Tag Archives: גוף

אז למה לך מילים?

13 אפר

אחת מהביקורות הפמניסטיות הנפוצות הן על אלימותה של השפה. השפה, שעוצבה משך מאות שנים על ידי גברים, משקפת סדר יום גברי ומשעתקת את העליונות הגברית על נשים. עולם המושגים, האופן שבו אנו מבינות את סביבתנו וממשמעות את חיינו, עוצב מראש באופן לא שיוויוני.

המאבק בדיכוי הלשוני התפתח לכיוונים שונים בזירות פעולה שונות. הפמניזים הרדיקאלי ביקש לא פעם להחליף את הטרמינולוגיה הדכאנית, ששימשה בסיס להפעלת אלימות, או לשנות את התוכן של מושגים קיימים. דוגמא מוכרת למאבק הראשון הוא יצירתם של מושגים דוגמת "הטרדה מינית", "סביבת עבודה עוינת" ו-"פורנוגרפיה", שנתנו מסגרת מושגית לאלימות שעד לאותה העת נתפסה כשקופה ופרטיקולרית (רוני כתבה על כך, בין היתר, כאן). השינוי המושגי הוביל, במרוצת הזמן, לשינוי משפטי וחברתי. דוגמא למאבק מהסוג השני הוא שינוי הגדרת האונס, כך שלא ידרוש קיומה של אלימות פיזית, הגדרת אונס "כפשע מלחמה" במשפט הבינלאומי וכדומה.

כיוון אחר של אותה הביקורת היה נגד האונברסליזם של השפה, המשמש, בעצם קיומו, כלי להעלמת הסובייקט. הביקורת הזאת, ומשמעותה, רחבים יותר מהמאבק הפמניסטי כשלעצמו, ונוגעים באופן כללי לאופן שבו משמשת השפה בחיינו. השטחת השפה והחוויה האנושית האוניברסלית למושגים קבועים ומוגדים מראש, הדרישה האינסופית למילול החוויה, דרישת המובנות המופנית אל הפרט בכל רגע נתון והדרישה כי הפרט יתאים את המסגרת המושגית שלה לקטגוריות שיחניות וחברתיות, נתפסה בדרישה אלימה בפני עצמה. ודאי שהכוונה אינה לותר על כל יכולת שפתית תקשורתית. הכוונה היא, למיטב הבנתי, פירוק השליטה הממסדית על השפה, וצמצומם למינימום של המנגנונים הציבוריים הדורשים מהפרט לכונן את עצמה בקטגוריה מובנית מראש. דוגמא מעניינת למאבק בהקשר הזה הוא המאבק על האהבה. בעוד שהקטגוריות החברתיות המוקבלות מגדירות סוגי אהבה, כאהבה רומנטית, אהבה אפלטונית וכיוצא באלו, ונותנות סימני זיהוי בכל אחת מהקטגוריות (ולא פעם, יהיה בסיווג כדי להשפיע על זכויותיו של הפרט בעולם) יכולות להתקיים קטגוריות אהבה רבות אחרות, שאינן נאמנות לפרקטיקות המקובלות. יכול להיות קשר אינטימי לא מיני, וקשר מיני חברי, ועוד חוויות אחרות מרובות. הן יכולות להיות יציבות ולא יציבות, הדדיות, חד צדדיות, מרובות משתתפים, או להשתנות באופן מתמיד. הפרקטיקות של האהבה ודאי אינן ניתנות לקטגוריות קבועות ויציבות מראש.

תרגומה של ביקורת זאת לחיי המעשה אינה כה פשוטה. ניתן לאמץ פרקטיקות של שתיקה כמענה לאלימותה של השפה. אפשרות אחרת היא משחק בשפה, הנכחתה, ועל ידי כך ביטול האוניברסליות שלה וחשיפתה כמנגנון כוח.

נדמה לרב שאת פעולתה של השירה יש לייחס לאפשרות האחרונה. השימוש בשפה ככלי גלוי וחשוף, פירוק המבנים המוכרים ויצירת חדשים, יצירת הקשרים לא צפויים ובלתי ניתנים לשכפול, כל אלו מאפשרים חוויה מינורית, חוויה שאינה אוניברסלית. אלא שהניסוי שעורכת השירה תמיד נכשל. יצירת המשמעות החדשה תמיד נשענת על הקיים והמוכר, והפעמים רבות מידי, על ידי השימוש בשפה משמשת השירה ככלי לחיזוק אותן המבנים השקופים שעמדו בבסיסה.

