Tag Archives: אורחים

אפוריזם

29 מרץ

*פוסט אורח*

|מאת שני|

*ספויילרים לפרק 9 עונה 2 של "גירלז" מסומנים בבולד

 "נדמה שאף אחת/ד לא רוצה לקרוא לאונס אפור פשוט "אונס" בגלל שאז הופך לרציני. אז נצטרך לדבר על למה לעזאזל זה כל כך נפוץ עבור נשים להגיע לסיטואציות מיניות שהן לא ממש רוצות לקחת חלק בהן אבל לא מסוגלות לסרב. עדיף פשוט לקרוא לזה סקס גרוע ולהמשיך הלאה"  מתוך: XOJane

 זה היה הדייט השני שלנו. בראשון הוא ישן אצלי, הפעם ישנתי אצלו. הדירה שלו היתה נקיה בטירוף. הוא השמיע לי מוזיקה בשאפל, ואני כבר ידעתי 20 דקות לתוך הדייט הזה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מאולי סיפור די מצחיק על הטעם שלו במוזיקה. אבל, אני אצלו בדירה, מאוחר, ואשמח לאיזו לינה משותפת. נרדמתי בשלב די מוקדם של הלילה על הספה. עברנו למיטה. מכיוון שידעתי מה "מצופה" ממני, וגם ככה הייתי די ישנונית, לא רציתי להתמזמז איתו יותר מדי. האמת, רק רציתי לישון. בבוקר העניינים התחילו להתחמם יותר, אבל הגוף שלי הגיב באדישות מנומנמת. בשלב שבו כבר הבנו שצריך לקום מהמיטה, הוא פשוט קם, שם קונדום וזהו, זה קרה. לא הספקתי להגיד כלום או לחשוב על שום דבר. למיטב זיכרוני היו לי מחשבות באיזור המדחיק של  "נו טוב, רק שזה יגמר כבר". אולי אפילו ניסיתי להנות. לקח לו בערך 10 דקות. קמנו, התלבשנו, הייתי די קרה ויצאתי די מהר מהדירה שלו. אחרי שעה התקשרתי להגיד לו שזה נגמר.

 אני מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות שנצמדות לאונס בדר"כ. פשוט לא רציתי לעשות מזה סיפור, ולא חשבתי על זה יותר מדי. זה עניין שבשגרה, מין כזה מכני, בלי יותר מדי תקשורת, מין שבו לא טורחים לברר או לדבר או לענג או להתענג, מין כזה שהוא כמו אי הבנה לא נעימה, משהו מביך כזה, איזו תקלה. לא רציתי, ממרומי שלושים שנות הפמיניזם המפואר שלי, להתעכב על זה. חוץ מזה, זו לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ואז פתאום הגיעה הסצנה הזו בפרק 9 בעונה השניה של "גירלז".

 "גירלז" היא סדרה מהפכנית. לא רק מכיוון שאפשר לראות שם לעיתים קרובות מאוד גוף עירום של אישה צעירה ולא הוליוודית בעליל. היא מהפכנית כי היא חושפת את כל מה שמביך, כואב עלוב ועצוב בהוויה של בנות צעירות בשכונה הכי מגניבה בעיר הכי קולית בעולם. עיר שבה אנשים יעדיפו למות מלהיות מובכים, שבה תחכום ומצליחנות הם האס והג'וקר. יותר מסקס אפיל. יותר מכשרון, ובטח שיותר מאהבה. מה שמפתיע הוא שהסדרה הזו שארוזה בעטיפת דרמת קומית צעירה וזורמת, היא הדבר הכי הארדקור ריאליסטי וכבד רגשית שיש כרגע על המסך, ונדמה שגם היוצרת שלה לא ממש מבינה על מה המהומה. לנה דנהאם יודעת מה זה "סקס גרוע", אחרת היא לא היתה כותבת אותו כל כך מדויק, היא רק לא מעזה לכתוב סקס גרוע מפורשות כאונס. כאשר דנהאם מצייצת יום לאחר ששודר הפרק המדובר "הפרק הזה הוא האהוב עלי ביותר של "גירלז", וחלק חשוב מזה הוא התספורת בצורת דונאט של שושנה", לא ברור אם היא עצמה קולטת את את עומק טבען הפוליטי האפל של הדמויות פרי עטה ומערכות היחסים שלהן. לכן לא מפתיע שהיא ואנשיה נמנעו לחלוטין לקחת חלק בדיון שנוצר לאחר ששודר הפרק, בו לפתע העולם והאינטרנט התחלקו כמו בקריעת ים סוף לשני נרטיבים:

