Tag Archives: אונס

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בין קורבנות אלימות מינית להומוסקסואליות – על צנזורה ובושה

5 יונ

|מאת חגי|

באחרונה גיליתי, כבדרך אגב, שצונזרתי. לא היה מדובר בצנזור משמעותי. צנזרו חלק מתגובה שהגבתי ברשת סביב דיון בתכונות מהותניות שיש או אין להומואים. במסגרת התגובה התייחסתי באופן כללי וללא אזכור שם לכמה אנשים שלמיטב ידיעתי אינם בארון (אף שמעולם לא שמעתי זאת מהם ישירות) ופעולותיהם המחישו את טענותי. זמן מה לאחר פרסום התגובה, מכר (שאינו אחד מאותם אנשים אליהם התייחסתי) דרש להוריד את התגובה. התגובה, לטענתו, כופה על אנשים לצאת מהארון, ולא ברור שהם היו רוצים את זה. החלק הרלבנטי מהתגובה הורד מהאתר. אסור, כך נטען, לנהל את המאבק הציבורי על גבם של אנשים פרטיים.

הרבה מלל נכתב לאחרונה ברשת על התופעה המתרחבת של צווי איסור פרסום בעבירות של אלימות מינית, וצווי איסור פרסום על עצם הוצאת צו איסור הפרסום (למשל כאן ו-כאן). במדינת ישראל כיום יש, לפי דיווחים ברשת, לפחות שתי פרשות של אלימות מינית חמורה, שאסור לספר עליהן כלום (ר' למשל כאן). כפי שהסבירה נעמה כרמי, סוג זה של צווי איסור פרסום לא נועד להגן על הקרבן, שכן זהות הקרבן אסורה בפרסום בין כה ובין כה. צווי איסור פרסום אלה נועדו להגן את הנחשד (או נאשם) בכדי שלא יתויג כפושע בטרם משפט, תיוג אותו יהיה קשה להסיר גם אם בסופו של המשפט אותו נאשם לא יורשע (חשוב להדגיש שאי הרשעה אין משמעותה שהפשע לא בוצע, יכול מאוד להיות שהפשע בוצע על ידי הנאשם, ואי ההרשעה נבעה מקיומו של ספק סביר).

לפני מספר חודשים, נשאה ד"ר אורלי אינס את נאומה שזכה לנראות גבוהה ברחבת תיאטרון הקאמרי, והודיעה שהיא מוותר על החיסיון שלה כקרבן עבירה. אינס הבהירה שאין כל בושה בהיות אדם קרבן לעבירה. הבושה צריכה להיות של התוקף. אינס דיברה על ההפקעה של הגוף, הזהות והקול, הנלוות לאיסור הפרסום. היא סיפרה כיצד הפכה להיות אות (א'), כיצד פניה נמחקו מהתמונות בעיתונות והצלמים בחרו להדגיש בצורה בוטה ומבישה את אברי גופה, כיצד כולם ידעו לגנות אותה, אבל איש לא הסתכל לה בעיניים.

