Tag Archives: אתיקה

פרשת מסמך הפז

8 יול

*פוסט אורח*

|מאת אור|

בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה בעיתון "עכבר העיר" תחת הכותרת "פרשת מסמך הפז: דירוג הביצועים הסודי של גברי תל אביב". הכתבה מתארת קובץ בגוגל דוקס "שעובר מאישה לרעותה", ובו טבלה עם שמות גברים שונים וכן דירוג ביצועיהם המיניים על פי ניסיון העבר של המדווחות. "במקור הקטע מבחינתי היה אסטרטגי נטו" מסבירה גילי (שם בדוי), מקימת המיזם "רציתי רק להגיד לגברים שהייתי איתם שאני ועוד בחורות עשינו רשימה כזאת כדי להכניס אותם קצת ללחץ". אלא שלטענתה, לאחר שהתייעצה ושיתפה כמה מחברותיה ברעיון הוא התגלה כבסיס מעולה ליצירת אחווה נשית. יתרה מכך, בהמשך מצדיקה גילי את קיומו של המסמך כדרך להלחם בתופעה של הטרדות מיניות כלפי נשים. ניתן להבין כי יצירתה של אותה אחווה נשית היא, לדעת המרואיינת, לא פחות מאשר אקט פוליטי, כזה המאגד יחידות חסרות כוח (הנשים המדרגות) אל מול קבוצה מאוגדת וחזקה (המין הגברי).

תגובתי הראשונית לגילוי קיומו של מסמך זה הייתה שאט נפש. מדובר במהלך פוגעני כלפי גברים הנעשה בצורה כמעט שרירותית. זוהי אכזריות המופעלת ללא הבחנה בין אשמים ללא אשמים ובלי לתת את הדעת על התוצאות. המסמך נועד לאיים על גברים סטרייטים תל-אביבים באשר הם. עבורי, גם אם שמי לא מופיע ברשימה, מדובר באפשרות של השפלה פומבית ובחדירה גסה למה שהינו פרטי ואישי. בעיני, המסמך בטח ובטח שאינו מעודד דחף לשינוי בהרגלי המיטה, כי אם חשש להיכנס למיטה מלכתחילה. אלא, שהאג'נדה מאחורי המסמך איננה מתחילה ונגמרת ברצון להביא לשיפור בביצועיהם של הנידונים, היא מתיימרת ליצור שינוי פוליטי ואם מטרת הטבלה הינה מניעת הטרדות מיניות, עליי לומר כי אינני רואה כל קשר בין מטרה זו לבין הדרך שהיא מאמצת.
 

המאבק כנגד הטרדה מינית (שכמובן לא נפסק) הוא הישג גדול של הפמיניזם בחמישים השנים האחרונות. הוא מהווה שינוי בהתנהלותנו היומיומיות בחברה ובנורמות הבסיסיות שלנו, ולכן הוא מהלך מפתח בכינון יחס שוויני לגברים ולנשים. אלא שהמאבק מכוון כנגד הגברים המטרידים וכן כנגד המערכת החברתית והמשפטית המאפשרת את ההטרדה. מטרתו מעולם לא היתה לפגוע בצורה שרירותית כנגד כל זכר בחברה בהיותו זכר. וודאי שהוא אינו מיועד בכדי לצאת כנגד גברים שקיימו יחסי מין בהסכמה אך יכולתם המינית אינה עומדת בסטנדרטים שקבעה בת הזוג.

להמשיך לקרוא

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

הדור שלנו – 24/7

6 יול

|מאת רוני|

שמעתי שתכנית הריאליטי 24/7 – הדור הבא היא תכנית משעממת. שהיא חיקוי חיוור של האח הגדול, שאין אינטריגות, שהדמויות לא מעניינות ושאין סקס. אין סקס בתכנית שמיועדת כולה להיות נוטפת סקס מכל הכיוונים?! אבוי. אבל שעמום הוא האחרונה שבצרות של 24/7, שכן התכנית קבעה רף חדש של התעללות בנשים על מסך הטלוויזיה שלנו, בשם השעשוע. הפרומואים שראיתי לתכנית בשבועות האחרונים, העבירו את המסר שמדובר ב"דור הבא" של רווקות – מתוחכמות יותר, משכילות יותר, מודעות יותר; גרסה "איכותית" ו"משופרת" של הנשים שראינו בתכניות ריאליטי קודמות, כך לפי יוצרי התכנית הנוכחית. 

כאמור, עלייתה של התכנית למסכים לוותה בפרומואים מלוא החופן, ראיונות-קדם עם הבחורות והבחורים המשתתפים בתכנית, קידום באמצעות כתבות במדורי בידור ובתכניות בידור כגון גיא פינס, וכו'. לפורמט המוכר – אותו פורמט ריאליטי בו הרבה בחורות מצודדות נלחמות על לבו של מצודד אחד ויחיד במתחם סגור כלשהו – הוסיפו מספר טוויסטים, והטוויסטים האלה גרמו לחוויית הצפייה שלי להסתכם בתחושה שצעדתי במשך שעה תמימה על נחיל מדוזות ברגליים יחפות. להמשיך לקרוא

כששביל הזהב מוביל מוביל לאלימות מתונה, או: למה ליברלים כל כך אוהבים את מנחם בן?

