Tag Archives: אונס

האינטליגנציה האדירה של הגוף

21 ספט

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

להמשיך לקרוא

אפוריזם

29 מרץ

*פוסט אורח*

|מאת שני|

*ספויילרים לפרק 9 עונה 2 של "גירלז" מסומנים בבולד

 "נדמה שאף אחת/ד לא רוצה לקרוא לאונס אפור פשוט "אונס" בגלל שאז הופך לרציני. אז נצטרך לדבר על למה לעזאזל זה כל כך נפוץ עבור נשים להגיע לסיטואציות מיניות שהן לא ממש רוצות לקחת חלק בהן אבל לא מסוגלות לסרב. עדיף פשוט לקרוא לזה סקס גרוע ולהמשיך הלאה"  מתוך: XOJane

 זה היה הדייט השני שלנו. בראשון הוא ישן אצלי, הפעם ישנתי אצלו. הדירה שלו היתה נקיה בטירוף. הוא השמיע לי מוזיקה בשאפל, ואני כבר ידעתי 20 דקות לתוך הדייט הזה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מאולי סיפור די מצחיק על הטעם שלו במוזיקה. אבל, אני אצלו בדירה, מאוחר, ואשמח לאיזו לינה משותפת. נרדמתי בשלב די מוקדם של הלילה על הספה. עברנו למיטה. מכיוון שידעתי מה "מצופה" ממני, וגם ככה הייתי די ישנונית, לא רציתי להתמזמז איתו יותר מדי. האמת, רק רציתי לישון. בבוקר העניינים התחילו להתחמם יותר, אבל הגוף שלי הגיב באדישות מנומנמת. בשלב שבו כבר הבנו שצריך לקום מהמיטה, הוא פשוט קם, שם קונדום וזהו, זה קרה. לא הספקתי להגיד כלום או לחשוב על שום דבר. למיטב זיכרוני היו לי מחשבות באיזור המדחיק של  "נו טוב, רק שזה יגמר כבר". אולי אפילו ניסיתי להנות. לקח לו בערך 10 דקות. קמנו, התלבשנו, הייתי די קרה ויצאתי די מהר מהדירה שלו. אחרי שעה התקשרתי להגיד לו שזה נגמר.

 אני מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות שנצמדות לאונס בדר"כ. פשוט לא רציתי לעשות מזה סיפור, ולא חשבתי על זה יותר מדי. זה עניין שבשגרה, מין כזה מכני, בלי יותר מדי תקשורת, מין שבו לא טורחים לברר או לדבר או לענג או להתענג, מין כזה שהוא כמו אי הבנה לא נעימה, משהו מביך כזה, איזו תקלה. לא רציתי, ממרומי שלושים שנות הפמיניזם המפואר שלי, להתעכב על זה. חוץ מזה, זו לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ואז פתאום הגיעה הסצנה הזו בפרק 9 בעונה השניה של "גירלז".

 "גירלז" היא סדרה מהפכנית. לא רק מכיוון שאפשר לראות שם לעיתים קרובות מאוד גוף עירום של אישה צעירה ולא הוליוודית בעליל. היא מהפכנית כי היא חושפת את כל מה שמביך, כואב עלוב ועצוב בהוויה של בנות צעירות בשכונה הכי מגניבה בעיר הכי קולית בעולם. עיר שבה אנשים יעדיפו למות מלהיות מובכים, שבה תחכום ומצליחנות הם האס והג'וקר. יותר מסקס אפיל. יותר מכשרון, ובטח שיותר מאהבה. מה שמפתיע הוא שהסדרה הזו שארוזה בעטיפת דרמת קומית צעירה וזורמת, היא הדבר הכי הארדקור ריאליסטי וכבד רגשית שיש כרגע על המסך, ונדמה שגם היוצרת שלה לא ממש מבינה על מה המהומה. לנה דנהאם יודעת מה זה "סקס גרוע", אחרת היא לא היתה כותבת אותו כל כך מדויק, היא רק לא מעזה לכתוב סקס גרוע מפורשות כאונס. כאשר דנהאם מצייצת יום לאחר ששודר הפרק המדובר "הפרק הזה הוא האהוב עלי ביותר של "גירלז", וחלק חשוב מזה הוא התספורת בצורת דונאט של שושנה", לא ברור אם היא עצמה קולטת את את עומק טבען הפוליטי האפל של הדמויות פרי עטה ומערכות היחסים שלהן. לכן לא מפתיע שהיא ואנשיה נמנעו לחלוטין לקחת חלק בדיון שנוצר לאחר ששודר הפרק, בו לפתע העולם והאינטרנט התחלקו כמו בקריעת ים סוף לשני נרטיבים:

