פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?

|מאת חגי|

 

הדיון בימים האחרונים סביב הרצח בבר נוער צריך להטריד כל מי שעיניו בראשה. בשידורי החדשות המרכזיים נשמעות עמדות הומופוביות קיצוניות, שמזכירות תפישות משנות השישים, ושהייתה תקווה שנעלמו מהעולם. למשל, במהדורת החדשות של שש בערוץ שתיים, נתנה סיוון רהב-מאיר במה ליו"ר מועצת יש"ע לשעבר (אני חושב שזה היה עדי מינץ, אבל לא הספקתי לקלוט את השם) שהסביר באריכות את חששו שחברי הקהילה הולכים לבתי ספר ומשפיעים על בני נוער מבולבלים להצטרף לקהילה. שי דויטש, יו"ר האגודה, נאלץ לחזור להסברים בסיסיים, כמו שהקהילה לא "משדלת" בני נוער להצטרף אליה, שאנחנו בנות אדם, ושלא נשקף מאיתנו סיכון מיוחד לבני נוער. סיוון רהב-מאיר, בנייטרליות לא מוסרית וחסרת הצדקה, וכמיטב המסורת ההומופובית, סיכמה שנדמה שכל צד יוסיף להחזיק בעמדותיו. כמובן, לא ניתן כל הסבר לשאלה למה בכלל יש מקום לשמוע את דעותיו של אדם אקראי לחלוטין, ללא כל תפקיד רשמי, מעמד, חשיבות או ערך, בנושא שלא קשור אליו בשום צורה (אני מקווה שההסבר הפשוט הוא שהם חיפשו פרובוקציה ולא הצליחו למצוא מישהו מעניין יותר שיביע עמדות הומופוביות כל כך, אם יגמרו להם הלהט"בופובים, הם תמיד יכולים לפנות למנחם בן).

וכמובן, אין משמעות הדבר שאין הטרדות מיניות ואלימות מינית בתוך הקהילה. כבר כתבנו על הנושא הזה פה בבלוג בעבר, וכמו תמיד, צריך להזכיר וצריך להתמודד עם התופעה (ויצוין שנעשית עבודה בנושא, בתוך גופי האגודה כמו גם בגופים חיצוניים לה, גם אם לא בהיקף מספק). כמו כן, אפשר שיש היבטים של התופעה שקשורים למאפיינים של חברי וחברות הקהילה, דוגמת פגיעות מיניות במסגרת תרבות המועדונים ההומואית או באתרי אינטרנט (אם כי גם בהקשר הזה, נדמה לי שתשומת הלב היחודית שניתנת לאלימות במועדונים להט"בים ובאתרים להט"בים מתעלמת מהיקפי האלימות המינית באתרים מסוג זה בחברה ההטרוסקסואלית ומבוססת על סטראוטיפים להט"בופובים). אבל המעבר המהיר מההכרה שגם בקהילה הגאה, כמו בקהילה ההטרוסקסואלית, יש אלימות מינית, למסקנה שהקהילה הגאה מאופיינת, בליבתה ומעצם טבעה באלימות מינית, הוא מעבר מסוכן, מקומם, חסר בסיס ולהט"בופובי להחריד.

ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר.