Tag Archives: גזענות

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: כשהערפדים יצאו מארון – חמש סיבות לצפות ב-True Blood

4 מאי

|מאת חגי|

בכל מה שנוגע לתוכניות טלביזיה אני תמיד כמה צעדים מאחור, ורק לאחרונה יצא לי לראות את התכנית True Blood ("דם אמיתי"). מהרגע שראיתי את הפרק הראשון לא הצלחתי להפסיק, ותוך שבוע ראיתי את כל שלוש עונות הסדרה. ניסיתי להבין מה משך אותי אל הסדרה הזאת כל כך. העלילה עצמה לא מתוחכמת במיוחד ודומה למדי לכל סדרת מדע בדיוני אחרת. גם הרעיון של ערפדים בעולם המודרני בוצע בעבר (החל מסרטי קאלט כמו "ראיון עם ערפד" ועד לסדרות נפלאות כמו "באפי ציידת הערפדים" שראויה לנקודות זכות פמיניסטיות בפני עצמה). בסוף גיבשתי חמש נקודות שהופכות את הסדרה לסדרה ראויה לצפייה. שלא במפתיע, הן קשורות למגדר וזהות (על הבעייה הכללית של יצוג אוכלוסיות מוחלשות בטלביזיה כתבתי כאן).

להמשיך לקרוא

חמישה מיליארד ויותר

17 ינו

|מאת חגי|

"חמדת", ספרה של טוני מוריסון, מספר את סיפורה של סת', שפחה נמלטת בתקופת העבדות בארה"ב. לאחר בריחתה מגיע לבית בו שוהה סת' עם שלושת ילדיה "המורה", בעל העבדים ממנו ברחה, ומנסה להחזיר אותה. סת', באקט של טירוף – או אולי דווקא ראציונאליות – מנסה להרוג את ילדיה. כל גורל עדיף בעיניה מגורל של עבדות. מבין ארבעת הילדים, סת' מצליחה לרצוח רק את בתה התינוקת, היא חמדת. בסצינת הסיום של הספר, אדוארד בודווין, לבן "מתקדם" ופעיל למען ביטול העבדות, מגיע לביתה של סת' בכדי לאסוף את דנבר (בתה של סת') לעבודה. הבית בו גרות סת' ודנבר שייך לבודווין, והוא נתן אותו לעבדים נמלטים בכדי לעזור בשיקומם. כאשר היא רואה אותו מתקרב, סת' חווה מחדש את הניסיון של "המורה" לחטוף אותה ואת ילדיה חזרה לעבדות ותוקפת את בודווין בדוקרן קרח.

את המפגש בין סת' למר בודווין אפשר לנסות ולהבין כתהליך הפסיכולוגי שעוברת סת', החווה מקרה קלאסי של פוסט טראומה. קריאה כזאת מאפשרת לקורא לשמר את החלוקה של העולם לרעים (בעלי העבדים) ולטובים (פעילי זכויות האדם). אך טוני מוריסון אינה נותנת לקורא את החסד הזה.

מוריסון אינה מבקשת לתת הנמקה לפעולתה של סת' ואינה מרחמת על בודווין. שלוש גישות מוצגות בספר לגבי טוב ורע: בייבי סאגס, האם הקמאית, אומרת שאין טוב ורע כלליים בעולם, יש רק שחורים ולבנים, וכל מי שלבן הוא רע. סת' טוענת שיש לבנים טובים, למשל מר בודווין, אותו היא תוקפת בסוף הספר, ואילו המספרת מראה לנו שיש הרבה מאוד שחורים רעים, כמו אלו שהלשינו על סת' ל"מורה".

להמשיך לקרוא

קצרצרים: נשים ערביות – לא אצל מושיק תאומים

16 דצמ

|מאת חגי|

גיליון מגאזין "דה-מרקר" האחרון נפתח בראיון עם משה (מושיק) תאומים. כותרת הראיון היא: "אני מחפש רשג"דים בצופים ולא בוגרי הארוורד".

בראיון עצמו אומר תאומים:

"אני מחפש ערכים ואישיות. כשאני לוקח אנשים לעבודה, אני שואל שתי שאלות מנבאות: האם היית בתנועת נוער ומה עשית בצבא. תנועת נוער מלמדת על מנהיגות במסגרת א-פורמאלית, ושירות ביחידה מובחרת מצביע על הצלחה בתוך מערכת היררכית, כמו גם מחויבות לארץ ולמדינה. אם אין לך את שני הדברים האלה אתה יכול להיות עובד טוב, אבל משהו חסר. התפישה הזאת הוכיחה את עצמה שוב ושוב, לכן הארוורד היא לא גורם מנבא בשבילי – אני לוקח רשג"דים בצופים." (דה מרקר מגזין, עמ' 14, דצמבר 2010)

אבל מה הוא בעצם אומר?

