איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.

זרים בביתם – משטור מרחבי והפוליטיקה הקווירית

|מאת חגי|

כשאנחנו עוברים את הגבול של רחוב יפו לכיוון דרום אנחנו מפרידים ידיים, הולכים כאילו אנחנו רק עוד שני מכרים השבים לביתם. גילויי החיבה שלנו מתוחמים למרחב הסגור שבין רוטשילד לרחובות הצפון הישן.

 

*

ביקורת פמיניסטית משמעותית שהופנתה כלפי תיאוריות ליבראליות הייתה שכאשר מדברים על "האדם הסביר" או "האדם הממוצע" מדברים במשתמע על סטנדרט גברי. אישה המבקשת שיוויון תצטרך להוכיח שהיא עומדת בסטנדרט גברי זה, שכן הגברי הוא ה"נורמאלי". בחלוף השנים התברר שגם התנועה הפמיניסטית עצמה נקלעה לאותה מלכודת. הסטנדרט שנקבע הוא זה של האישה הלבנה. לפי קשייה של האישה הלבנה נבחרו מאבקי התנועה, ובעיותיהם של נשים אחרות, הנובעות למשל גם מצבע עורן, נתפסו כחורגות מהגבולות של המאבק הפמיניסטי. האישה השחורה הייתה אישה וגם שחורה בעוד שהאשה הלבנה הייתה פשוט אשה. בדומה, אותן נשים לא עמדו אף בחזית המאבק של הקבוצות האחרות אליהן הן משתייכות, שכן "נשים שחורות" נתפסו כתת קטגוריה של "שחורים" באופן כללי, ובעיותיהן אינן נובעות אך מרק מגזען, ולפיכך אינן מצדיקות את הירתמות התנועות לקידום זכויותיהם של שחורים.

הקהילה הלהט"בית, במידה רבה, סובלת מקושי דומה. נקודת המוצא, הסטנדרט של הלהט"ב הגנרי, הוא ההומו. על הבסיס הזה צומחות הזהויות האחרות כשילוב של הומו פלוס (מוחלשות נוספת). לסביות הם הומואיות פלוס נשים. לכן בעיות של מצוקה כלכלית הנובעת מזוגיות בה לשתי בנות הזוג אין כושר השתכרות מספק אינם בעיות של הקהילה הגאה, כי אם בעיות של נשים. ביסקסואלים מזרחים הם הומואים פלוס הטרואים פלוס מזרחיים. לכן, הפן ההטרואי של הביסקסואליות דורש מחברי הקהילה הביסקסואלים להוכיח בכל רגע נתון שהם באמת חברי קהילה (ולא, חלילה, מתחזים) ובעיות המתעוררות בשל הזהות המזרחית שלהם אינן מעניינה של הקהילה, שכן הקהילה אדישה לעדתיות. גם הבעיות של טרנסג'נדרים פלסטינים, המצויים לא פעם על סף רעב, ללא כל יכולת להשתלב בישראל וללא יכולת לחזור לביתם, אינן מבעיותיה של הקהילה הגאה, שכן הם נובעות מהשילוב של טרנסג'נדריות עם זהות פלסטינית, ולקהילה, שאינה פוליטית, אין מקום להביע עמדה בסוגיה של מעמדם של פלסטינים המצויים בישראל.   

אין דרכן של נשים למזוג יין

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

חג החירות הוא הנותן את הטון לחודש ניסן, חודש החירות. רעיון החירות מבוטא בשלל הלכות הפסח ובייחוד בהלכות ליל הסדר. במסכת פסחים, פרק י' משנה א נכתב: "ערב פסחים… אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי" – אחת ההלכות המבטאות באופן המובהק ביותר את רעיון החירות בליל הסדר היא ההסבה. כך מפרש הרמב"ם – "וחייבנו לאכול בהסבה כדי שיאכל כדרך המלכים והגדולים אוכלים עד שיהיה דרך חרות" וכך גם מובהר בירושלמי (מסכת פסחים פ"י, ה"א): "אמר רבי לוי – ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות". בגמרא (בבלי, מסכת פסחים דף ק"ח ע"א) קיים דיון לגבי חובת ההסבה בעת שתיית ארבע כוסות, ממנו ניתן ללמוד כי החובה חלה רק על אלו המסוגלים לחוש בחירות באופן מלא, ועל כן פטורים ממנה, למשל, נשים בנוכחות בעליהן ותלמידים אצל רבותיהם (אך לא מתלמדים אצל מוריהם המקצועיים, או בנים אצל אבותיהם).

"אשה אצל בעלה לא בעיא [=צריכה (נ.ג.)] הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה", כך נכתב בתלמוד, ורבות נכתב על הלכה זו. מפרש שם רשב"ם כי אשה אצל בעלה איננה מחוייבת בהסבה "מפני אימת בעלה וכפופה לו…". מכאן ניתן ללמוד מדוע אשה חשובה מחוייבת בהסבה, שכן אשה חשובה לא נתונה תחת אימה גדולה מבעלה, והיא איננה כפופה לו. ברור מחלוקה זו כי הסיבה הבלעדית לפטור הניתן לנשים מהסבה נובע ממערכת היחסים החברתית בין האשה והחברה הסובבת אותה – ובאופן ספציפי, בעלה. כן ברור כי יחס זה אל האשה איננו גזירת גורל ואיננו אינהרנטי למהותה, אלא פועל יוצא ממקומה החברתי. בספרות הראשונים מובעים טעמים נוספים לכך שנשים אינן חייבות בהסבה, על אף שחייבות במצוות שתיית ארבע כוסות בליל הסדר, כגון העובדה שאין דרכן של נשים למזוג יין (מובא בשם רב אחא גאון), או האמירה כי נשים טרודות באותה העת בהכנת המאכלים (רבנו מנוח בפירוש על הרמב"ם). פירושים אלו כולם נטועים בתפקיד החברתי בפועל של האשה, כמי שאינה שותה יין, וכמי שאחראית לטרוח על הצדדים האדמיניסטרטיביים של סעודת ליל הסדר. מכך נובע, כמעט בהכרח, שהמסקנה כי נשים פטורות מהסבה עשוייה להשתנות עם שינוי בתפקידיהן. הרמ"א מחזק תזה זו בפסיקתו בהגהותיו על השלחן ערוך (סימן תעב, סעיף ד) כי כיום (הרמ"א חי בין השנים 1520-1572), "כל הנשים שלנו מיקרו חשובות" (בשולי הדברים אעיר כי קיים דיון הלכתי, אליו מפנה אף הרמ"א, לגבי עצם חובת ההסבה בימינו כאשר אף אנשים חשובים אינם מסבים לארוחותיהם, אולם דיון זה רלוונטי במידה שווה, לפי פרשנות הרמ"א, לגברים ולנשים היום).