 

*

ספרו של רוני סומק "המתופף של המהפכה" יצא בשנת 2001. לב ליבו של הספר הוא בשאלת הקול, המילים, הדיבור ומתן המשמעות. השורה הראשונה בספר, בשיר "נקמת הילד המגמגם" היא "היום אני מדבר לזכר המלים שפעם נתקעו לי / בפה." הרבה חן יש בספר, אף שיכול להיות שעריכה קפדנית יותר הייתה מביאה אותו לגימור מוצלח יותר. מכל מקום, במוקד הספר עומדות מספר תמות חוזרות – הדיבור, השירה, הגוף. הנשים בספר, בנאמנות מפתיעה למודל האלתרמני, מתחלקות לארבע קטגוריות קלאסיות, האם, הבת, הנחשקת והאהובה. בשיר הפותח את הספר מקונן המשורר על כך שלא היו בידיו המילים כדי להבעיר לנגד עיני הילדה שאהב את המילים שנשרפו באהבתו אותה (הילדה, בהקשר זה, מקבילה להר סיני, בהתאם למהלך הקלאסי של הקבלת של נשים לתופעות טבע ואת היחס אליהן ליחסו של הסובייקט לסביבתו).

אבל הנשים של סומק מבקשות לדבר גם הן. הן מבקשות לדבר בקולן, ומבקשות לדבר בגופן. ופעם אחר פעם הוא מבקש לסתום להן את הפה.

"למה את לובשת חזיה,  שאלתי פעם מישהי כזאת, / והיא אמרה שהשדיים של, כמו חיי, הם אגרוף / שכדאי להסתיר בכפפה" (מתוך השיר "בלוז על החיים שכמעט היו לי").

בשורת שירים בספר נפגש המשורר עם משוררות, ופעם אחר פעם מתוצמת סיפור חייהן לקטגוריות של גברים ומראה חיצוני. בשיר "השיר שלה", לאחר שחוויות השירה של המשוררת מסתכמות ב"מגרש החניה של השקיעה, של הדמעה ושל היד התלושה / מהכתף של בחור שפעם / חיבק אותה" נחשף בדיבור ישיר מה שהייתה רוצה המשוררת לאמר "'קניתי' היא רוצה לומר, "עגילים / ואקדח בשביל לעשות חורים באזניים". רק מבטה של המשוררת מתענה, ואולי חושף דברים נוספים, אותם אסור לה להגיד (ובצורה לא מפתיעה, בשיר הבא, הוא "עדות יופי" משווה האשה לציור שצייר לאונרדו דה וינצי בין רגלי אימה במשך תשעה חודשים).

השיר המדהים ביותר בספר הוא "גלידה"

"כשאהיה גדולה" את אומרת,

אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".

הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.

צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתם

והאדום שהקז מדם האבטיח. כאן גרה

השירה. אז למה לך מילים.

לו היה עומד השיר בפני עצמו, אפשר אולי היה לראות בו ביקורת על השירה, וחוסר יכולתה להעביר חוויה אמיתית, כמו מגע וצבע של כדורי גלידה. כשניצב השיר ברצף שירים בהם מקונן המשורר על העדר המילים, נדמה שהדגש אינו על השירה, אלא על ה"לך". את, היפה, הצעירה, הנחשקת, אינך צריכה מילים. גם כשאת רוצה מילים, גם כשאת מצהירה שאת רוצה להיות משוררת, תקשיבי למנוסים ממך ותוותרי.

 

*

ביקורת תיאורטית, ככל ביקורת אחרת, יכולה לשמש את שני הצדדים. טיעונים לוגיים הם תמיד חרף פיפיות. במובן זה, כאשר אנחנו נגשים לבחון את פעולתה של ביקורת בעולם, שווה לבחון אותה על יחסי הכוח בעולם הפעולה. כמובן שלא הרבה פעמים קל לזהות את יחסי הכוח. במובן הזה, סומק מקל עלינו את החיים. הוא מעצב את יחסי הכוח מלכתחילה, מציג את הערך החיובי, הוא ה"דיבור", מציג למי הדיבור טוב, ומי צריך להימנע ממנו בשם חווית חיים אותנטית.