להמשיך לקרוא

זנות ורעב – לקראת יציאה מהמלכודת הליבראלית

12 מאי

|מאת חגי|

לפני מספר חודשים התחלתי להדריך במועדנית נוער וללמד את קבוצת הבוגרים עקרונות מרכזיים במשפט. בשבוע החולף הנושא של המפגש היה אלימות מינית, נושא שחברי הקבוצה חיכו לו הרבה זמן, ומעצם טבעו הוא עורר הרבה מבוכה וסערה בקבוצה. את הפגישה התחלנו בשאלה מהו אונס. כולן וכולם הסכימו שכפיה אלימה של מין על אשה זה אונס. אחרי דיון קצר, הגענו למסקנה שגם כפיה אלימה של מין על גבר צריכה להחשב כאונס (אף שכיום לשון הסעיף הינו "הבועל אשה"). לאחר מכן התעוררה השאלה האם כאשר האשה נכנעה לאיום של תוקף ושכבה איתו ללא התנגדות, עדיין מדובר באונס. גם במקרה הזה, אחרי דיון קצר, הצלחנו להגיע לקונצנזוס. לב הדיון היה סביב שתי שאלות – האם ניצול של אשה מאוד שיכורה צריך להחשב לאונס, והאם ניצול מצוקה כלכלית קשה של אשה צריך להחשב לאונס. סביב שתי השאלות הללו הקבוצה התפצלה, ולמרבה ההפתעה לא באופן מגדרי. חלק חשבו שצריך להפריד בין המצוקה, בין אם הרצונית (שכרות) ובין אם הלא רצונית (עוני) למעשה עצמו. החצי השני של הקבוצה טען שההפרדה הזאת היא שקרית ושההבדל בין החזקת אקדח לראשה של אשה, ובין העמדתה בצומת בחירה בין רעב לבין זנות, הוא הבדל קטן מאוד. חברי הקבוצה כולם גם הצליחו לראות בלי שום קושי שהתוצאות של הויכוח שלהם ישפיעו על איך שהם צריכים להתייחס לפורנו, שהוא בעצם זנות מצולמת. למרבה האכזבה, דווקא כשהיה נראה שהקבוצה המזהה זנות (או לפחות, את החלק הארי של "תעשיית" הזנות) עם אונס, נאלצתי לגלות לקבוצה שהחוק אינו אוסר על זנות. למעשה, זונות אפילו חייבות במס הכנסה.

בגיליון האחרון של "משפט וממשל" פרסמה פרופ' נויה רימלט מאמר ששמו "על זנות, מגדר ומשפט פלילי: הרהורים על הצעת החוק להפללת צרכי זנות". המאמר מעניין, נגיש, ומומלץ לקריאה. בקווים כלליים, רימלט בוחנת בפרספקטיבה משפטית, היסטורית ומגדרית את שני הטיעונים המרכזיים בעד לגליזציה של זנות. להמשיך לקרוא

One is not born a woman, one becomes a woman

5 אפר

|מאת חגי|

הניסיון החשוב כך כך ליצור קהילות של אוכלוסיות מוחלשות, נשים, להט"ב, מזרחיים וכדומה, כולל בתוכו את סכנת ההעלמה. בשביל ליצור קהילה אנחנו, וביחוד אותם "אנחנו" שעומדים בראש, בעלי זכויות היתר היחסיות, מוכנים להתעלם מה"הבדלים המינוריים". כך למשל, בשביל לא לפגוע במאבק לשיווי זכויות לעדות המזרח אנו מוחקים את הגזענות הפנימית שיש בין עדות המזרח. בשביל לא לפגוע במאבק לזכויות נשים אנחנו מתעלמים מהבעיות הספציפיות של נשים שחורות, עניות, חד הוריות, מזרחיות וכו.

מצבי הצומת הללו, בהם אותו הפרט שייך לקבוצה אחת או יותר (או במילים אחרות, אינו מתאים למודל ההגמוני של חבר הקבוצה הסטנדרטי) תמיד מציבים אתגר לפעילי זכויות האדם. ברמה העקרונית זהו האתגר שבין פעולה כללית ופעולה מפוצלת, ביחוד כשלפעמים המקרה הספציפי מערער על הפתרון הכללי. ברמה האנושית, הרבה פעמים נדרשים פעילי ופעילות זכויות האדם, במפגשם עם אותה אוכלוסיה מוחלשת במיוחד, להסתכל לצד האפל של נפשם.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: אבירי הצדק

27 מרץ

|מאת חגי|

"עורך הדין משמש, בין היתר, כקצין של בית המשפט (Officer of the Court). מוטלת עליו החובה לעזור לבית המשפט "לעשות משפט" (ראו: סעיף 54 לחוק. עיינו: עניין פלוני, בעמוד 734; קלינג, 372-360). "מעמד זה," כך נפסק, "מחייב את עורך הדין להתנהגות ללא רבב בכשירותו כאדם פרטי, שכן גם התנהגות פסולה מחוץ למסגרת תפקידו עלולה להכתים את מעמדו המקצועי, ויחד עמו, את המערכת המקצועית כולה" (על"ע 8536/07 הועד המרכזי של לשכת עו"ד ת"א-יפו נ' הלברשטט, ניתן ב-24.3.2011).

