסבה עשוייה להשתנות עם שינוי בתפקידיהן. הרמ"א מחזק תזה זו בפסיקתו בהגהותיו על השלחן ערוך (סימן תעב, סעיף ד) כי כיום (הרמ"א חי בין השנים 1520-1572), "כל הנשים שלנו מיקרו חשובות" (בשולי הדברים אעיר כי קיים דיון הלכתי, אליו מפנה אף הרמ"א, לגבי עצם חובת ההסבה בימינו כאשר אף אנשים חשובים אינם מסבים לארוחותיהם, אולם דיון זה רלוונטי במידה שווה, לפי פרשנות הרמ"א, לגברים ולנשים היום).

להמשיך לקרוא

על חשיבותה של הדרה

22 אוג

|מאת חגי|

אחת מהחוויות של כל מי שטייל למזרח או לדרום אמריקה היא חווית הלחץ להשתתף בארוחת שישי בבית חב"ד, לחץ שהופך להיות כמעט אלים עבור אותם מסכנים שטיילו בזמן החגים. התשובה "אני לא רוצה" אף פעם לא מספקת, ואתה זוכה לשלל הסברים על היותו של בית חב"ד (או "הבית היהודי", או "הלב היהודי") הבית של הישראלים כולם, חילוניים ודתיים כאחד (כמובן, אף אחד לא עושה אבחנה בין ישראלים ויהודים, אני בספק רב עם מטיילים ערבים-ישראלים היו מתקבלים בברכה בבית היהודי). מטיילים מארצות אחרות מסתכלים בהתפעמות על הקהילתיות של הישראלים. מטיילות מגלות את ההנאה שבהכנת חלות ומטיילים מוציאים את החולצה הלבנה הבלויה שהם קנו בשוק בפושקר תמורת 40 רופי ומתחברים לרוחניות שלהם.

באיזשהו שלב החלטתי לנסות להסביר למה אני מעדיף לבלות את ערב ראש השנה בארוחה האלטרנטיבית בגסטהאוס של שורש (הייתי בדרמסאללה באותו הזמן) ולא בבית חב"ד. הסיבה הייתה מאוד פשוטה. אין לי שום דבר נגד יהדות. להיפך. אבל להתארח במוסד שמסרב להכיר בקיומי כאדם שלם ובריא, שחושב עלי כחוטא, חולה, משוקץ – זה לא. ניסיתי להסביר שהעובדה שאף אחד לא ידע שם שאני הומו, ושגם אם כן כולם יתעלמו מזה, לא מעודדת אותי בכלל. ואז הגיעה תשובת המחץ – לא כל הדתיים אותו דבר. בבת אחת הפכתי לגזען סטריאוטיפי שונא דתיים. אדם נבער כל כך שאפילו אינו מסוגל להבחין בין חרדים ודתיים. הסבירו לי שיש דתיים אחרים, שיש דעות ועמדות, שיש מורכבות והטרוגניות אפילו בקרב הרבנים.

להמשיך לקרוא

תוכניתן חרדי אחד שווה עשר תוכניתניות

7 נוב

|מאת חגי|

יחסי חילונים וחרדים בישראל הינם מזה שנים רבות יחסים מתוחים ובעייתיים. אחד ממקורות המתח המרכזיים הוא השירות בצבא. הציבור החילוני מתקומם לא פעם על חלוקת הנטל הלא שיוויונית. הציבור החרדי, שחש שאינו מסוגל לשרת בצבא, מצוי במלכודת עוני אכזרית, לאור חוסר היכולת להיקלט בשוק העבודה ללא שירות צבאי.

לפני מספר ימים, ב- 4.11.2010, פרסם עיתון דה-מרקר את ההישג הגדול של הצבא בהקטנת השסעים החברתיים, הוא שילוב חרדים במקצועות טכנולוגיים, במסגרת תוכנית "שח"ר". הכתבה האוהדת מציגה את נפלאות התוכנית, המאפשרת לחרדים לרכוש מקצוע ולהשתלב בחברה הכללית ביתר קלות. עידו סולומון, כתב דה מרקר, מזכיר בהינף קולמוס את הנכונות הצבאית להתגמש בעבור החרדים- אוכל כשר, שעות עבודה נוחות, שירות מקוצר, וכן, גם סגל של גברים בלבד. להמשיך לקרוא