כאהיה גדולה, אני חושב, אני רוצה להיות מוכר ארטיקים ומשוררת. 

המתופף הקטן

פוסטים קשורים-

שירה / ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב ללא כלות: על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

עדי / אשיר עכשיו על אלה/ לענג את חברותי

רוני / עברית היא סקס מניאקית

חגי / אשר לאלים אמור שהם אלים או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

אפוריזם

29 מרץ

*פוסט אורח*

|מאת שני|

*ספויילרים לפרק 9 עונה 2 של "גירלז" מסומנים בבולד

 "נדמה שאף אחת/ד לא רוצה לקרוא לאונס אפור פשוט "אונס" בגלל שאז הופך לרציני. אז נצטרך לדבר על למה לעזאזל זה כל כך נפוץ עבור נשים להגיע לסיטואציות מיניות שהן לא ממש רוצות לקחת חלק בהן אבל לא מסוגלות לסרב. עדיף פשוט לקרוא לזה סקס גרוע ולהמשיך הלאה"  מתוך: XOJane

 זה היה הדייט השני שלנו. בראשון הוא ישן אצלי, הפעם ישנתי אצלו. הדירה שלו היתה נקיה בטירוף. הוא השמיע לי מוזיקה בשאפל, ואני כבר ידעתי 20 דקות לתוך הדייט הזה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מאולי סיפור די מצחיק על הטעם שלו במוזיקה. אבל, אני אצלו בדירה, מאוחר, ואשמח לאיזו לינה משותפת. נרדמתי בשלב די מוקדם של הלילה על הספה. עברנו למיטה. מכיוון שידעתי מה "מצופה" ממני, וגם ככה הייתי די ישנונית, לא רציתי להתמזמז איתו יותר מדי. האמת, רק רציתי לישון. בבוקר העניינים התחילו להתחמם יותר, אבל הגוף שלי הגיב באדישות מנומנמת. בשלב שבו כבר הבנו שצריך לקום מהמיטה, הוא פשוט קם, שם קונדום וזהו, זה קרה. לא הספקתי להגיד כלום או לחשוב על שום דבר. למיטב זיכרוני היו לי מחשבות באיזור המדחיק של  "נו טוב, רק שזה יגמר כבר". אולי אפילו ניסיתי להנות. לקח לו בערך 10 דקות. קמנו, התלבשנו, הייתי די קרה ויצאתי די מהר מהדירה שלו. אחרי שעה התקשרתי להגיד לו שזה נגמר.

 אני מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות שנצמדות לאונס בדר"כ. פשוט לא רציתי לעשות מזה סיפור, ולא חשבתי על זה יותר מדי. זה עניין שבשגרה, מין כזה מכני, בלי יותר מדי תקשורת, מין שבו לא טורחים לברר או לדבר או לענג או להתענג, מין כזה שהוא כמו אי הבנה לא נעימה, משהו מביך כזה, איזו תקלה. לא רציתי, ממרומי שלושים שנות הפמיניזם המפואר שלי, להתעכב על זה. חוץ מזה, זו לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ואז פתאום הגיעה הסצנה הזו בפרק 9 בעונה השניה של "גירלז".