להמשיך לקרוא

"ניצוד": התעללות מינית ושימור סדר חברתי

11 דצמ

|מאת רוני|

הסרט "ניצוד" עלה לאקרנים ומוצג בימים אלה בקולנוע. הסרט, שמעמיד במרכזו פרשת התעללות מינית בילדה שבדתה את הסיפור מלבה בכפר נידח בדנמרק, עורר את סקרנותי. פרשיות התעללות מינית בילדים הן מוקד לעניין חברתי רב, ולרוב מקרים כאלה מטופלים בצורה בעייתית, בלשון המעטה. מידע שעובר אלינו בתקשורת אודות פרשיות כאלה, אם הן מתגלות בכלל, הוא לרוב סנסציוני וחלקי. עם זאת, לעומת ביקורות קולנוע חיוביות (אני מניחה שיצוצו עוד בהמשך) ששמעתי וקראתי על הסרט, צפייה בו העלתה תפיסות חברתיות פטריארכליות ושמרניות, עם עלילה שנסובה סביב הצורך הגברי לשמר סדר חברתי קיים.

עלילת הסרט מציגה דמות ראשית בשם לוקאס, גבר גרוש שעובד בגן ילדים מקומי, ואהוד על שאר חברי הקהילה. לוקאס הוא חברו הטוב ביותר של תיאו, אשר לו בת צעירה בשם קלארה, שהולכת לגן הילדים בו לוקאס עובד. בין לוקאס לקלארה יש קשר קרוב, וקלארה מפתחת התאהבות ילדותית בלוקאס. כשלוקאס מנסה להסביר לקלארה שה"חיזורים" שלה אינם במקום ולא מתאימים לקשר שלהם, קלארה נפגעת, באופן מובן. באותו יום ממש, ממציאה קלארה סיפור על לוקאס, ומספרת לגננת דברים שמתפרשים כהתעללות מינית מצד לוקאס. 

מכאן, מתחילה להתפתח העלילה המרכזית של הסרט: הדברים שקלארה מספרת מתחילים לעבור בירור באמצעות הגננת ופסיכולוג מקומי (שמכוון את השאלות כך שקלארה תודה בהתעללות שלא היתה ולא נבראה), ולאחר שקלארה מספרת דברים קשים על ההתעללות-לכאורה, המידע עובר להוריה, הגננת פונה למשטרה, ושאר ההורים מיודעים במצב. ההורים, שמצדם מתחילים לפחד שילדיהם נפלו קורבן גם כן להתעללות, מתחילים לחקור את ילדיהם וכנראה מכוונים אותם להודאה בהתעללות, שכן הילדים מודים בזה אחר זה בהתעללות שלא היתה. לוקאס מצידו מנודה מהקהילה, והופך קורבן לעלילת השווא, עובר מעצר וחקירות משטרה, והופך למוקד להתעללות חברתית קשה בו.

להמשיך לקרוא

למה אני קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט

7 דצמ

|מאת רוני| 

לפני ימים מספר, שידרה ורדה רזיאל ז'קונט כהרגלה את תכניתה ברדיו 103fm. במהלך התכנית היא נותנת עצות למאזינות ומאזינים, והפעם הגיבה רזיאל ז'קונט על מכתב ששלחה לה צעירה בשם ליטל. רזיאל ז'קונט האשימה את אותה צעירה, שכתבה על תקיפה מינית חמורה, בתקיפתה-היא. דבריה לא נפלו על אזניים ערלות, ונשים רבות – כאלה המעורות יום-יום בפעילות למען נשים נפגעות תקיפה מינית – וגם כאלה שיש להן מודעות לנושא, כעסו, זעמו, וראו לנכון להגיב בחומרה על דבריה של רזיאל ז'קונט, ולדרוש את פיטוריה מהרדיו לאלתר.

עם זאת, מפה ושם נשמעו קולות אחרים, של נשים וגברים כאחד, שטענו שהקריאה לפטר את רזיאל ז'קונט היא אלימה, קיצונית, מתלהמת. הנושא נדון מזוויות שונות בדיוני פייסבוק רבים, ואתמול התפרסם טקסט מאת ליאן רם באונלייף, תחת הכותבת "למה אני לא קוראת לפיטוריה של ורדה רזיאל ז'קונט," בו מוצגות תפיסות שבעיניי מקעקעות את המאבק והשיח הפמיניסטי. למרות שנגמר השבוע, והמאבק להסיר את ורדה רזיאל ז'קונט משידור כבר סר חנו, ועברנו הלאה למאבקים אחרים ולמצעדים-למען-זכויות נוספים, אענה לנקודות העיקריות שמצאתי בטקסט, מכיוון שראוי לשוב ולזכור כמה טעם יש במאבק נגד אישים כמו רזיאל ז'קונט, ומדוע ביקורת כמו זו של רם לא רק שאינה מקדמת מאבק פמיניסטי, אלא מקעקעת דרכי פעולה, גם אם מועטות, שנצברו בזכות לאורך השנים.