להמשיך לקרוא

האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

2 ינו

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

להמשיך לקרוא

בין תיקון לתמיכה באוטונומיה – טרנסג'נדרים במערכת הבריאות בישראל

26 יול

*פוסט אורח*

|מאת יעל סיני|

ביולי 2009, בתכנית בריאות בערוץ 10, נערך ראיון בין מנחת התכנית, אפרת אנזל לבין ד"ר חיים קפלן, יו"ר ומנתח הוועדה לשינוי מין בתל השומר. בסוף הראיון אנזל הייתה מאד מרוצה וסיכמה במילים "אני מאד גאה שאני חיה במדינה נאורה, תודה רבה". אבל האם גם אנחנו יכולות להיות מרוצות כמוה.

הוועדה לשינוי מין בתל השומר, הפועלת מזה 26 שנים, הוקמה על פי נוהל מטעם משרד הבריאות. נוהל- 39/86.  הנוהל קובע הנחיות לביצוע ניתוחים לשינוי מין אצל טרנסקסואלים ולתיקון פגמים במצבים של הרמפרודיטים ודומיהם. המסמך  קובע כי ניתוחים לשינוי מין יבוצעו בבית חולים ציבורי בלבד, ושבאותו בית חולים תמונה ועדה, שחבריה יהיו: פסיכיאטר בכיר, מנתח פלסטי בכיר, פסיכולוג קליני, אורולוג ואנדוקרינולוג. מאז ועד היום בית החולים "שיבא" בתל השומר הינו בית החולים היחיד שהקים ועדה כזו, והיחיד  בארץ שמתבצעים בו ניתוחים לשינוי איברי המין.

כאחת עשרה שנים לאחר פרסום הנוהל, בשנת 97, מנותחת טרנסקסואלית תבעה מקופת החולים שבה טופלה כיסוי עבור הוצאות הניתוח. תביעה זו הביאה לתקדים משפטי, כך שכיום אנשים טרנסקסואלים רבים מקבלים מטעם קופות החולים מימון חלקי עד מלא עבור הפרוצדורות הרפואיות המתבצעות במסגרת הוועדה בתל השומר. עובדה זו, לכאורה, ממקמת את ישראל  בין מדינות הרווחה המתקדמות בעולם המערבי בכל הנוגע למדיניות ביחס לשינויי מגדר.

אבל, יש גם עובדות אחרות. למשל, לפי נתונים שניתנו על ידי חברי הוועדה, שבעה אנשים בלבד מנותחים מתוך שלושים וחמישה פונים בשנה. נתון זה מעורר את השאלה: בהנחה והנוהל נוצר להסדיר את הטיפול הרפואי באנשים טרנסג'נדרים, כיצד הרוב המוחלט אינו מקבל מענה לצרכיו? כיצד נוצר נוהל שמטרתו להעניק טיפול לאנשים טרנסג'נדרים, אך אלה נותרים בלתי מטופלים? במילים אחרות, השאלה היא האם נוהל משרת את הפרטים הטרנסג'נדרים, או שהוא עונה על צרכים של מישהו אחר?

בשביל לנסות ולענות על שאלה זו יש לעמוד ראשית על שתי הפרדיגמות המרכזיות הקיימות כיום ביחס כלפי טרנסג'נדרים.

הפרדיגמה הראשונה היא פרדיגמה של תיקון. פרדיגמה זו רואה  שוני מגדרי כחריגה או כסטייה, כאשר יש לתקן ולהשיב את ה"סוטה" למרחב הנורמטיבי. המודל המתקן עטה לאורך ההיסטוריה מופעים שונים, ביניהם הניסיון לאסור שוני מגדרי בחוק, הדתי או האזרחי. כיום, בייחוד עם תהליך המדיקליזציה בעולם המערבי, הפך ה"מבט הקליני" לנקודת המבט המרכזית דרכה נתפסים אנשים שונים מגדרית, ושבאמצעותה מופעל הפיקוח עליהם. הטרנסקסואליות הוגדרה כמחלה שמקורה בנפש, ול"מחלה" זו הוצעו לאורך ההיסטוריה פתרונות רפואיים שונים, החל בטיפולי המרה פסיכולוגיים ועד לטיפולים אברסיביים יותר, כגון מתן שוקים חשמליים שמטרתם להתאים את הנפש לגוף. מאז תחילת המאה ה-20, עם גילויים חדשים בביולוגיה של האדם, החלה הרפואה לבצע פרוצדורות שונות, לא רק להתאמת הנפש לגוף, אלא להתאמתו של  הגוף לנפש, ובכללן מתן הורמונים והתערבויות כירורגיות.