 "גירלז" היא סדרה מהפכנית. לא רק מכיוון שאפשר לראות שם לעיתים קרובות מאוד גוף עירום של אישה צעירה ולא הוליוודית בעליל. היא מהפכנית כי היא חושפת את כל מה שמביך, כואב עלוב ועצוב בהוויה של בנות צעירות בשכונה הכי מגניבה בעיר הכי קולית בעולם. עיר שבה אנשים יעדיפו למות מלהיות מובכים, שבה תחכום ומצליחנות הם האס והג'וקר. יותר מסקס אפיל. יותר מכשרון, ובטח שיותר מאהבה. מה שמפתיע הוא שהסדרה הזו שארוזה בעטיפת דרמת קומית צעירה וזורמת, היא הדבר הכי הארדקור ריאליסטי וכבד רגשית שיש כרגע על המסך, ונדמה שגם היוצרת שלה לא ממש מבינה על מה המהומה. לנה דנהאם יודעת מה זה "סקס גרוע", אחרת היא לא היתה כותבת אותו כל כך מדויק, היא רק לא מעזה לכתוב סקס גרוע מפורשות כאונס. כאשר דנהאם מצייצת יום לאחר ששודר הפרק המדובר "הפרק הזה הוא האהוב עלי ביותר של "גירלז", וחלק חשוב מזה הוא התספורת בצורת דונאט של שושנה", לא ברור אם היא עצמה קולטת את את עומק טבען הפוליטי האפל של הדמויות פרי עטה ומערכות היחסים שלהן. לכן לא מפתיע שהיא ואנשיה נמנעו לחלוטין לקחת חלק בדיון שנוצר לאחר ששודר הפרק, בו לפתע העולם והאינטרנט התחלקו כמו בקריעת ים סוף לשני נרטיבים:

להמשיך לקרוא

הסוחרת בזיכרונות

2 דצמ

*פוסט אורח*

|מאת יערה|

הקדמה:

יערה עושה אמנות-רחוב אמיתית, תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת". היא משתמשת בפינות שונות בעיר כדי להציג את יצירותיה, שמעבירות ביקורת חברתית נוקבת, דרך התעסקות בדימויי גוף נשיים בלתי קונבנציונליים, בחינת הגבולות שבין פרטי לציבורי, ופתיחת התערוכות שלה לכלל באי הרחוב.

האמנות הפמיניסטית של יערה ריתקה אותי מהרגע הראשון. היא לא מתנצלת ולא מסתירה, אלא דורשת מהמתבוננות בה להתעמת עם תפיסות חברתיות שמרניות ודכאניות. הפנזין-קומיקס של יערה, וג'יינה פלאוור (אותו תוכלו למצוא בבתי קפה, חנויות ובארים אקראיים ברחבי תל אביב), מציג דמות איבר-מין נשי, שמסתובבת בעולם וחווה את הדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקן של נשים רבות כל כך. וכל זה בחוש הומור וציניות.

Image

גיליון מס' 6 של וג'יינה פלאוור

לקראת התערוכה הקרובה של יערה, הרביעית במספרה, שתתקיים גם היא ברחוב תחת השם "הסוחרת בזיכרונות", ביקשתי ממנה לכתוב טקסט שמתאר את מה שאנו יכולות לצפות לו בתערוכה, ומהיכן כל זה הגיע. הפעם, הפרויקט שאפתני אף יותר מקודמיו, ולכן יערה גם זקוקה לתקציב בסיסי כדי להוציאו לפועל. דרך הלינק המצורף תוכלו לתרום סכומים סמליים (החל מ-25 ש"ח) כדי לסייע להקמת התערוכה, שתהיה – כמו תמיד – פתוחה לקהל הרחב בחינם.

קליק לתרומה: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=721

בניגוד לאמניות ואמנים רבים שעושים את דרכם האמנותית בעזרת גלריות, אוצרים ואוצרות ונותני חסות (גם אם בקושי רב ובהינתן מקורות מימון מוגבלים ביותר), הבחירה ברחוב היא בחירה שמראש מבטאת רצון להתקרב לקהל בלתי מסומן, לעתים אפילו מבלי לזכות בגמול סימבולי. עם זאת, התערוכה הקרובה מסמנת שינוי מחשבתי בתפיסה של אמנות, גמול, ומסחור של האישי ביותר. התערוכה תתקיים בתאריך ה-4 בינואר, 2013, במקום שפרטיו יימסרו בהמשך. כולם מוזמנות.

(רוני)

——–

אני ניגשת ליצירת התערוכה הקרובה שלי ממקום אישי, הסקרן לתור אחר זיכרונות כמוסים ושאינם. אחרי שלוש תערוכות תחת הכותרת "אמנות לכל פועלת", שיצרתי, אצרתי והפקתי בשנה האחרונה, התערוכה הקרובה בזיכרונות שכל אחת מאיתנו נושאת עימה תמיד ומלווים אותה בכל מקום בו תהיה – חלקם כמו פצעים פתוחים ומדממים, חלקם כאלו שהגלידו והעלו כבר ארוכה.

להמשיך לקרוא