מושיק תאומים, מבכירי המשק, מחפש רשג"דים ומפק"צים, ובעצם, כל דבר שמגיע בראשי תיבות. צריך לברך את תאומים על גילוי הלב. אם תגיע אליו לראיון בוגרת הארוורד שלא הייתה רשג"דית בצופים יהיה בה משהו חסר (מעניין אם תנועות אחרות גם נתפסות בעיניו כערכיות, כמו איג"י, ארגון הנוער הגאה, או תנועת הנוער הערבי). אבל אם חושבים על זה לרגע, המבחן של תאומים בעצם נועד לסנן בין גברים יהודים. הרעיון של אשה או של ערבי, וכמובן הרעיון של אישה ערביה, בכלל לא עובר לו בראש. במועצת תנועות הנוער בישראל יש תנועת נוער אחת לנוער ערבי, ועוד שתי חטיבות ערביות בתנועות נוער ציוניות. עפ"י משרד החינוך, הרוב המוחלט של חברי תנועות הנוער הם יהודים ממעמד סוציו אקונומי גבוהה. אין חולק שמרבית התפקידים ה"מובחרים" בצבא סגורים בפני נשים, ובודאי שקריטריון השירות הצבאי לא רלבנטי למועמדים לעבודה ערבים או למועמדות ערביות. אז מה בעצם תאומים אומר לנו? את מה שכבר ידענו – אצלו אמנם לא רוצים עובדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך, אבל הם לפחות נכנסים למאגר המועמדים. ומי לא נכנס? במאגר של תאומים לא רוצים נשים, לא רוצים ערבים, ובודאי שלא רוצים נשים ערביות. ככה זה אצל תאומים, זה מה שהחיים לימדו אותו, והוא אפילו לא מתבייש.

(משה תאומים)

אין מספיק אהובה תומר

8 דצמ

|מאת רוני|

הבוקר פתחתי את העיתונים, והמשכתי לקרוא את הכתבות הרבות שמדווחות על השריפה בכרמל; הרס הטבע, תהיות על זהות המצית, והספדים לאלה שנספו, בראשם אהובה תומר, מי שהיתה מפקדת תחנת משטרת חיפה. תומר היתה כנראה אישיות שהותירה באנשים רושם רב, בפועלה המסור במשטרה. תומר היתה לאישה הראשונה לפקד על תחנת משטרה, כשהתמנתה לפקד על תחנת משטרת נהריה, ועשתה היסטוריה נשית נוספת בשורות המשטרה כאשר התמנתה להיות מפקדת תחנת משטרת חיפה, תחנה המשטרה הגדולה ביותר במדינת ישראל. העיתונים הקדישו את שעריהם בימים האחרונים לאהובה תומר.

בהסתכלות מהירה על הנספים באסון השריפה בכרמל, מוצאים קבוצה הטרוגנית ביותר של אנשים המרכיבים את החברה הישראלית על כל פניה וגווניה: צעירים ומבוגרים, צעירות ומבוגרות, נשואים ונשואות, רווקים ורווקות, מזרחים, אשכנזים, דרוזים, אישה שנקברה מחוץ לחלקה היהודית בשל היותה אמא לא-יהודייה, אישה לסבית שחיה עם בת זוג ושלושה ילדים, אנשים ונשים שהותירו אחריהם משפחות שלמות. בנוסף, מתו קציני וקצינת משטרה, ונער בן שש עשרה, שהתנדב בשירות כיבוי האש.

פעם נוספת, מדהים להיווכח כיצד האבל מאחד את החברה הישראלית. חוץ מ"הערבים" – ה"אויב" האולטימטיבי שאף פעם לא זוכה לחנינה, כמו שתיארו בהצלחה רועי צ'יקי ארד ויוסי גורביץ' ברשמים שלהם על השריפה– הנספים, על שלל פניהם השונות ואורחות החיים שבחרו להם, הוכתרו כגיבורים, גם על ידי אחרוני הטוקבקיסטים מהירי ההקלדה ומשולחי הרסן; קשה יותר לזעום על אישה לסבית שהקימה משפחה והביאה לעולם ילדים, כשבת זוגה נראית ממררת בבכי על קברה הטרי.

להמשיך לקרוא