 הפרדיגמה השנייה היא הפרדיגמה התומכת. פרדיגמה זו רואה במגדר חלק מספקטרום בעל שונות. לפי תפיסה זו, אנשים טרנסג'נדרים המעוניינים לבצע שינויים בגופם בהתאם לתחושותיהם ולהגדרתם העצמית מהווים חלק מן הספקטרום הרחב.

ההבדל בין הפרדיגמה המתקנת לפרדיגמה התומכת אינו טמון בפרקטיקה הרפואית עצמה, בטיפול המוצע ובטכנולוגיות הרפואיות, אלא דווקא במוקד עליו מונחת האחריות. בתפיסה המתקנת, מוקד האחריות הוא בחברה, כאשר ישנו ניסיון מערכתי לפתור "בעיות" או "סטיות" על ידי תיקונם של אינדיבידואלים, כלומר הניסיון הוא להחזיר אל הכלל את היוצא ממנו. ניתן להקביל את המהלך הזה למהלך המתרחש בתחום הרווחה, שבמסגרתו ישנו ניסיון לתת פתרונות אינדיבידואלים לבעיות חברתיות: כדי לטפל באנשים עניים מתרחש ניסיון מערכתי לתקן את האדם העני, אך לא נעשה ניסיון לתקן את המערכת כולה, שמלכתחילה יצרה מציאות של עוני. המערכת כולה מתגייסת על מנת להביא את האדם העני להשתלבות בתוך שוק העבודה הקיים; על מנת שאינדיבידואל יישר קו עם חברה. הראייה כלפי אנשים טרנסג'נדרים אינה שונה, שכן ישנו ניסיון מערכתי מתמיד להתאים אנשים טרנסג'נדרים למערכת מגדר קיימת.

לעומת זאת, בפרדיגמה התומכת, מוקד האחריות מוטל על הסובייקט המחזיק בזכות על גופו, כאשר תפקיד הרפואה לייעץ ולסייע בקבלת החלטה שקולה בנוגע לשינויים גופניים.

בישראל, עד לשנות ה-90 של המאה העשרים עם הופעתה של דנה אינטרנשיונל על המסכים, ייצוג הטרנסקסואליות בתקשורת הישראלית נשלט על ידי דמותו של זלמן שושי. שושי, שייצג את הקהילה הלהט"בית בכלל, זוהה בעיקר עם "זנות, אלימות ומופרעות נפשית". דימוי זה המשיך לשכון בחברה הישראלית ונשים טרנסג'נדריות בעיקר נתפסו כאוכלוסייה שולית  העוסקת בזנות, נשיותן לא נלקחה ברצינות, והן נקראו בגנאי "קוקסינל". לגברים טרנסג'נדרים לא ניתנה תשומת לב ציבורית כלל.

באקלים זה בדיוק פורסם הנוהל לשינוי מין; באקלים של תפיסה מתקנת, הרואה אנשים טרנסג'נדרים כבעלי פתולוגיה שמקורה בנפש, נוסח הנוהל והוקמה הוועדה. מדיניות זו מניחה כי האדם ה"חולה" אינו מסוגל או אינו ראוי מספיק כדי לקבל החלטות על גופו שלו, אלא גורם מקצועי נדרש לאבחן את האדם ה"חולה" כדי שהאחרון יזכה לקבל טיפול רפואי.

בשנת 1985 ארע מקרה, שבעקבותיו פורסם נוהל 39/86 לשינוי מין. בחורה בשם דניאלה, MTF, נותחה, אך הניתוח לא הצליח ודניאלה נותרה ללא איבר מין למשך שנתיים. הסיפור התפוצץ לתקשורת  ובמשרד הבריאות נבהלו והחליטו מיד להסיר כל קשר לאירוע. דניאלה הגישה תביעה כנגד רשלנות הרופא, ונפתחה ועדת חקירה. אך הפלא ופלא, בניגוד לציפייה שלאחר מקרה בו נפגעה מטופלת תוקם ועדת חקירה בכוונה למנוע מקרים נוספים של רשלנות מצד רופאים, הוועדה שהוקמה שנה לאחר מכן שמה לה למטרה למיין דווקא את המטופלים.

