Tag Archives: בלוג

האדמה שחיפשתי

6 דצמ

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

להמשיך לקרוא

הגוף הלא מיני

13 אוק

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

להמשיך לקרוא

האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

2 ינו

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

להמשיך לקרוא

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא