ארכיון | שירה RSS feed for this section

קצרצרים: מה שזה במילים

26 פבר

|מאת שירה|

זה נכון מה שאומרים, כריכה של ספר באמת יכולה להטעות. מזל שהתעלמתי מהבורדו העמוק וזוג הצרפתים המתנשק בשחור לבן על הכריכה של האוסף "שיר אהבה" שליקט ותרגם שמעון זנדבנק. הפורמט הזה של לקט שלא מדבר אלי בדרך כלל, התברר בספר הזה כאוסף רחב ומיוחד של שירים שלא בהכרח דבקים במסורת של מה שאנחנו בדרך כלל חושבים עליו כשאנחנו חושבים על שירי אהבה. לצד סונטות של שייקספיר ושיר האהבה של ג'. אלפרד פרופרוק, בחר זנדבנק, יחד עם רחלה זנדבנק שערכה איתו את האוסף, לכלול גם שירים מסוג שונה: שירים בהירים של עזרא פאונד שנפרשים כמו מניפות יפניות, תרגום נהדר של בוקובסקי לשיר בשם "אל תגשי אלי אבל אם תגשי", שכמו שאפשר לנחש הוא לא בדיוק שיר אהבה טיפוסי, שירי מחזמר נוסטלגיים של קול פורטר ועוד עשרות יצירות יפות במיוחד. אף אחד מן השירים בספר לא דומה למשנהו, חלקם מהולים בכאב ופחד, בחלקם שזורים סקס או בלבול, שמחה ועדינות, אבל בכולם משתקפת איזו מורכבות אמיתית ששוכנת בבסיס של ההתרחשות הזאת שאנחנו קוראים לה אהבה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

נסיכות לוחמות ושוורים פציפיסטיים

26 ינו

|מאת שירה|

הכל התחיל עם פרדיננד, הגיבור המקסים של אחד מספרי הילדים שהכי אהבתי בתור ילדה. בספר "סיפורו של פרדיננד" יושב לו פר ספרדי עצל באחו ומסרב להלחם, בעצם, יותר משהוא מסרב להלחם הוא פשוט לא מבין את הקונספט, הוא מגיע לזירת מלחמות השוורים לגמרי בטעות ואין לו אפילו את הנטייה הקלה ביותר לשתף פעולה, במקום זה הוא מעדיף להריח פרחים. מאז שהתחלתי לעבוד בחנות ספרים ונזכרתי בו, פרדיננד הפך לאחת ההמלצות הקבועות שלי. חוץ מעיצוב הרטרו המקסים והאיורים המצחיקים, המסר של הספר שנכתב ב1936 הוא חתרני ומשעשע בלי להתאמץ יותר מדי. דיסני אפילו הפיקו סרט מצויר קצר בכיכובו:

להמשיך לקרוא

גלובלית

6 ינו

|מאת שירה|

לקראת סוף הטיול הגדול שלי למזרח החלטתי לסטות קצת מן המסלול הפופולארי הודו-נפאל-תאילנד שטיילתי בו עד אז ובתפנית ספונטנית שהייתה כרוכה בכמיהה שלי למעט אינדיבידואליות, קניתי כרטיס לפיליפינים. לא ידעתי הרבה על ארכיפלג האיים הזה לפני שנסעתי, קראתי איפשהו שבדיוק מתקיים שם פסטיבל צבעוני לכבוד ישו התינוק והחלטתי שזה מגניב. מה שפחות הייתי מודעת אליו היה המצב הפוליטי הבעייתי והפיגועים התכופים במנילה, עיר הבירה. גם כשהתבררו לי הפרטים, כיוון שבעיר מגורי ירושלים לא חסרו פיגועים באותה תקופה איכשהו זה לא הרתיע אותי במיוחד.

וכך מצאתי את עצמי, או לפחות ככה הרגשתי, התיירת היחידה בכל המדינה. אני רצינית, עברו לפחות שבועיים עד שראיתי תיירים אחרים וגם אז הם היו תיירי מין גרמנים סליזיים ומבוגרים. ככה שרוב הזמן מצאתי את עצמי לבד, נוסעת בסירות קטנות בין האיים השונים. הייתי בודדה, אולי הכי בודדה שהרגשתי, למרות שגם קודם טיילתי לבד. אבל אז התחיל לקרות משהו מופלא, בכל מקום שהגעתי אליו, בכל אוטובוס שעליתי עליו ובכל איזור חדש אימצה אותי אשה פיליפינית. להמשיך לקרוא

קצרצרים: דימויים ורעלות

27 דצמ

|מאת שירה|

על אף שאנחנו תופסים את איראן בתור האיום האנטי דמוקרטי ואולי אפילו האפוקליפטי הגדול הבא, מתוך כל המדינות הלא דמוקרטיות בסביבה, איראן היא זו אשר נחשפנו לתרבות שלה בצורה המעמיקה והרחבה ביותר, בעיקר בעשור האחרון. לא רק שהגיעו אלינו יצירות אמנות ותרבות איראניות משובחות וסרטים דוקומנטריים מרתקים על המציאות שם, אלא שנשים איראניות רבות מהוות גם הן נציגות בולטות ומלאות כשרון של התופעה הזו.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הקומיקס פרספוליס מאת מרג'אן סטראפי, שהפך גם לסרט בבימויה ובבימויו של וינסנט פארונו ומתאר באופן יצירתי ומורכב את השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת באיראן של העשורים האחרונים מנקודת מבטה של נערה צעירה.

להמשיך לקרוא

בלי שליט ובלי נשלט

25 דצמ

|מאת שירה|

חגי שאל אותי אתמול על הנטייה שלי לכתוב על ספרים או יצירות תרבות אחרות ולהשתמש בהם כדי לדבר על הנושאים שמעניינים אותנו. כשעניתי לו הבהרתי את הנקודה הזו גם לעצמי: המציאות, כמו שאנחנו מגלים בכל יום, רחוקה מלהיות מושלמת, וקיימים בה עיוותים עמוקים שקשה מאד להתמודד איתם בלי להתייאש. ביצירות בדיוניות לעומת זאת, ליוצר או היוצרת יש את הכוח לברוא או לשקף מציאות מורכבת יותר, מעניינת יותר ולעיתים צודקת יותר – לפחות במובן הרוחני. מציאות, שלא רק שמעודדת את רוחי אלא נוסכת בי תקווה שרעיונות ומילים יכולים באמת להשפיע על העולם.

בעולם ה"אמיתי" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה היסטוריה כולנו סוחבים על הגב. כמה מיתוסים לגבי מי שאנחנו ומה שאנחנו אמורים להיות טבועים בנו. בכמה ציפיות אנחנו מוקפים, לא רק לגבי עצמנו בהווה אלא גם לגבי המסלול של ההתפתחות שלנו. גם בלי ידיעתנו המלאה, התרבות, השיח הציבורי, הסביבה והמשפחות שלנו מעצבים לנו בהדרגה את התודעה (עיצוב שבשלב מסוים גם אנחנו לוקחים בו חלק) ועוד לפני שאנחנו לגמרי עומדים על דעתנו, פעמים רבות כבר הפנמנו את כל הציפיות הללו בלי היכולת להפריד אותן מאיזו מהות פנימית שנדמה שכולנו מרגישים שהיא קיימת.

להמשיך לקרוא

Backlash Blues

27 נוב

|מאת שירה|

אני משתדלת לא להתעדכן בחדשות. זו החלטה עקרונית. קשה לי להתמודד עם שלל הטרגדיות והעוולות שמתרחשות כל יום בעולם, מספיק לי לדעת על אלה שקרובות אלי. בדרך כלל אני מרגישה, בניגוד להרבה אחרים, שכל האינפורמציה הזאת דווקא משבשת לי את הראיה במקום לעזור לי לראות את התמונה הרחבה. זה לא תמיד המצב, אבל פעמים רבות נדמה לי שככל ששומעים יותר חדשות, רואים יותר טלוויזיה, מה שקורה הוא דווקא התפתחות של כעס, חוסר רצון לשנות. אפילו איזשהו ייאוש מוחלט מהמצב. זה לפחות מה שקורה אצלי. אני גם יודעת וזה כמעט תמיד נכון שכשיקרה משהו רציני שאני לא יכולה להתעלם ממנו, הוא יגיע אלי.

הסיפור של אורלי אינס, המתלוננת הראשונה בפרשת בר-לב, הגיע אלי פחות או יותר מכל כיוון אפשרי. הסיפור מוכר להכאיב, כבר שמענו אותו בגרסאות שונות, כל גרסה מאכזבת ומתסכלת מקודמתה. קצינים, בכירים, נשיא המדינה. שום דבר כבר לא יכול להפתיע אותנו. ובכל זאת, ואולי בגלל שאני לא קוראת כל כך הרבה חדשות מה שהפתיע אותי זו האלימות המופגנת כלפי המתלוננות ממש מכל עבר, אם זה הטון המאשים של הדיווחים העיתונאיים הראשוניים, טורי הדעה השונים או הטוקבקים הארסיים, המאשימים, הבאמת איומים.

להמשיך לקרוא

בדרכים

12 נוב

|מאת שירה|

לפני כמה שנים יצאתי לבדי לנסיעה ארוכה ברחבי ארצות הברית. בראש שלי ערכתי את המסע הזה פעמים רבות לפני כן, יחד עם פול סיימון, בעקבות ריבר פינקס וקיאנו ריבס, במחשבות על סוזן סרנדון וג'ינה דיוויס, בשבילים מאובקים, טרמפים, אוטובוסים אפורים. תמיד היה במחשבה על נסיעה כזאת משהו בודד אבל גם משהו מרגש וצבעוני, את התוכנית הזו ליוו רעיונות מתבקשים למדי על גיבוש זהות עצמאית ואישית, על מפגשים משני חיים או לפחות מרתקים עם נוסעים נוספים, חברים למסע, דמויות מלאות בחכמת חיים וטוב לב סמוי.

בפועל, הנסיעה שלי כללה יותר אוטובוסים דביקים, עיירות ללא אופי, הרבה עצירות של הגרייהאונד במק'דונלדס ובעיקר, למרות הנחישות שלי לטייל לבד בלי לפחד, חשש סמוי ומתמשך מן המצעד המפתיע והמטריד של האנשים הגבוליים, המוזנחים וחולי הנפש שמאכלסים את תחנות האוטובוס הבינעירוניות, ומן האחוזים הגבוהים של הגברים שמילאו את האוטובוסים בנסיעות הלילה הארוכות שברבות מהן הייתי אני האשה היחידה. זו לא היתה רק הבדידות המתבקשת בנסיעה ארוכה, במדינה לא הכרתי בה איש. מה שחוויתי הרגיש לי כמעט כמו לנסוע במעין ערפל בו אינטראקציות מנומסות רק מכסות על ניכור וייאוש. שיטוט במדינות ענק בהם לא אכפת לאף אחד אם את הולכת לאיבוד, אם אין לך מקום לישון, אם קר לך.

במבט לאחור ניסיתי להבין למה הייתי כל כך מופתעת, למה ציפיתי לפגוש אנשים חדשים, להתאהב באיזו עיירה קטנה ולהישאר בה חודשיים, למה היה לי כל כך ברור שאסע לבד בלי להכיר אף אחד, בלי לתכנן והכל יסתדר מעצמו? מאיפה בכלל הבאתי את כל זה? לא מן המורשת המשפחתית האמריקאית שלי וגם לא מהביקורים הקודמים שלי בארה"ב. כנראה שמג'ק קרואק, גאס ואן סנט, הסיקסטיז, מילים, דימויים, אולמות קולנוע. להמשיך לקרוא