השופטת טובה שטרסברג כהן ציינה בהכרעת הדין בתביעתה של דניאלה:

"ניתוח לשינוי מין הוכר בספרות הרפואית כניתוח מסובך מבחינות רבות, לאו דווקא מהבחינה הטכנית, כשמעורבים בו מספר תחומי רפואה: גניקולוגיה, אורולוגיה, פסיכיאטריה או פסיכולוגיה, אנדוקרינולוגיה וכירורגיה פלסטית. במקרה זה הנתבע הוא מומחה רק בתחום אחד מאלה."

מה בעצם אומרת השופטת? השופטת אומרת כי במקרה הנדון הנתבע הוא מומחה רק בתחום אחד, ולמעשה מסירה את האשמה הבלעדית מן הכירורג המבצע. היא מציגה את הנפשות הפועלות לא ככאלה הנמצאות תחת סיטואציה רגילה בין מטפל ומטופלת, אלא כמקרה בו הנפגעת פוגשת בשרשרת של סמכויות, כאשר אין סמכות קונקרטית עליה ניתן להטיל את האחריות לרשלנות הרפואית. וכך נותרת הנפגעת חסרת אונים וללא יכולת לתבוע זכות בסיסית על הנזק שנגרם לה.

בהמשך ציינה השופטת כי:

"הנתבע טען שהתובעת גרמה נזק לעצמה. בכך שלאחר הניתוח המשיכה לעסוק בזנות, החדירה ויברטור ללדן וביצעה חוקן. בנקודה זו העירה השופטת, שהתנהגותה של התובעת הייתה צריכה להיות צפויה והרופא היה צריך לנקוט צעדים לקדם פני הרעה, באמצעות הדרכה קפדנית של התובעת, וגם של הצוות בבית החולים האיטלקי בחיפה, לגבי התמודדות עם המצב שלאחרי הניתוח"

 ביזור הסמכויות נעשה בשל הנחת המוצא שיש כאן "תופעה" שיש לפקח עליה, שיש כאן מיניות מופרעת שיש לרסנה באמצעות התערבות של מומחים נוספים. האישה הטרנסג'נדרית מצטיירת כרעה חולה, המחייבת סמכות רפואית שתאבחן, שתמיין, שתפקח. כל זאת, לכאורה, מתוך תחושת אחריות גדולה לגורלו של הפרט, אך למעשה לגורלה של החברה כולה ולשמירתו של הסדר החברתי.

סיפור המקרה של דניאלה נותר בזיכרונם של החברים בוועדה ככזה שממחיש את הצורך ומעניק את הצידוק לפעילות הוועדה, אך פרטיו שונו מעט.

בתכנית "בריאות 10 עם אפרת אנזל"  סיפר ד"ר חיים קפלן, מנתח ויושב ראש הוועדה, את סיפור המקרה משנת 1985 :

"אני חושב שהתחלנו את הניתוחים האלו בשנות ה-80. מי שהתחיל אותם זה פרופסור צור המנוח, ואז היה אפשר לעשות אותם בכל רחבי הארץ. אז היו עוד כמה רופאים שעשו אותם, והחל מאני חושב אמצע שנות ה-80 תחילת שנות ה-90, משרד הבריאות שינה את התקנות בעקבות איזה אירוע לא נעים שהיה שאחת המטופלות ניסתה להרוג רופא, כי היא לא הייתה מרוצה מהתוצאה כנראה."

אז המטופלת ניסתה להרוג את הרופא? האמת שלא. מדובר כנראה בשני סיפורים נפרדים שחוברו יחדיו, ולא סתם, לכדי סיפור אחד. הסיפור האחד הוא על דניאלה, שנפגעה מהניתוח וכתגובה תבעה את הרופא על רשלנות רפואית. היא אכן זכתה בתביעה לאחר תשע שנים. הסיפור השני הוא על בחורה נוספת, סיסג'נדרית, שבשנת 1992 ניסתה להתנקש בחייו של אותו הרופא, לאחר שהוא ניתח אותה ניתוח להצרת השפתיים הקטנות וברשלנות כרת לה את הדגדגן.  אין קשר בין שני האירועים מלבד זהותו של המנתח, אולם במשך השנים הם הפכו לכדי סיפור אחד השגור בפיהם של חברי הוועדה.