1. "ורדה רזיאל ז'קונט היא אישה ולכן אסור לפטר אותה."

נקודה זו הינה מובלעת בטקסט, שכן ברור כי הודאה מעין זו הורסת לחלוטין את כל מה שאנו טוענות שוב ושוב – שאל מול מיזוגניה ושובניזם, אנו מתאחדות לפעולה – בין אם הפוגע הוא גבר או אישה. עם זאת, למרות שזה לא נאמר במפורש, נכתב כי בעבר תמכה הכותבת בקריאה לפטר את יורם זק, בני ציפר וגדי טאוב, על התבטאויות קשות שלהם כלפי נשים. לא בכדי ראיתי תגובות בפייסבוק בסגנון, "אם בני ציפר היה מתבטא כך, האם ליאן רם גם היתה כותבת טור להגנה על מקום עבודתו?" התשובה בינתיים מבוססת על מציאות, בה רם קראה לפטר גברים על רקע דומה, ובמקרה של רזיאל ז'קונט – לא. מדוע, אם כן, זוכה ורדה רזיאל ז'קונט למעמד מיוחד כאשר אנו ניגשות לפעול נגד המיזוגניה שלה? ובכן –

להמשיך לקרוא

על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות

22 נוב

|מאת חגי|

לפני ההתחלה: אחרי קריאת הפוסט של קרן מספר פעמים תהיתי למה אני עדיין מתקשה איתו. מדוע, למרות הניסוי המחשבתי החריף, המעוגן היטב בשיח הפמיניסטי של הגל השני, עדיין איני יכול להסכים לדיון עצמו. התלבטתי בין סוגים רבים של תגובות. באופן כמעט אינטואיטיבי נמשכתי לכתוב על חלוקת הפחד והסיכון בין הטרואים ללהט"בים, ברחוב ובמיטה כאחד (כתבתי על כך בין היתר כאן ו-כאן). דווקא מנקודת המוצא הזאת, החלטתי, באופן לא פופולארי, להעדיף שלא להסיט את הדיון לחוויה שלי ושל הקבוצה אליה אני משתייך (וגם גיליתי שהניסיון להציג את קבוצת הלהט"ב בכללותה כניגוד הבינארי להטרואים הוא קשה ולא מדויק), ולהוסיף והתמקד בנשים ובסיכונים כמוקד הדיון. מובן שהכתוב כולו נכתב מבלי להיות אישה ומבלי לחוות את האלימות שחוות נשים במין ובכלל, אבל מתוך עיסוק של מספר שנים בנושא, פה בבלוג ובאתרים אחרים.

 

ניסוי מחשבתי הלכה למעשה

חן אלקובי היה גבר שנולד בגוף נקבי. הוא נהג לקיים יחסי מין עם נשים תוך הזדהות כגבר. במספר מקרים, לאחר קיום יחסי המין, הגישו נגדו בנות הזוג תלונה בגין אלימות מינית. הוא הורשע בהתחזות לאדם אחר, מעשה מגונה וניסיון אינוס (הכל על בסיס מרמה). ה"דבר" שהוא קיבל היה "יחסים אירוטיים". ה"מרמה" הייתה באי גילוי המין הביולוגי. העיון בפרשה מגלה שאותן מתלוננות לא התלוננו בעת קיום יחסי המין או בסמוך לו, אלא לאחר זמן, ככל הנראה לאחר שהופעל עליהן לחץ על ידי המשפחות, שלא ראו בעין יפה את ה"כתם" בהיסטוריה של בנותיהן.

כמובן, חן אלקובי אינו לבד. בשנה החולפת ניתן גם פסק הדין בעניינו של סאבר קאשור. המדובר הינו בפסק דין שניתן במסגרת הסדר טיעון. אף שעל פי פסק הדין כתב האישום היה על עבירות חמורות בהרחבה, בסופו של יום הועמד קאשור לדין בעבירות אינוס במרמה ומעשים מגונים. גם במקרה זה הדבר שהתקבל במרמה היה יחסי מין. ה"מרמה" היא באי גילוי היותו ערבי. הסיפור הזה הוא סיפור שלאנשי (בחלקן הגדול נשות) הפרקליטות היה קל יותר לספר בשמה של קרבן האונס. הקול האותנטי שלה בכל הפרשה לא נשמע.

