Tag Archives: אוביקטיפיקציה

קצרצרים: "האשה שיושבת על ברז האשראי הגדול במדינה"

15 מאי

*פוסט אורח – פורסם במקביל ב"אבטלה סמויה"*

|מאת אנה|

לפני כשבועיים, גלובס פרסמו כתבת שער על רקפת רוסק-עמינח, ראש החטיבה העסקית בבנק לאומי ואחת המועמדות המובילות לתפקיד מנכ"לית הבנק. מסוג הכתבות שמתפרסמות לעתים קרובות על אנשי עסקים ומחזיקי תפקידים בסקטור הציבורי. אלא שבניגוד לכתבות על זוהר גושן, יוג'ין קנדל או נוחי דנקנר; בנוסף לאינפורמציה מעניינת, רלוונטית ומאוזנת במידה, שזורים בכתבה שפע של פרטים שאינם קשורים לנושא.

למשל,

"[…] רקפת הייתה המרצה שנראתה הכי טוב", נזכר יינון קרייז […] "אני גם זוכר אותה בבגד ים. נהגנו בסיום הלימודים להתחרות בשחייה בבריכה. היא שחתה חזה ואני חתירה, אבל בדרך כלל נתתי לה לנצח, כי חששתי לפתוח איתה חשבון."

"רוסק, מהנשים היפות ביותר במגזר העסקי, מעמידה מודל חדש של מנהיגות נשית. היא לא מתאמצת לאמץ את התדמית של דודה בנקאית או גבר בחליפה. היא מפתיעה בכל פעם מחדש בהופעה נשית משוחררת, לא פעם בחצאיות מיני, שמציגה הצהרה שכולה ביטחון עצמי."

"רקפת היא אדם שנותן את עצמו טוטאלית, את כל כולה. היא תישאר ערה לתוך הלילה, עד שתסתיים עסקה חשובה."

"לולא הייתה בנקאית, היא יכלה להיות פסיכולוגית מצוינת."

"במערכת הבנקאית, וגם בלאומי, היא מהווה מושא לקנאה."

"אני כבר רואה מה מצפה לה", אומר מקורב. "חבל התלייה או הצלב מחכים לה, כי היא דורכת על כרישים. להיות מנכ"לית הולך להיות תענוג קטן מאוד.[…] פעמיים היא הוצנחה למחוז חשקם של הרבה אנשים, והיא צריכה לדעת שהיא תחטוף סכינים מהצד. יתהפכו עליה."

להמשיך לקרוא

כמו טיל, כמו בזוקה, כמו תותח – העיניים הגדולות של אורי זוהר

30 אפר

* פוסט אורח*

|מאת איתי|

בני פורמן דוהר במכוניתו אל רחוב שקט. הוא עוצר ויוצא את המכונית, מטפס אל אהובתו (סימה אליהו) וכשהוא פוגש בה הוא מצפה לסיפוק מיידי. אלא שסימה מקדימה לשאול אותו "כמה זמן יש לך". פורמן, כמעט מופתע מהשאלה, מגיב אליה בביטול מחויך ואומר לה רק "בואי, בואי". זוהי סצנת הפתיחה שמקדימה את עליית הכותרות ושיר הנושא של "עיניים גדולות". סצנה אחת שמכילה את אפיון הדמות של פורמן במעין שיר הייקו מצולם. הכל נמצא בו: התזזיתיות של אדם ללא מנוחה, אי יכולתו לדחיית סיפוקים, הקסם הכובש שלו כגבר כריזמטי, החלל המואר באור תל אביבי שמבקש לחשוף כמעט הכול (ומצליח בכך לא רע), "כיבוש" נשים ואי היכולת להיות מסופק בשום שלב.

הדמות הנשית בסצנה הזו (סימה) מהווה בעיקר נקודת מפלט. אובייקט שאמור להביא את הגבר על סיפוקו. מקום לברוח אליו מתזזית היומיום, מהשמש הקופחת, מהלחץ האינסופי שבסידור העולם. פורמן נהנה להרגיש ככזה שיש לו את הכוח לשלוט בעניינים אך לכל אורכה של היצירה אנו רואים עד כמה הוא מנסה לברוח מאותה אחריות ולהטיח את עצמו בכוח אל מחוצה לה. מבחינה זו, סימה אליהו היא רק עוד מכשול בדרך למטה של מי שהיו לו "עיניים גדולות" אבל הוא לא היטיב להשתמש בהן כדי להימנע מהמערבולת אליה נשאב במלוא אונו.

 

להמשיך לקרוא

קצרצרים: איפה הטחב על האבן שלי?

24 אפר

*פוסט אורח*

|מאת שני|

לאחרונה, בנסיעה שגרתית באוטובוס הביתה, חשבתי על כך שבעצם אני בכלל לא יכולה לדעת מהו טיבו של היופי שלי. אני מביטה על נשים, ולרוב אני מצליחה לראות את ההילה שלהן. כיצד לכל אחת יש את היופי שלה, שנובע מהעוצמה הספציפית שלה, כוח על מאוד מסוים שאין כמוהו בשום מקום בעולם. האם הן יודעות כמה שהן יפות, כשהן מביטות במראה, כשהן שוכבות במיטה?

ביפנית אומרים "וואבי סאבי", והוא (בתרגום חופשי) מבט אסתטי הרואה יופי בצנוע, הארצי והבלתי רגיל. לפיו, יופי מגיע עם עובש הגיל ובשינויים הנובעים משימוש. הוא שוכן בחריצים, במקומות הבלויים, בשיתוך הירוק של הברונזה, בדוגמת הטחב על האבן. אנא נשווה זאת עם ההגדרה העברית של יופי: "יופי הוא תכונה של אובייקט (כולל עצמים חיים) או מבנה מסוים חזותי, ווקאלי, מילולי או רעיוני, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. על פי רוב היופי מוגדר כמאפיין מבנה שיש בו איזון, סימטריה, פרופורציה והרמוניה בין מרכיביו השונים. לתורה הפילוסופית העוסקת ביופי קוראים אסתטיקה". מה קיבלתן? הפרעות אכילה (ובהקשר זה, ראו עצומה לסגירת בלוגים המעודדים אנורקסיה כאן).

להמשיך לקרוא