הבלבול המקרי לכאורה בין הסיפורים מרמז רמז עבה על הגישה הפתולוגית של הממסד הרפואי הישראלי ביחס לטרנסג'נדרים. לא מדובר בבלבול תמים, אלא בנרטיב חדש שמציג  את המטופלת לא כקורבן לרשלנות רפואית, אלא כאישה מופרעת, לוקה בנפשה שמתוך זעם ואימפולסיביות ניסתה לפגוע במטפלה, שבמסגרת נרטיב זה מוסט מהמוקד ונותר ללא רבב.

וכך, הצימוד שנוצר בין טרנסג'נדריות למופרעות נפשית, משקף את מדיניותו של הממסד הרפואי בניסוחו של הנוהל לשינוי מין, נוהל 39/86. הנוהל מבטא את הפרדיגמה המתקנת, שמבקשת ל"רפא" את ההפרעה תוך הטלת האחריות לאבחון, למיון ולפיקוח על המוסד הרפואי.

הנוהל לשינוי מין סולל דרך אחת בלבד לתהליך מגדרי, וזוהי דרך ליניארית  שמתחילה באבחון, ממשיכה בטיפול הורמונאלי, תקופת  RLE) Real Life Experience), וסופה בניתוח לשינוי איברי המין. מאחורי ראייה ליניארית זו עומדת תפיסה דיכוטומית של המינים הרואה בחצייה המגדרית מעבר חד-סטרי מאופציה א' לאופציה ב', כאשר איבר המין הוא המגדיר הקובע למגדר. הצבתו של ניתוח איברי המין כניתוח מרכזי, מבקשת לשמר את מה שבאטלר קוראת הפיקציה של קוהרנטיות הטרוסקסואלית, שמותחת חץ ישיר בין מין, מגדר ותשוקה מינית וכופה את הקוהרנטיות ביניהם. מחקר אמפירי שביצעתי מעלה כי כל חריגה מן המטריצה הזו תציב סכנה להמשך התהליך בוועדה. למשל, העולה מהראיונות שערכתי עם טרנסג'נדרים, MTF שנמשכת לנשים, תבחר שלא לציין זאת בפני פסיכולוגית הוועדה, שכן על האישה שתהיה בסופו של התהליך להימשך לגברים.

סינון המועמדים המתאימים למעבר החצייה המגדרי, מציב את חברי הוועדה לא רק כבירוקרטיים המטפלים-לא-מטפלים בפונים לוועדה, אלא כשומרי הסף וכבאי כוחו של הסדר המגדרי הקיים.

הציטוט הבא לקוח מראיון עם אחת מחברות  הוועדה הפועלת בתל השומר :

"מאוד חשוב לי להבהיר, אני חושבת שאני מרגישה בכל אופן כובד אחריות מאוד גדול בנושא להכניס אדם לניתוח כשאתה לא בטוח במאה אחוז שהוא טרנסקסואל, ואם אני לא בטוחה גם הוא אולי לא בטוח, זה ניתוח שאין ממנו חזרה כשמדובר על איבר המין… מקרים שהם לא טרנסקסואלים לא צריכים להינתח, זה עוול."

חברת הוועדה שמייצגת את המערכת הרפואית, מרגישה אחריות כבדה, למנוע מקרים שלא אובחנו על ידה כטרנסקסואלים ונותחו בכל זאת. היא מדגישה שאם היא ה"מומחית" לא בטוחה, כנראה שהאדם הטרנסג'נדר גם הוא לא בטוח, ויעשה כאן עוול נורא. ובנקודה זו אני נדרשת לאבחנה בין העוול הפרטי לעוול החברתי. חברת הוועדה אינה מבקשת למנוע עוול למטופל, שכן פרוצדורה כירורגית, מהקלה עד המסובכת ביותר, עלולה לגרום לנזק למטופל ומתבצעת באמצעות טופס הסכמה מדעת בלבד. העוול שממנו חוששת ד"ר גלבוע הוא העוול שעלול להיגרם משיבושו של הסדר החברתי הקיים. ואת שיבוש זה היא מבקשת למנוע באמצעות בחינה מדוקדקת של הפונים ובשמה של הסמכות הרפואית.