השיטה הזאת, של סיפורו מחדש של האקט האלים בכלים של הפטריארכיה, בולטת במיוחד בפסק הדין המרכזי בעניין אינוס במרמה, של השופט רובינשטיין, שציין: "אכן, משבאים אנו בפני המציאות החיה, משימה קשה היא לשרטט מבחן אשר יורה לנו בבהירות מהם המקרים המגיעים לכדי אינוס במרמה, וקצרה היריעה והדעת מהכלת כלל המקרים והאפשרויות. אך אמת המידה שהצענו, בחינת הסיכוי אם בעיני אדם מן היישוב אשה זו היתה מסכימה לקיים יחסי מין עם גבר זה בלא ה"מיהות" שבדה, תוכל לאפשר בחינת כל מקרה לנסיבותיו, ועובדות המקרה הקונקרטי הן שיכריעו." (ע"פ 2411/06 פלוני נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, המבחן לאינוסה של האשה הוא מבחן האדם מן היישוב, לא מבחן האשה הסבירה, וודאי שלא מבחן האשה הממשית.

אחת הדרמות המשפטיות הגדולות יותר בהיסטוריה המשפטית של העולם המודרני התעוררה סביב פענוח הגנום האנושי. החל משנת 1989 התחיל אנשי צוות "פרויקט החפות" (The Innocence Project) לבחון מחדש משפטי אונס בהם הורשע האנס לרב בהתבסס על עדות קרבן העבירה. בעשור של פעילות זוכו למעלה מ-300 נאשמים, לאחר שהתברר שכלל לא קיימו יחסי מין עם קרבן העבירה (ה-DNA שנמצא בגוף הקרבן לא תאם את ה-DNA שלהם). כמובן, מדובר באחוז זניח מכלל מקרי האונס, אבל, ראוי לזכור שמדובר פענוח ראיות לאחר זמן רב, ובמרבית המקרים הראיות אבדו או שהתייתר הצורך בבירורם לאחר שהמורשעים שוחררו כבר מהכלא. בשמונה עשרה מקרים התייתר הצורך בבירור קיום העבירה מאחר שהמורשעים הוצאו להורג. עוד נתון חשוב הוא שבארבעים אחוזים מהמקרים זוהה התוקף האמיתי באמצעות בדיקת DNA (שנערכה כאמור שנים ארוכות לאחר התקיפה).

אחד הדברים המעניינים יותר בכל הפרשה הוא זהותם של המורשעים על לא עוול בכפם. למעלה משבעים אחוזים היו גברים שחורים. אמנם, באתר של הפרויקט אין פילוחים נוספים לגבי זהות המזוכים, אבל נדמה לי שהימור סביר יהיה שמרבית היתר אינם מקבוצות אוכלוסיה חזקות ומבוססות.

שורת המקרים הללו הם מקרים קיצוניים, אך קיצוניותם אינה בחוסר סבירותם, כי אם בעובדה שהם חושפים את המבנה הקבוע והידוע של תיקי עבירות מין. מרגע הגילוי בדבר קיומם של יחסי מין קולה של האשה מופקע ממנה. היא נדרשת לשתף פעולה עם הנרטיב החברתי הרווח ביחס לאותם יחסי מין. ככל שהמין מקובל פחות, בין אם במישור הפרטנר (דוגמת מין עם ערבים, עם נשים, עם מבוגרים), בין אם במישור האקט (מין אנאלי, מין קינקי, מין סאדו מזוכיסטי) ובין אם במישור ההקשרי (ככל שהמין רחוק יותר מהמיטה כך הוא מגונה יותר) היא נדרשת לפרשו כאקט של אלימות. האלימות הממשית שהייתה תסופר מחדש כסיפורו של ה"אחר המאיים" ותשמש כלי לאישרור המוסכמות החברתיות בדבר א/נשים נכונות ומיניות נכונה. כך, יתורגם סיפורו של האנס זהר ארגוב לסיפורו של "ה"מזרחי האנס, ויאשרר כל דימוי שלילי הקיים ביחס לאוכלוסיית כלל המזרחים. העבירה תופקע מהגוף האישי של קרבן העבירה ושל מבצע ותהפוך לראייה גורפת כלפי תרבות ה"ערסים", המושתתת על אונס. כך הופך חילול גופה של אישה אחת לעוד כלי במשא ומתן בין גברים לבנים וגברים שחורים. אותה התנועה של ממש תהפוך מקרי אונס המבוצעים על ידי פליטים בודדים לכלי למחיקה קולקטיבית. במסגרת השיג והשיח הנוגע לשהותם של פליטים בישראל, מוטח גופה הערום של קרבן העבירה על שולחן הדיונים, והיא בו בזמן משמשת ככלי משחק בידי מעצבי הסדר החברתי, ומוכתמת כפגומה על ידם.

(האם בשם העוול שנגרם לפלסטינים ניתן להצדיק אונס של יהודיות?)

להמשיך לקרוא

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

להמשיך לקרוא

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

להמשיך לקרוא