27 יונ

|מאת חגי|

השבוע, כהרגלו, שוב תרם מנחם בן לשיח הציבורי התבטאות הומופובית, הקוראת להוצאת הומואים מחוץ לחוק. כמו בעבר, הטור השבועי במעריב עורר דיון אינטרנטי סוער, בין אלו המגנים את דבריו של בן וקוראים למערכות העיתונים שלא לתת להם במה, ובין אלו המגנים את דבריו של בן אבל לוחמים על זכותו להביע אותן בשם חופש הביטוי. יתר על כן, לגישתם גם האמירה שעיתון ציבורי לא צריך לתת במה לדברים האמורים היא השתקה. שוב, כבכל פעם שהדיון הזה עולה, זוכה אותו מרכז ליבראלי ויפה נפש ביכולת להביע שאת נפש מהומופוביה גלויה, ובו בזמן להגן על זכותה וחשיבותה של קיומה של הומופוביה זו.

אבל מה שמעניין בכל הסיפור באמת אינו הדברים של מנחם בן. המעניין הוא המנגנון הפסדו מוסרי-פילוסופי שאותם אנשי מרכז (שהם כמובן gay friendly וגם "מקבלים את האחר") נעזרים בו.

שאלת הטוב המוסרי, מאז ומעולם, הייתה שאלה קשה לפתרון. אחד המנגנונים הפילוסופים הראשונים ששימשו לדיון בה הוא המנגנון האריסטוטלי של "שביל הזהב" (או דרך האמצע). התפישה המגולמת במנגנון זה היא שדרך הפעולה הנכונה מצויה בנקודת אמצע כפולה. ראשית, האמת האידיאלית מצויה בנקודת אמצע הפוליטית והחברתית בין מגוון הדעות המושמעות. שנית, האמת מצויה ביכולת להפעיל שיקול דעת ממצע במצב נתון בהתאם לנסיבות הקונטרטיות. כך לדוגמא, אין להיות אמיצים יתר על המידה (שכן זוהי פזיזות) ואין להיות אמיצים פחות מהראוי (שכן זוהי פחדנות). על אף פשטותו של מנגנון זה (ואולי בגללה), הוא שרד במרוצת השנים, אומץ בהגות היהודית על ידי הרמב"ם ומגולם בשיטת המשפט הליבראלית. בית המשפט מאזן בין ערכים מופשטים, ולאחר מכן מיישם את האמת העקרונית על המקרה הספציפי (ואכן, רבים מפסקי הדין בנויים במבנה זה ממש – חציים הראשון דיון תיאורטי וחציים השני ישום בנסיבות הקונקרטיות).

והנה, בדיון סביב זכויות להט"ב אומרים לנו הליבראלים – בואו נשמע את כל הקולות, והאמת, ב"שוק הרעיונות" תצוף ותתגלה. אין שום סיבה, כך הם טוענים, לפחד ממילים. חופש הביטוי, כתוב בחוקה האמריקאית, הוא הזכות הראשונה.

אבל אם מסתכלים ביושר על המנגנון הזה, צריך להודות שאין הוא מתחום המוסר כי אם מתחום הרטוריקה. להמשיך לקרוא

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

רגישוּת: לא ידוע

18 מאי

|מאת רוני|

אני שולחת יד לפעמון המצוקה. לוחצת, ושומעת את הצלצול שמתחיל לטרטר בדלפק הקבלה של האחיות. מישהו לוחץ על כפתור, מקבל את הקריאה שלי. האור האדום מהבהב מעליי, אני מחכה. קול צעדים, מישהי מגיעה, מסיטה את הוילון סביב המיטה שלי. זו יוליה, היא מחייכת, "היי רוני, מה נשמע?" השעה מאוחרת, אחת לפנות בוקר, כואב לי. אני מבקשת משכך כאבים נוסף על זה שקיבלתי בערב. "אין בעיה," יוליה הולכת וחוזרת עם סירופ דוחה בטעמו שעושה את העבודה. "לילה טוב", היא הולכת. "אפשר לכבות את האור?" אני קוראת אחריה. האור נכבה, אני נרדמת.

 *

בשנה שעברה למדתי בסמינר בשם "אתיקה פמיניסטית", בו סקרנו תיאוריות פילוסופיות פמיניסטיות. סקירה ולמידה זו נובעת מההנחה וההבנה שהשיח הפילוסופי עתיק היומין, מתבסס רובו ככולו על כתבים שנכתבו על ידי גברים ועבור גברים. עד לפני כמאה שנים, נשים לא הורשו לעסוק בפילוסופיה באופן פעיל, ורק לאחר שנשים החלו להשתלב במוסדות ללימודים גבוהים והחלו לרכוש השכלה בכל תחומי החיים, הן יכלו לתרום מהאינטלקט שלהן לכל תחומי הידע. ובכלל זה, פילוסופיה. כמו בכל תחום בחיים, הציפיות שלנו מנשים וגברים הם שונות, ובסמינר, ניתן ביטוי למחשבה מחדש של המושגים הפילוסופיים, דרך תיאוריות פמיניסטיות שחושפות את ההטיה הגברית שעומדת בבסיס תיאוריות פילוסופיות שנכתבו במהלך אלפי השנים האחרונות, על ידי גברים ועבור קהל קוראים גברי.

 

להמשיך לקרוא

קצרצרים: אבירי הצדק

27 מרץ

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

להמשיך לקרוא