היא מוסיפה ואומרת:

"מבחינה נפשית, אם הוא לא טרנסקסואל, אם נדמה לו. קודם כל אם הוא פסיכוטי ובתוך הפסיכוזה שלו יש גם את הפנטזיה הזו שהוא צריך להפוך לאישה. קולות אמרו לו. מישהו שחושב שאם הוא יהיה אישה… היה לי מקרה כזה לפני שנים. הוא היה הומוסקסואל, בכלל לא טרנסקסואל"… "אחרי שאתה עוקב אחרי אדם במשך שנה של מעקב, שנה וחצי, אתה כבר מכיר אותו… אם הוא באמת טרנסקסואל או שזה שיגעון חולף. אם זה היה מתמיד או שפתאום בא לו הרעיון וכמו שהוא בא ככה הוא ילך"

חברת הוועדה מייצגת את תפיסת הממסד הרפואי בישראל, שהיא, כפי שעולה מדבריה, עמדה פתולוגית. היא למעשה משרטטת שתי אופציות לאדם הפונה לוועדה: טרנסקסואליות או גחמה, שלא לומר פסיכוזה. אדם טרנסקסואל אף פעם לא נתפס מיד ככזה, אלא הוא נתפס מיד בחזקת חשוד. הצימוד הזה, בין טרנסקסואליות לשיגעון, שם את חובת ההוכחה לבריאותם על הפונים, ואת האחריות לאבחן את הטרנסקסואלים "האותנטיים" באמת על הממסד הרפואי. יש כאן מסננת משומנת היטב הבוחרת לעצמה את הגדרת הראוי והלא ראוי, המחוררת לעצמה את חוריה המסוימים מאד, תוך שהיא מותירה בחוץ רבים שנשארים בלתי מטופלים.

ראיונות עומק עם אנשים טרנסג'נדרים מלמדים כי רבים מהפונים לוועדה נדרשים להתמודד עם מכשולים רבים, ביניהם פגישות חוזרות ומתישות עם רופאי הוועדה. על הפונים מוטלת החובה לשכנע את חברי הוועדה בזהותם. הבחינה המדוקדקת בה נוקטים חברי הוועדה מביאה לכך שרבים מוותרים מראש על הפנייה אליה, וכן לכך שרבים מהפונים מפסיקים את התהליך לפני שזכו לטיפול הרפואי. מהראיונות עולה כי אלה שמפסיקים את התהליך עושים זאת מייאוש גדול, ופונים להמשך התהליך באופן פרטי במדינות אחרות. מדובר בצעד שנאמד באלפי שקלים. חלק מוצאים דרכים ופריצות לתבוע כיסוי מסוים מקופות החולים; אחרים משלמים את סכומי העתק מכספם הפרטי; ומובן, יש אשר נותרים חסרי אונים עם מצוקתם הגדולה.

עכשיו אחזור לשאלה שבתחילת הדברים: בהנחה והנוהל נוצר להסדיר את הטיפול הרפואי לאנשים טרנסג'נדרים, כיצד הרוב המוחלט נותר בלתי מטופל? ובצעד אחד קדימה: איך הוועדה פועלת באותה המתכונת מזה 26 שנים ואינה משתנה?

התשובה שאני מציעה במחקר שלי היא שהוועדה מצליחה לשמור על יציבותה דווקא משום שהיא מאפשרת ואף מעודדת את אלו שברשותם משאבים כלכליים או חברתיים לפנות לאפיקים אחרים. אפשר לדמות את פעילות הוועדה לצינור מים: בלחץ גבוה מדי של מים הצינור מתפוצץ; אולם כאשר יש חורים בצינור, מתאפשרת זרימה של מים לאפיקים אחרים והצינור נשמר. הוועדה בתל השומר מאפשרת ולמעשה מעודדת במדיניותה את המעבר של בעלי האמצעים אל אפיקים אחרים. הלחץ אף פעם לא גבוה מדי, וכך היא מצליחה לשמר את עצמה ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסה.

מדינת ישראל מבקשת להצטייר כמדינה נאורה, שמתגאה במערכת בריאות מפותחת ומעניקה כיסוי מלא דרך קופות החולים. אולם בפועל יש כאן ועדה שפועלת באותו אופן מזה 26 שנים, תוך שימור תפיסה מתקנת הרואה באנשים טרנסג'נדרים אנשים שאינם בריאים בנפשם. אם לא נמשיך ונחשוף את הנחות העבודה של הוועדה ואת האידיאולוגיה העומדת בבסיסה, אם לא נמשיך ונפעיל לחץ קהילתי שיגרום לצינור להתפוצץ, ועדה זו תמשיך להתקיים בלא מפריע בהתאם לנוהל מיושן ופוגעני בלשון המעטה.

 הגיע הזמן להוציא נוהל מתקדם להתאמה מגדרית.

* הפוסט מבוסס על עבודת מחקר לתואר מוסמך, שאף הוצגה במסגרת כנס "סקס אחר" 12 הנערך באוניברסיטת תל אביב.

"דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה" – על רופאי נשים, גלולות נגד הריון, וסודות כמוסים

5 ינו

*פוסט אורח*

|מאת אנונימית|

אני נכנסת בבהילות למרפאה הלא-מוכרת של קופת החולים שלי. רק בהרצליה  היה התור הפנוי הכי קרוב לרופא נשים. אני לא מכירה את הרופא הזה, ולמעשה, זו הפעם הראשונה שאני זוכה להיכנס להיכל הקדוש הזה, שתמיד היווה בעיניי מעין טקס התבגרות שאיחרתי לעבור. דמיינתי את משרדו של רופא הנשים מוקף הילה של קדושה ששמורה רק לנשים בשלות. דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה – כלומר, שלי.

אך המרפאה אפרורית וקירותיה מתקלפים. הפקידה נוזפת בי קשות, כשאני מבשרת לה ששכחתי בבית את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, אבל אני מפצירה בה – אם אפשר בכל זאת לבקש מהדוקטור שיקבל אותי, כי אני ממש צריכה את התור הזה ואחריו אין תורים לעוד חודשיים לפחות. אחרי המתנה לא קצרה, כשאני נכנסת סוף סוף למשרדו של הרופא – גם הוא מוצא לנכון לנזוף בי. איזו מין חוסר אחריות זו, לשכוח ככה את הכרטיס? עכשיו הוא איננו יכול לבצע את עבודתו כמו שצריך, בגללי. לא עוזרות תחינותיי והתנצלויותיי, הרופא – בשלו.

רק אחרי נאום התוכחה, הרופא מוצא לנכון לשאול אותי למה הגעתי אליו. אני עונה, לא בלי גאווה בקולי, שאני רוצה מרשם לגלולות. "אהא…", הוא מהנהן. "את בטח יודעת שאני לא יכול לתת לך מרשם בלי הכרטיס המגנטי, נכון?" – "כן, כמובן שאני יודעת" (לא, אני לא. אני בסה"כ בחורה צעירה ודי מפוחדת, בביקור הראשון שלה אצל רופא נשים. והמלקחיים האלה שם בצד? אתה מתכוון להשתמש בהן עליי? בבקשה אל תשתמש בהן עליי). "אבל אולי אפשר יהיה לסדר איזה משהו…", הוא ממשיך ומצית ניצוץ של תקווה בעיניי.

הוא פוצח בשאלות רבות: גיל. היסטוריה מינית. האם בריאותי טובה בדרך כלל. האם יש אלרגיות. האם אני עושה פעילות גופנית: "כן, אני עושה," אני עונה לו. "כמה פעמים בשבוע?" הוא ממשיך. "3 פעמים…" אני מנסה. *מבט בוחן ומזלזל מצד הרופא*. ואז, "ומתי התחלת את האימונים האלה, לפני שבוע?". *צחוק רשע*. ואני לא מבינה, "זה באמת רלוונטי..?"

לבסוף הוא פותח מגירה שנראה שיש בה הרבה חבילות של תרופות. הוא מפשפש שם קצת ומוציא משם חפיסת גלולות חדשה וצבעונית. "הנה", הוא מגיש לי אותה, "קחי את החבילה-לדוגמה הזו". הוא מבטיח לי שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי. אז, בתמימותי, לא העליתי על דעתי לשאול כיצד בדיוק הוא יודע שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי, אם הוא לא עשה לי שום בדיקה ואפילו לא התאפשרה לו כניסה לפרופיל הרפואי שלי. הרופא גם הסביר לי שאם ארצה מרשם לגלולות האלה, אצטרך לבוא אליו שוב עם כרטיס מגנטי, אבל אני יודעת שלמרפאת הגיהנום הזו אני כבר לא אחזור.

להמשיך לקרוא

בנות, קניות, הפגנות (או: שתי הערות מגדריות על התפתחויות של תנועות מחאה בזמן האחרון)

25 יול

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

פעולת המחאה המפורסמת ביותר של הסופרג'יסטיות, ניפוץ חלונות הראווה בחנויות הכולבו של לונדון במחאה על היעדר זכות ההצבעה לנשים, התרחשה במרץ 1912, בשעת צהריים. כשהגיעו למקום הפעילות הפוליטיות, כמה שעות לפני שהחלו במתקפה המפורסמת הזו, הן העמידו פנים שהן חלק מהמון הקונות, על מנת לא לעורר את זעמה של המשטרה. הן ניסו להעביר את הזמן עד שתינתן האות, הן ניסו לא להתבלט, הן היו בסביבת כולבו. אז הן עשו שופינג. או לפחות "וינדו שופינג": סובבות בחנות, מתבוננות בפריטים נאים, מודדות. היו כאלה שהספיקו גם לקנות משהו. שעה קלה לאחר מכן הן התחילו להשליט טרור בעיר.

לסיפור הפנטסטי הזה, ולעוד כמה סיפורים מעניינים לגבי קניות ונשים בלונדון, נחשפתי בספרה של ההיסטוריונית אריקה רפפורט, Shopping for Pleasure. רפפורט מתארת את המאה ה-19 ואת מרכזי הקניות האורבאניים כעידן הולדתו של סוג מיוחד של עונג, עונג הרכישה, שמשנה את היחסים בין גברים ונשים. עולם הכולבו, אומרת לנו רפפורט, הוא עולם נשי. גם גברים קונים, אבל נשים הרי "עושות שופינג". הן אלו שיכלו לבלות שעות במרחב העירוני החדש שנפתח בפניהן, מרחב שהיה מצד אחד ציבורי ומצד שני בטוח מאי פעם עבור נשים. להמשיך לקרוא

קצרצרים: בונד מוכר?

13 יול

*פוסט אורח*

|מאת שירה|

אצלנו בסלון פיתחנו מנהג להשחיז את יכולת העברת הביקורת שלנו בזמן צפייה בפרסומות. הרי בכל מקרה אין משהו טוב יותר לעשות בהמתנה המייגעת ששדרן החדשות המייגע יואיל בטובו לספר לנו עוד קצת על לא חדשות כן מיגעות. בכל מקרה, אחד מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים בתור יצור תלותי חסר אונים אך לעיתים שופע סקס אפיל, שכמעט פספסנו פנינה מעניינת.

לא מדובר בפרסומת מדוברת במיוחד, ועל כן אשקיע מספר מילים בתיאורה. הפרסומת נפתחת כאשר מוסיקת ג'ימס בונד מתנגנת ברקע, ברנש מסוקס ממהר להיכנס לרכבו, מביט בשעונו בדאגה,  ומאיץ ליעד לא ידוע. הרכב נעצר, והתמונה עוברת לחדר מלא בילדים לבושים בבגדי קרטה. דרך הדלת נכנס אותו בחור מסוקס שפורס את זרועותיו אל עבר ילד בלונדיני חמוד. הפרסומת מסתיימת במשפט "Every day action" על רקע המכונית המתרחקת בה יושבים האב ובנו.

להמשיך לקרוא

צריך שזה יהיה יפה

27 מאי

ארבעה שירים. גוף, הריון, הפלה.

כמה רצון יש בנו לשמור על חיים שנוצרים בתוכנו לעתים בלי כוונה, כמה רצון יש בנו להישמר מהם, לשמור על עצמנו מפניהם.

המחשבה שמשהו יכול לגדול בתוכנו.

האם מה שצומח בפנים מסמל התחלה, או סוף.  האם יש התחלה ללא סוף או סוף ללא התחלה. 

מהו מחול השדים שמתחולל בנו כשצריך לזקק רגע אחד של החלטה – להנציח את הרגע וליצור מתוך אבדן, ליצור מתוך כוח, ויתור על כוח.

לקשור כתרים לאותיות, לוותר על תשובה.

להמשיך לקרוא