האינטליגנציה האדירה של הגוף

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

אפוריזם

*פוסט אורח*

|מאת שני|

*ספויילרים לפרק 9 עונה 2 של "גירלז" מסומנים בבולד

 "נדמה שאף אחת/ד לא רוצה לקרוא לאונס אפור פשוט "אונס" בגלל שאז הופך לרציני. אז נצטרך לדבר על למה לעזאזל זה כל כך נפוץ עבור נשים להגיע לסיטואציות מיניות שהן לא ממש רוצות לקחת חלק בהן אבל לא מסוגלות לסרב. עדיף פשוט לקרוא לזה סקס גרוע ולהמשיך הלאה"  מתוך: XOJane

 זה היה הדייט השני שלנו. בראשון הוא ישן אצלי, הפעם ישנתי אצלו. הדירה שלו היתה נקיה בטירוף. הוא השמיע לי מוזיקה בשאפל, ואני כבר ידעתי 20 דקות לתוך הדייט הזה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מאולי סיפור די מצחיק על הטעם שלו במוזיקה. אבל, אני אצלו בדירה, מאוחר, ואשמח לאיזו לינה משותפת. נרדמתי בשלב די מוקדם של הלילה על הספה. עברנו למיטה. מכיוון שידעתי מה "מצופה" ממני, וגם ככה הייתי די ישנונית, לא רציתי להתמזמז איתו יותר מדי. האמת, רק רציתי לישון. בבוקר העניינים התחילו להתחמם יותר, אבל הגוף שלי הגיב באדישות מנומנמת. בשלב שבו כבר הבנו שצריך לקום מהמיטה, הוא פשוט קם, שם קונדום וזהו, זה קרה. לא הספקתי להגיד כלום או לחשוב על שום דבר. למיטב זיכרוני היו לי מחשבות באיזור המדחיק של  "נו טוב, רק שזה יגמר כבר". אולי אפילו ניסיתי להנות. לקח לו בערך 10 דקות. קמנו, התלבשנו, הייתי די קרה ויצאתי די מהר מהדירה שלו. אחרי שעה התקשרתי להגיד לו שזה נגמר.

 אני מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות שנצמדות לאונס בדר"כ. פשוט לא רציתי לעשות מזה סיפור, ולא חשבתי על זה יותר מדי. זה עניין שבשגרה, מין כזה מכני, בלי יותר מדי תקשורת, מין שבו לא טורחים לברר או לדבר או לענג או להתענג, מין כזה שהוא כמו אי הבנה לא נעימה, משהו מביך כזה, איזו תקלה. לא רציתי, ממרומי שלושים שנות הפמיניזם המפואר שלי, להתעכב על זה. חוץ מזה, זו לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ואז פתאום הגיעה הסצנה הזו בפרק 9 בעונה השניה של "גירלז".

 "גירלז" היא סדרה מהפכנית. לא רק מכיוון שאפשר לראות שם לעיתים קרובות מאוד גוף עירום של אישה צעירה ולא הוליוודית בעליל. היא מהפכנית כי היא חושפת את כל מה שמביך, כואב עלוב ועצוב בהוויה של בנות צעירות בשכונה הכי מגניבה בעיר הכי קולית בעולם. עיר שבה אנשים יעדיפו למות מלהיות מובכים, שבה תחכום ומצליחנות הם האס והג'וקר. יותר מסקס אפיל. יותר מכשרון, ובטח שיותר מאהבה. מה שמפתיע הוא שהסדרה הזו שארוזה בעטיפת דרמת קומית צעירה וזורמת, היא הדבר הכי הארדקור ריאליסטי וכבד רגשית שיש כרגע על המסך, ונדמה שגם היוצרת שלה לא ממש מבינה על מה המהומה. לנה דנהאם יודעת מה זה "סקס גרוע", אחרת היא לא היתה כותבת אותו כל כך מדויק, היא רק לא מעזה לכתוב סקס גרוע מפורשות כאונס. כאשר דנהאם מצייצת יום לאחר ששודר הפרק המדובר "הפרק הזה הוא האהוב עלי ביותר של "גירלז", וחלק חשוב מזה הוא התספורת בצורת דונאט של שושנה", לא ברור אם היא עצמה קולטת את את עומק טבען הפוליטי האפל של הדמויות פרי עטה ומערכות היחסים שלהן. לכן לא מפתיע שהיא ואנשיה נמנעו לחלוטין לקחת חלק בדיון שנוצר לאחר ששודר הפרק, בו לפתע העולם והאינטרנט התחלקו כמו בקריעת ים סוף לשני נרטיבים:

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.