Tag Archives: אפליה

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

להמשיך לקרוא

האם ניתן לזהות קוויר על פי קולו?

28 מרץ

|מאת חגי|

לפני מספר ימים יצא לי לשוחח עם חבר לעבודה על השאלה האם ניתן לזהות הומואים על פי קול. סוגיה זו, שהיא לא רק בעלת משמעות פילוסופיות, אלא בעלת משמעויות פרקטיות חשובות עבור הרווקים שבינינו, היא סוגיה החוזרת תדיר בדיונים אודות הקהילה (ממש כמו הדיון בשאלה האם נשים יותר "רכות" מטבען). חברי טען במרץ שאת הרוב המוחלט של ההומואים ניתן לזהות על פי משהו שונה שיש להם בקול. אני כמובן טענתי שכמו כל אדם, גם הומואים נעים על הציר שבין תכונות המזוהות כ"גבריות" ו-"נשיות". התחושה שהומואים הם יותר נשיים נובעת מאופן ההתבוננות ולא משונות אמיתית. כאשר גבר מדבר בקול המזוהה כנשי, ומסתבר שהוא הטרוסקסואל, התכונה הזאת הופכת לזניחה, חסרת משמעות, ולכל היותר היא מאפשרת להתבדח על חשבונו. לעומת זאת, כאשר הומו מדבר בקול המזוהה כ"נשי" תכונה זו הופכת לבולטת, היא זוכה למשמעות ונתפסת ככרוכה באישיותו. יתר על כן, במסגרת פרשנות שבדיעבד, לאחר ידיעה, תכונה זו תבלוט הרבה יותר באוזני השומע, על פני תכונות "גבריות" של אותו אדם. לבסוף, טענתי שהתחושה שאצל הומואים יש הרבה יותר "נשיים" קשורה להנחה שכל אדם הוא הטרו עד שיוכח אחרת. ברב המקרים, איננו מוודאים את זהותם המינית של מי שאנחנו מקטלגות. הקטלוג נעשה על בסיס שלל תכונות חיצוניות, וללא בחינה של ממש. לפיכך, הומואים "נשיים" בולטים הרבה יותר, בעוד שהומואים "גבריים" נבלעים בקהל הרחב. אף אם הציבור יודעת על הזהות המינית של ההומו הגברי, הוא אינה מייחס לה משמעות, וזאת בשונה מלזהותו המינית של ההומו ה-"נשי". את הדברים חתמתי בקביעה נחרצת שמדובר בעמדה הומופובית לעילא ולעילא.

בעודי מתמוגג על הטיעון, חברי לא היסס וציין שלדעתו דווקא עמדתי היא ההומופובית, בשל חוסר נכונותי להכיר במאפייני הנשיים, ובמאפיינים הנשיים של הומואים ככלל (למעשה, בין השורות הואשמתי גם בהחזקת עמדה שוביניסטית). הופתעתי. בעוד שביקשתי לנתק בין הספקטרום המיני והספקטרום הטרנסג'נדרי, ולטעון כי כל אישה ואיש יכולות להיות בכל נקודה בכל אחד משני הספקטרומים, ביקש חברי לטעון שיש זיקה בין השניים, ולמצוא בזיקה הזאת מקור של כוח קהילתי. מצאתי את עצמי מסווג, שלא מרצוני, באותה קבוצה בקהילה השואפת להפריד בין הקבוצות השונות בה ולנתק את הזיקות העמוקות שבין נטייה מינית וזהות מגדר. אותה קבוצה שנלחמת למען פונדקאות תוך התעלמות ממשמעויות ההליך עבור האימהות הנושאות, אותה קבוצה שמקימה מגזין איכות חיים להומואים על בסיס הטענה ש"הפוליטיקה לא מעניינת את ההומו הממוצע". קבוצה כלפיה, באופן שיטתי, אני מביע חשדנות, ואשר משקפת, בעיני, תפישה מהותנית, התוחמת ומגבילה את גבולות הזהות של הפרט למסגרות הטרונורמטיביות מוגבלות.   

