מצאי את ההבדלים: מספר מילים על החשבונאות המוסרית של המאבק הכפול

*פוסט תגובה*

|מאת שיר|

דיסקליימר קצר: פוסט זה נכתב כפוסט תגובה לפוסט של חגי. עם זאת, ההבנה שלי לגבי מערכת המשפט הישראלית ודרך פעולתה, ברובה, הדיוטית משהו. לא אוכל, לכן, להגיב לטענות הספציפיות המשפטיות שחגי העלה. כמו כן, דעותיי הן שלי בלבד, ולא מייצגות את הכצעקתה או כל מנהלותיה.

כל מאבק ציבורי הוא מאבק שנישא על גבם של אנשים מסוימים. זה נכון מאוד, בעיני, שמאבק זה לא יהיה על גבם, חשבונם וחייהם של אלו אשר חשופים בו ביותר לפגיעה ואשר המאבק נעשה בשמם. זה לא אומר שלא קיימת פגיעה אחרת, נפגעים אחרים, או שמאבקים אחרים אינם מוצדקים, או שקולם לא צריך להישמע. אבל גרעין חכמת המאבק המוצלח היא גם לדעת היכן, ומתי, יש לפעול ולהשמיע קול. בשפה שלי עם עצמי, אני קוראת לזה "להבין את גבולות הז'אנר".

אני כותבת את כל זה כי אני קוראת את הדברים שחגי העלה על הכתב, ואני רוצה לצרוח בהסכמה. ההסכמה שלי מגיעה ממקום אחר – של מישהי שפועלת בשדה הממוקש חברתית עד אימה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית (בעיקר על הטווח הקל יותר/"אפור" של המקרים, אבל לא רק). המאבק הציבורי המשותף ללהטבא"ק ולנפגעות עבירה נעשה גם על גבי, על גבינו, בין אם נרצה בכך או לא. אנחנו פני המאבק הציבורי, עם כל הסטיגמה (ולעיתים הסטיגמטה התרבותית) הנלוות לכך. וברוב המקרים, המודעות למאבק הציבורי היא זו המצרה את צעדי. אלו הם גבולות הז'אנר.

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

אם לגברים היה מחזור

|מאת חגי|

בשנות ה-70 פרסמה הפובליציסטית האמריקאית גלוריה סטיינהם (Gloria Steinem) טור קצר ששואל, בטון מבודח, מה היה קורה אם לגברים היה מחזור ולנשים לא. היא גם עונה. מחזור היה הופך להיות דבר מגניב. גברים היו עושים תחרויות למי יש מחזור יותר ארוך, ולמי יש זרם יותר חזק. היו טוענים שנשים לא יכולות לשרת בצבא כי צריך לדעת לתת דם בשביל לקחת דם. היו מספרים לנו שרק גברים יכולים להיות מפכ"ל המשטרה, כי נשים לא יודעות להתמודד עם האתגרים שגברים עוברים כל חודש, ואין להם אפילו את האחריות המינימאלית לגופן שגברים מפתחים בגלל המחזור. היו מדברים על קנאת מחזור אצל נשים שמובילה למבנה נפשי רעוע ותלותי. היו אפילו מוציאים אופנה מיוחדת של תחבושות מחזור שמצבצות מחוץ למכנסיים, בשביל שכולם ידעו. הסיבה שהטור הזה היה כל כך מוצלח (חוץ מזה שהוא מצחיק) היא שכיום אין לגברים מחזור, ובכל זאת, מאוד קל לנו לדמיין את התיאור של סטיינהם. קל לנו לדמיין מה היה קורה אם לגברים היה מחזור כי במקום מאוד עמוק אנחנו יודעים איך צריך לפרש דברים "נשיים" ודברים "גבריים". אנחנו בעצם יודעים שאין שום קשר בין הדבר עצמו לבין המשמעויות שאנחנו נייחס לו. סתם, לשם השעשוע, אפשר לעשות את זה עם עוד הרבה דברים אחרים. למשל, מה היה קורה אם לגברים היה זנב? כנראה שהיינו שומעים התפארויות כמו "יש לי זנב של 40 ס"מ", "מי שיש לו זנב גדול הכל אצלו גדול" והיינו אפילו חושבים שזנב זה איבר הכרחי בשביל להיות ראש ממשלה (אחרת איך ראש הממשלה יצליח לשמור על איזון בין המשברים הפוליטיים הרבים שסביבו). אם לנשים היה זנב, סביר שהייתי מעודדים אותן לקצוץ אותו, או לפחות לקפל יפה ולהחביא במכנסיים.