לשכת עורכי הדין, בגיבוי מלא של בתי המשפט, אמורה לשמר את אמון הציבור במערכת ובעורכי הדין, וזאת באמצעות מנגנוני אכיפת משמעת פנימיים. השופט מלצר, בפרשת הלברשטט שצוטתה לעיל, מצייר לנו תמונה ורודה ורומנטית של עורך הדין כאביר הלבן של הצדק. כל זאת, על מנת לאשרר את השעייתו מלשכת עורכי הדין של עורך דין שגידל מריחואנה לשימוש עצמי. אכן, אם אביר הצדק, אחרי שהציל את העלמה במצוקה (הציבור) בחר לשבת איתה ולעשן ג'וינט עליו לפשוט את שריונו.

להמשיך לקרוא

שנת 2010, תקדימים מרגשים סטייל

31 דצמ

|מאת רוני|

הבלוג הזה הוקם לפני חודשים מספר, אך התחיל להתגבש זמן מה לפני. חגי, שירה ואני דנים, עוסקים והופכים בסוגיות חברתיות ומגדריות כבר זמן רב, כל אחת ואחד בתחומיו השונים, שבחלקם אנו משיקים.

לא חסר לנו על מה לכתוב. כמויות הטקסטים שחגי מפיק, למשל, יכולים למלא עוד כמה בלוגים. ופעמים רבות אנחנו תוהות אם לכתוב על משהו שקרה והיה בחדשות, משהו שמטריד אותנו והשפיע על חיינו, משהו שהיה לנו חשוב לפני שנה ושכחנו ממנו. פעמים רבות נושאים לפוסטים נגנזים עוד בטרם הפוסט נכתב – יש הרבה מה לומר, וצריך לברור בין המוץ והתבן לבין הבר, או לכל הפחות – בין החשוב לנו יותר והחשוב לנו פחות; בין מה שכבר אמרו עליו הרבה, לבין מה שטרם קיבל במה.

שנת 2010 היתה, כמו כל שנה בהיסטוריה האנושית, מלאה בהכל מהכל. תקדימים לצד נסיגות, שמחות לצד רגעי אבל כבדים, הצלחות לצד כשלונות צורבים. מבחינה חברתית-פוליטית, רבים ורבות ראו בשנת 2010 בישראל, שנה קשה בהרבה מקודמותיה: המפה הפוליטית שברה ימינה חזק מאי פעם, הגזענות נמצאת במגמת עלייה מפחידה, האלימות נגד נשים ומיעוטים מגדריים ואתניים המשיכה לעשות הדים, אך לא לקבל מענה הולם.

ואף על פי כן, אתמול היה יום מרגש עבורי. כשבאמצע יום העבודה הבוס שלי שאל אותי "מה עובר עלייך? את מלאת אנרגיה," לא ידעתי מה לענות לו. "אני מרגישה טוב," היתה התשובה הסתמית שלי, ורק אחר כך הבנתי – משה קצב הורשע בשני מעשי אונס, וזה מרגש. כפי שהיטיבה מרב מיכאלי לנסח זאת, "פסק הדין של אתמול אינו משמח. אין שמחה לאידו של משה קצב או של אף גבר אחר שמנצל מינית נשים או ילדים. אבל זהו פסק דין מרגש. הוא מרגש כי הוא נותן הכרה לנשים, למציאות החיים שלנו, למה שעובר עלינו." כן, התרגשתי אתמול. התרגשתי.

להמשיך לקרוא

קצרצרים: הבנאליות של הפורנו

23 דצמ

|מאת רוני|

"השבוע בטיים אאוט: גיליון הסקס השנתי שיהפוך אתכם למאהבים הכי טובים בתל אביב. במרכזו: "דור הפורנו" – דור שלם של צעירים שגדלו באינטרנט עושים את זה בכל תנוחה אפשרית וחיים כמו כוכבי פורנו. ברוכים הבאים למהפכה המינית החדשה…" זה הטקסט שקידם את פניי בעמוד הרשמי של מגזין טיים אאוט בפייסבוק. זה, לצד תמונת השער של גיליון הסקס המדובר, המציג גוף של אישה בלונדינית, עטויה בגדים תחתונים סליזיים ונעלי עקב בומבסטיות, ורוקדת על עמוד ברזל. חשפנית, כמובן.

להמשיך לקרוא