להמשיך לקרוא

ביקורתיים, לא ממורמרים – תשובה לגל אוחובסקי

22 ינו

|מאת חגי|

 בסוף השבוע האחרון החליט גל אוחובסקי לענות לכל ה"ממורמרים" שמתחו ביקורת עם זכייתה של תל אביב בתחרות על העיר המהווה את אטרקציית הגייז הטובה בעולם. את הטור לוותה בפייסבוק הערה מטעם הכותב: "כדי לסיים את הדיון על תל אביב והגייז, הקדשתי את הטור השבועי במאקו לכל ההומואים הממורמרים באשר הם. סוף שבוע נעים". כמו שציין אייל גרוס באותו שרשור, יש משהו אירוני בשימוש במונח "ממורמרים", ששימש (לפני שנים ארוכות) את אורנה בנאי לתיאור הקהילה כקבוצת בורגנים בעלי פריבילגיות שמתבכיינים. אותה אורנה בנאי שאוחובסקי תקף בחריפות ו"רמז" שהיא לסבית. בגדול, אני מסכים. יש משהו בעייתי בלמתוח ביקורת על זכייתה של תל אביב בתחרות שכזו, שלא נעשתה ביוזמת הממשלה, ולא נועדה לשרת שום מטרה פוליטית. על הצורך להבחין בין פינק-וושינג (Pink Washing) לבין גאווה בהישגי הקהילה ככאלו, כתבתי כבר בעבר כאן. יחד עם זאת, קריאה בטור של אוחובסקי, יותר משמקדמת שיח כלשהו, מגלה מניפולציות ודמגוגיה המסתירות ניסיון השתקה של הביקורת. להמשיך לקרוא

על האפליה הסמויה בדיני איסור אפליה

19 ינו

|מאת חגי|

השבוע אושר בקריאה שנייה ושלישית חוק שירות התעסוקה (תיקון – הרחבת איסור האפליה), התשע"ב–2012. עיקרו של התיקון הוא בהוספת שורת קריטריונים לאיסור האפליה שהיה קבוע בחוק עוד קודם לכן, בהם איסור אפליה על רקע נטייה מינית. נדמה לי שלא צריך להרחיב הרבה על חשיבות חקיקה שעניינה איסור אפליה. ובכל זאת, התיקון הנוכחי לחוק מעורר, לפחות אצלי, אי נחת קלה.

את התיקון לחוק גיליתי לאחר שרבים מחברי בפייסבוק בירכו על הכללת האיסור החדש הזה. כמובן, אני האחרון שאצדיק אפליה על רקע נטייה מינית. ובכל זאת, השאלה המתעוררת היא מה המשמעות שיש לאיסור הנוכחי. נניח שהחוק הזה לא היה מתקבל- האם המצב המשפטי היה שונה? עיקרון השיוויון, במשפט המנהלי (ושירות התעסוקה, שהוא שירות ציבורי, כפוף למערכת דינים זו) אומץ לפני שנים רבות, עוד בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זהו עיקרון כללי, החולש על כל פעולה ופעולה המבוצעת על ידי הרשויות. לכאורה, אפשר לטעון שחשיבות החקיקה הפרטיקולרית במקרה הזה היא להבהיר לרשות שחובת השיוויון חלה גם עלה שירות התעסוקה. יחד עם זאת, יש משהו מגוחך בסוג ההבהרה הנוכחית. ממש כפי שלא היינו רואים טעם בחקיקת חוק האוסר על רצח של מזרחים, ערבים או נשים, לצד האיסור הכללי על רצח, הדרך להתמודד עם מציאות של אפליה על רקע נטייה מינית בשירות התעסוקה, ככל שזו ישנה, אינה על ידי הצהרה של מה שאמור להיות מובן מאליו. אם השירות בחר, עד לחקיקת החוק הנוכחי, לפעול שלא כדין, הרי שהצהרה נוספת לא תעלה ולא תוריד. אם אין אפליה בשירות התעסוקה, התוספת הזאת היא חסרת משמעות.

בחינה ביקורתית יותר של התוספת תגלה שהיא לא רק חסרת משמעות אלא אף מזיקה. להמשיך לקרוא

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא