Tag Archives: בל הוקס

פרנדלי, תלוי למי

9 נוב

|מאת חגי|

לפני כשנתיים התנדבתי בתור הרכז המשפטי של האגודה לזכויות הפרט. חלק מהתפקיד היה קבלת קהל וסיוע שוטף לפונים – רובם הגדול זוגות הומואים שהיו מודעים פחות או יותר לזכויותיהם ובאו להתייעצות. כמובן שאני לא מזלזל בפניות הללו. הן חשובות. צריך לתת לכל אחד את זכויותיו. ובכל זאת, הפניות המורכבות והחשובות יותר היו דווקא אלו שהגיעו מתוך אי-ידיעה ומתוך מצוקה; של אלו שאין להן יותר לאן לפנות.

אחד המקרים הקשים ביותר היה של א', גבר ערבי מהשטחים. פגשנו אותו, המנהל של המחלקה המשפטית ואני, בקפה של המרכז הגאה בגן מאיר. למעט שמו, לא ידענו עליו כלום. הדבר הראשון שהתגלה היה שהוא רעב. הוא לא אכל יומיים. עדי קנה לו ארוחה ואחרי זה התיישבנו לדבר. א' ברח מביתו בשטחים כי חשש לחייו. הוא הגיע לתוך שטחי הקו הירוק בלי כלום, ותוך זמן קצר נכנס למערכת יחסים עם גבר ישראלי מבוגר ממנו בהרבה. מערכת היחסים הזאת התבססה בעיקר על ניצול. א' עשה את שלל עבודות הבית והבישול ושימש לסיפוק מיני, ובתמורה זכה ליחס מתיימר ורודני. כמובן שהאפשרות של לצאת מהבית, בהיותו שוהה בלתי חוקי, לא עמדה על הפרק. אלינו הגיע א' מאחר ו"בן הזוג" זרק אותו לרחוב אחרי שהתנהג "לא כראוי".

ישבנו וניסינו לחשוב כיצד ניתן לסייע לא'. אף שרדיפה על רקע נטייה מינית מוכרת כעילת פליטות מכוח אמנת הפליטים, לא יכלה זו לעזור לו. אמנת הפליטים מחריגה פליטים פלסטינים (בצורה מכובסת כמובן, היא מחריגה כל מי שנתמך על ידי האו"ם מתחולתה, ובמקרה הפלסטינים הם היחידים העונים לקריטריון זה). הרציונאל של החרגה זו הוא רציונאל פוליטי הסובב סביב הזהות הלאומית של הפרט, וחוסר הרצון של האו"ם להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ובכל זאת, גם פליטים הנרדפים על בסיס זהותם המינית אינם יכולים לחסות בצילה המגונן של אמנת הפליטים בישראל אם הם פלסטינים. למעשה, גם לפליטים להט"בים שהם "סתם" לא יהודים הסיכוי לקבל מקלט הוא לא גבוה (למעוניינות, עורכת הדין ענת בן דור, מהקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל אביב, ערכה ניתוח מפורט של האופן שבו מוצאים להט"בים פלסטינים מההגדרה "פליטים").

חלופות אחרות לפתרון הבעיה – אין. החלופה הקרובה ביותר היא לנסות להעביר את הפליט למדינה אירופאית שתקלוט אותו. האתגר המורכב שבכך הוא כפול. מבחינת הפליט מדובר במרוץ מול השעון, מאחר והוא יכול להיות מגורש בכל רגע נתון. יתר על כן, הדרך היחידה של הפליט להתפרנס היא בפעילות לא חוקית, אבל רישום פלילי ימנע את יכולתו לעבור למדינה אירופאית. גם מבחינת מי שמסייע לפליט במעבר המצב אינו פשוט. סיוע אקטיבי מדי, למשל במזון ובמגורים, הוא בבחינת עבירה פלילית. לבסוף, ההליך ארוך, מתיש, דורש הסתגלות לתרבות חדשה וניתוק מוחלט מכל מה שהכיר הפליט במדינתו. לא כל אחד יכול לעבור תהליך קשה שכזה (עוד על האופן שבו עובד מנגנון אי הסיוע ללהט"בים פלסטינים אפשר לקרוא פה).

בסוף הפגישה א' הלך לדרכו ואמר שיצור קשר מבלי להשאיר פרטים. קשר כזה לא נוצר מעולם. איני יודע היכן א'. איני יודע אם הוא חי חיי עבדות, או אם הוא חי בכלל.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לדבר בשפתם של העומדים על אדן החלון

15 יונ

|מאת רוני| 

לפני שבע שנים הייתי חיילת ממורמרת בשירות סדיר. בעוד רוב מי ששירתו איתי היו נלהבים יומם וליל מכל המידע הסודי שהורו עליהם ללמוד ולדעת, אני בעיקר הרגשתי רע יומם וליל. לאחר שהצבא כשל בכל דרך אפשרית לגלות מה פשר המחלה שעליה אני מתלוננת כמעט כל יום במרפאה הצבאית, ולאחר שהרופאים הותירו אותי בסבלי חודשים ארוכים, אובחנתי לבסוף בבית החולים כחולה בסרטן, ונפלטתי מיד מהמערכת הצבאית, שלא לקחה שום אחריות על הרשלנות הרפואית המובהקת של רופאיה, כמובן. וכך, בעוד רוב חבריי נמצאים בתחילת-אמצע השירות הצבאי, פוקדים בסיסים צבאיים כל יום ביומו, אני התחלתי לפקוד את בית החולים איכילוב לקבלת טיפולים כימותרפיים. תוך שבועיים נפרדתי לשלום משגרת יומי, מהחברה המיידית שלי ומגופי כפי שהכרתי אותו מאז ומתמיד.

הייתי בת תשע עשרה ורציתי מה שרוב חברותיי רצו בגיל תשע עשרה. לצאת בערב, ללכת לים, לתכנן את החיים לאחר הצבא, שבחורים יבחינו בי. בחורים הסתכלו עליי לפני שהייתי חולה, ומבחינתי, כלום לא השתנה, הייתי עדיין אני – רוצה להיות מושכת, רוצה להימשך. ובתקופת המחלה בחורים הסתכלו עליי, ועוד איך. אך לקח לי זמן להבין שהם לא מסתכלים עליי כי הם רואים בחורה שמוצאת חן בעיניהם, אלא כי הם רואים בחורה בלי שיער שמסתכלת עליהם; במהלך הטיפולים הכימותרפיים איבדתי כל שערה שהיתה לגופי. מבחינת הסביבה, הפכתי בלתי נראית. יותר נכון – הפכתי הכי נראית, באופן שלא רציתי להיראות בה לעולם: חולה, א-מינית, שונה (כשבשלב מסוים במהלך הטיפולים הכרתי בחור שאמר את המילים המופלאות, "את יפה כמו שאת עכשיו," חשבתי שאתחתן איתו בו ברגע. טוב נו, תמימות של בת תשע עשרה.)

להמשיך לקרוא

Backlash Blues

27 נוב

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

להמשיך לקרוא