לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס

*פסוט אורחת*

|מאת פלונית|

לא מזמן השתתפתי במפגש פרום אקדמי לחוקרים בתחום המחקר שלי. במפגשים אלו מציג חוקר מחקר משמעותי שעשה בתחום, ושלושה מגיבים על דבריו. עד כה, כל החוקרים שהגיעו לדבר על מחקריהם (אלה שאני ראיתי במשך 5 השנים שבהן אני משתתפת במפגשים), היו גברים, ורוב מכריע של גברים גם מבין המגיבים. מתוך 22 האנשים שהרהיבו עוז לצאת מהבית ולהגיע ביום שישי ירושלמי קר גשום-קמעא, היו 19 גברים ושלוש נשים (אני ביניהן).

לאחר הכנס, בשלב ה"מינגליג" האקדמי (כמה שהמינגלינג הזה מלחיץ אותי!), דיברתי עם אחד הפרופסורים שמרכז את הפורום, נקרא לו ד'. הצבעתי על הרוב הגברי המוחלט מבין משתתפי הכנס, והוא אמר שהדבר אכן מטריד אותו. "אני יודע שדרכי המינוי שלנו הן…" הוא אמר, "אבל למה לאירועים כאלה לא מגיעות נשים, הרי תלמידותינו לא פחות מוכשרות מהתלמידים?", והוסיף כי 50% מהלומדים לתואר ראשון בתחום הינן לומדות (לא, לא מדעים מדוייקים, יותר לכיוון הר הצופים).

עניתי לו שאני חושבת שהתחום פשוט נתפש כגברי. אמרתי לו שגם בקבוצת הקריאה לתלמידי תארים מתקדמים בתחום, הייתי חידוש בנשיותי, כל שאר המשתתפים גברים (האף שהתייחסו אליי יפה מאד, ומנחה המפגשים הקפיד לדבר בלשון זכר ונקבה). סיפרתי לו שבדייטים זה בעייתי, לספר שאני לומדת את התחום. ועוד לתואר מתקדם!

אני חושבת שלא סיפרתי לו הכל.

 *

ארבעה סיפורים קצרים

סיפור: כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, זכיתי לשבת בתרגול של אחד הקורסים אצל מתרגל אחד, חכם וחריף מכל מי שיצא לי לפגוש עד לאותו יום. נקרא לו ר'. מבחינתי זו היתה חווייה מרגשת ממש, היכולת לשמוע ממנו והיכולת להתדיין איתו – עולמות נפתחו, מצאתי כנפיים לנסוק בהן אל-על, ומי שילמד אותי איך להשתמש בהן. חבריי שראו את ההתרגשות שאחזה בי היו צוחקים עליי שאני מאוהבת במתרגל, וחלקן אף הגדילו לעשות ופנו אליי תוך שימוש בשם המשפחה שלו. זה לא מאד הפריע לי, אבל זה גם לא היה מאד נעים ומעבר לכך, חששתי שבשלב כלשהו גם הוא יפרש את ההתלהבות שלי כרצון להתחיל איתו (וכך ארחיק את עצמי מחברתו האקדמית במקום להתקרב), כך שהשתדלתי לצנן את התלהבותי. לשמחתי/לצערי (או לשתיהן?), הצלחתי. במידה מסויימת, לפחות.

 *

עוד סיפור: כשהייתי בשנה ב' התחלתי לעבוד עם מרצה אחר אותו מאד הערכתי, ש' שמו. גם צורת החשיבה שלו ריגשה אותי. העבודה היתה רבה ומאד אינטנסיבית, כך שיצא לי לראות את ש' כמעט מדי יום ביומו ולדבר איתו ארוכות (מובן ששיחותינו המקצועיות גלשו גם לנושאים אינטלקטואלים אחרים, לשמחת שנינו). גם במקרה זה זכיתי לגיחוך חבריי, שטענו, ספק בצחוק ספק בחצי-רצינות, שבסתר לבי אני מאוהבת במרצה. גם כאן השתדלתי לרסן את ההתלהבות, בשביל לשמור על המקצועיות. כלומר, ההתלהבות אכן היתה מהמקצועיות (ומהשילוב של הפן המקצועי באדם שכל כך נעים לי לעבוד איתו), אבל חששתי שמא ההתלהבות תתפרש על ידו של ש' כהתלהבות לא מקצועית. אז שוב, השתדלתי להנמיך.

במקרה זה היה סיבוך נוסף – היה מדובר ביחסים הדדיים הרבה יותר מיחסי המתרגל-תלמידה שהיו לי עם ר' בשנה א'. וש' גם התלהב ממני, לא רק אני ממנו. והתחלתי לתהות, ביני וביני, אם אני צריכה לפרש את ההתלהבות הזו לא כהתלהבות תמימה, כמו שאני מרגישה, אלא כמשהו מעבר…? אמנם המחשבה היתה בלתי נסבלת בעיניי, כיוון שהערכתי מאד את ש', המרצה, הנשוי, ובכל זאת, משהו גרם לי להרגיש לא לגמרי בנח. עם השנים התחושה הזו חלפה, והיום יחסינו, הן האישיים והן המקצועיים, מצויינים ולא מעיקים. עניין הסאב-טקסט המיני נפתר אצלי די מזמן, ונותרו רגשי הערצה כנה וידידות עמוקה. אפשר להמשיך הלאה, להיות פשוט שני פריטים של אותו הזן שנהנים זה מחברתו של זו.

 *

לשבור את הקרטל

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

משטור דיסקורסיבי ככלי חקיקתי במדינה ליבראלית – הילכו שניים בלתי אם נועדו?

|מאת חגי|

ההצעה שנדחתה אמש לחקירת מקורות המימון של ארגוני השמאל מעוררת שאלה מעניינת. כיצד יכול גוף שלו היה מוקם היה נעדר כל סמכות להפעלת כוח כופה (בין אם פרוצדוראלי ובין אם פלילי) להוות סכנה לדמוקרטיה? ומה היה צריך להיות יחסו של בית המשפט לנושא, לו הייתה מגיעה לפתחו עתירה כנגד הקמת ועדת החקירה?

דווקא התבוננות מבעד למשקפיים מגדריות, מאפשר אולי להתחיל ולהמשיך את המשמעות החוקתית והציבורית של הקמת ועדות חקירה למקורות המימון של ארגוני השמאל. הסתכלות זו מגלה שהדיון סביב ועדת החקירה מצוי בליבו של השיח אודות גוף, מהותניות, שליטה ופוליטיקה, ומאירה שוב את הצורך הבהול לצאת ממסגרת השיח הליבראלי, ולהתחיל לדבר בשפתה של הממשות (ולפחות בשפתה של ההיפר-ממשות).

היפר ממשות מציאותית ומדומיינת כאחד