Tag Archives: גבריות

האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

2 ינו

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

להמשיך לקרוא

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

על קוויר-הטרוסקסואליות ומהפיכות עתידיות

30 אוג

*פוסט אורח*

 |מאת שחר|

לא יכולתי להשתתף במצעד בגלל שבאותו היום זוג חברים התחתן חתונה צמחונית-קונסרבטיבית (ככה שאיתגרתי בכל זאת את ההטרו-נורמות, תכל'ס). ובכל זאת, תמונות, הדים, ועוד הרבה תמונות הגיעו אליי (זה מה שקורה כשאתה חבר של זרוב.קום בפייס). המצעד אותו המצעד, הים אותו הים, והטוקבקים אותם הטוקבקים. ובכל זאת, הדרך שבה ראיתי את המצעד השנה הייתה מעמדה מעט אחרת.

אם כל שנה ראיתי את המצעד בתחושה מעורבת של קנאה ושל גאווה (קנאה; כי הלהט"בים יודעים להרים מצעדים ולתת בראש, וגאווה כי זה מתרחש בעיר שבה לפני שנה ומשהו היה פיגוע פרא-כיבוש ראשון במועדון הברנוער), השנה תחושת החליפו את מקומן של תחושות אלה בתחושה של גאווה עצמית, ותחילתה של זהות שהיא לא פחות הטרוסקסואלית, אבל יותר קווירית. חיפוש מהיר העלה את הערך בוויקי- קוויר – הטרוסקסואל. אוקי, האם אחרי עשרים ושמונה שנים של שיממון הטרוסקסואלי, גם אני אוכל לקפוץ על העגלה המסנוורת של הקווירים?

להמשיך לקרוא

הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו

26 אוג

|מאת רוני|

בתקופה האחרונה התחלתי להרהר יותר בגבריות. העיסוק במגדר הוביל אותי לא פעם לדבר על הדיכוי שנשים חווות, כמו גם שלל חברי קהילת הלהט”ב. אך קשה לכתוב ולהרהר בגבריות בלי לחשוב על פריווילגיות חברתיות ושליטה רבת-שנים במשאבי העולם כולו.

בשנה שעברה כתבתי סמינר על הנובלה “סיפור פשוט” שכתב ש”י עגנון. מאז שקראתי את הנובלה, לא יכולתי לשכוח את דמותו של הירשל ואת אהבתו הבלתי ממומשת כלפי בלומה. אך לא הצלחתי לשכוח דבר נוסף – את ההבנה שהירשל הוא קרבן גברי אולטימטיבי של חברה שמרנית, שדורשת מנער צעיר להפוך להיות “גבר” על פי אמות מידה נוקשות שמוחקות את זהותו המגדרית המורכבת והמרובדת. התגבש בי קצה-קצהו של רעיון – שהירשל סובל ממה שג'ודית באטלר מכנה "מלנכוליה מגדרית", בספרה "צרות של מגדר".

ניתוחים וביקורות מעמיקים מנקודות מבט וזוויות שונות נתנו לי רקע יסודי לבחינת הטקסט בעצמי. אך נדמה כי הפן המגדרי, אשר קיים בהתמוטטות הנפשית של הירשל שמתפרצת בעקבות היעלמותה של בלומה מחייו, כמו גם הגדרת המשבר הנפשי שלו כ”מלנכוליה” במונחים פסיכואנליטיים מקצועיים, אינו נידון לעומק. כך, יצאתי לדרך.*

Robert Mapplethorpe, Selfportrait as a woman, 1980

להמשיך לקרוא

קצרצרים: בונד מוכר?

13 יול

*פוסט אורח*

|מאת שירה|

אצלנו בסלון פיתחנו מנהג להשחיז את יכולת העברת הביקורת שלנו בזמן צפייה בפרסומות. הרי בכל מקרה אין משהו טוב יותר לעשות בהמתנה המייגעת ששדרן החדשות המייגע יואיל בטובו לספר לנו עוד קצת על לא חדשות כן מיגעות. בכל מקרה, אחד מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים בתור יצור תלותי חסר אונים אך לעיתים שופע סקס אפיל, שכמעט פספסנו פנינה מעניינת.

לא מדובר בפרסומת מדוברת במיוחד, ועל כן אשקיע מספר מילים בתיאורה. הפרסומת נפתחת כאשר מוסיקת ג'ימס בונד מתנגנת ברקע, ברנש מסוקס ממהר להיכנס לרכבו, מביט בשעונו בדאגה,  ומאיץ ליעד לא ידוע. הרכב נעצר, והתמונה עוברת לחדר מלא בילדים לבושים בבגדי קרטה. דרך הדלת נכנס אותו בחור מסוקס שפורס את זרועותיו אל עבר ילד בלונדיני חמוד. הפרסומת מסתיימת במשפט "Every day action" על רקע המכונית המתרחקת בה יושבים האב ובנו.

להמשיך לקרוא

בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע. להמשיך לקרוא