Tag Archives: בדרכים

בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת