ארכיון | שירה RSS feed for this section

שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

להמשיך לקרוא

מיס פיגי ואני

19 דצמ

|מאת שירה|

תמיד היו לי רגשות מעורבים בקשר למיס פיגי. מצד אחד, היא הצטיירה לי בתור דמות צעקנית, אגרסיבית, חסרת עידון ובעלת מחסור מוחלט במודעות עצמית. אף פעם לא באמת הצלחתי להזדהות עם החזירה הבלונדינית, הראוותנית, הקשקשנית, שמתעקשת לנשק את הצפרדע שלא באמת רוצה לנשק אותה בחזרה. מצד שני, ככל שעברו השנים, התחלתי לראות אותה פתאום בתור דמות נשית חזקה, כזאת שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה, בתור מישהי שלא מתחשבת אפילו קצת במה שאחרים חושבים שהיא אמורה להיות, מה שנראה לי די נדיר.

זה לא שאין בעיות עם הבובה שהיא מיס פיגי, נתחיל בזה שהיא מייצגת תופעה רווחת בטלוויזיה שמוכרת בעולם התקשורת בתור The Smurfette Principle. הניתוח של התופעה, שנערך במקור בתחילת שנות ה-90 אבל לצערי הוא עדיין די רלוונטי, הראה כיצד אם לא היה מדובר בסדרה שמיועדת במיוחד לנשים, ברוב סדרות הטלוויזיה הפופולאריות הוצגה תמיד רק אשה אחת בעלת תפקיד מרכזי. דמות שבדרך כלל גם התאפיינה בתכונות נשיות סטראוטיפיות למדי.

ובאמת, בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר בייצוג לגמרי לא מאוזן של המציאות, גם הקיצוניות של הדמות שלה היא קצת בעייתית. כלומר, בגלל שבעולם של החבובות מיס פיגי היא האשה בה הידיעה, העובדה שהיא בעצם חזירה תאוות פרסום, בעלת מיניות מתפרצת, צעקנית על גבול הצווחנית וגם מי שמרביצה לחבר הצפרדע שלה על בסיס קבוע, לא יכולה שלא להעביר לצופים ולצופות הצעירים מושג חלקי ולא לגמרי חיובי של מה זה אומר להיות אשה או לפחות אשה מצליחה.

 

  להמשיך לקרוא

החברים של דורותי

2 נוב

|מאת שירה|

מעניין מה שקרה לדורותי גייל, הילדה הקטנה מקנזס שברחה מהבית, ניסתה לחזור ומצאה את עצמה בארץ עוץ. אפילו פרנק באום שיצר אותה בוודאי לא ידע בשעת מעשה כמה גלגולים היא תעבור, לכמה פרשנויות היא תזכה, כמה אנשים ונשים ישתמשו בה בשביל להסביר משהו לגבי הזהות שלהם או משהו לגבי העולם.

אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב על דורותי, בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי הרבה עניין בספר או בסרט. תמיד אהבתי את ג'ודי גרלנד, אבל אהבתי דווקא את הסרטים האחרים שלה שברבים מהם היא גילמה אשה צעירה ושבורת לב בעלת קול יפיפה ולא ילדה מבוגרת לגילה שמלווה בשלוש דמויות לא יציבות עם תחפושות משונות. בכל זאת, חזרתי לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ" בזמן האחרון, אפילו ראיתי שוב את הסרט וגיליתי שאני נהנית לחלוטין מכל דקה. גיליתי גם עוד כמה דברים.

להמשיך לקרוא

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא

קצרצרים: הכי זוהרת

8 מאי

|מאת שירה|

לפני שבועיים בערך נכנסה לחנות הספרים שאני עובדת בה לקוחה קבועה וצעירה, בת 12 ליתר דיוק, ושאלה אם יש לנו ספר מסדרת "בנות". יצא לי בעבר לראות את אחד מהספרים האלה על המדפים אצלנו ואפילו חשדתי בו קצת בגלל השם שלו, אבל לא הזדמן לי אף פעם לדפדף בו בשביל לראות במה מדובר. בגלל שהיה לנו בחנות רק עותק אחד, אחרי שמכרתי אותו ללקוחה המרוצה, שחברה שלה המליצה לה עליו בחום, שוב לא יצא לי לבדוק מה הסיפור עם הספר הזה וכמעט שכחתי מכל העניין. רצה המקרה וחגי נתקל בספר מן הסדרה ממש באותו השבוע. במהלך שיטוטיו בסופרמרקט השכונתי שלו הוא גילה ספר אחר מן הסדרה בשם "בנות, הכי זוהרת" בערמת ספרי המבצע.על גב הספר מפורטים הדברים שמחברת הסדרה חושבות שצעירות בנות 12 והסביבה פשוט חייבות לדעת:

להמשיך לקרוא

אני, עצמי וכל השאר

15 אפר

|מאת שירה|

יש לי חולשה למחזות זמר ואפילו לקומדיות רומנטיות, כשהמצב באמת נהיה קשה ואני חייבת לרוקן את המוח, אלו פחות או יותר התכנים היחידים שמאפשרים לי לעשות הפסקה קצרה מכל הדברים שיש לי לחשוב עליהם ומרשימת המטלות הבלתי נגמרת שאני מטילה על עצמי. כשהמצב קצת פחות קשה, גם ספר קליל יכול לעשות את העבודה, בתנאי כמובן, שאין בו אפילו באופן עקיף מוות, מלחמה או דיכאון אקזיסטנציאליסטי.

בהפסקה האחרונה שלי ממחשבות ומטלות קראתי קצת בספרה של רות ריישול "שום וספירים". אין כמו מעשייה אמריקאית פשוטה אבל לא טיפשית בכדי להכניס לי דברים לפרופורציה ולהזכיר לי קצת ממה שנחמד בחיים. ב "שום וספירים" מתארת ריישול את התקופה בה עבדה כמבקרת המסעדות של הניו-יורק טיימס. מעבר למתכונים מעוררי התיאבון שהיא משלבת בו ולתיאור מלא הכנות שלה לגבי הפחד מן העמדה רבת העוצמה הזאת, אחד הדברים הכי נחמדים ומעניינים בספר הוא תיאור פרויקט התחפושות שהיא לקחה על עצמה. להמשיך לקרוא

לכל שאלה – שלוש תשובות: "נשים, נשים, שק של נחשים"

3 מרץ

לא מאד מזמן יצאנו, כמה חברות וחברים לשתות בירה בפאב השכונתי. תוך כדי שיחה סיפרה א' על חברה שפגעה בה. אותה חברה הפסיקה לענות לטלפונים של א', אך כאשר הן נפגשו במקרה ברחוב, התנהגה כאילו דבר לא קרה. "ברור," אמרו החברים הבנים שלנו, בחורים יקרים ומכבדי נשים לכל הדעות. "הרי ידוע שנשים הן שק של נחשים." והוסיפו, "אם הייתן גברים, הייתן הולכות מכות וגומרות את הסיפור". למה בעצם זה כל כך ברור? שאלתי את עצמי. יצאנו רוני, חגי ואני לתת את הדעת על העניין.


רוני

לא פעם נקלעתי לשיחה רבת-משתתפים על ההבדלים בין נשים לגברים, כשאלה או אלה באים ובאות לפתור מחלוקות. אחת הטענות המושמעות ביותר היא כי בעוד גברים פותרים ביניהם בעיות באופן גלוי וישיר ("אנחנו הולכים מכות ואז משלימים"), נשים בוחרות בדרכים עקיפות ומזיקות יותר לפתור ביניהן אי-הסכמה ("אתן מלכלכות מאחורי הגב ועושות מניפולציות"). תמיד עולה ההנחה המובלעת בטענות האלה, שהשיטה ה"גברית" היא השיטה ה"נכונה" שמביאה לפתרון נקי וחד-משמעי, שלאחריו ניתן להניח את המחלוקת בעבר, ואילו השיטה ה"נשית" היא השיטה ה"ילדותית" שאינה מובילה לעולם לפתרון הסכסוך, ומותירה משקעים וטינה. האם באמת כך הדבר? להמשיך לקרוא