יצאנו אומואים

*פוסט אורח*

|מאת נמרוד|

בynet אמרו 500, בהארץ 1500. נסגור על 1000. אף פעם לא הייתי מרודפי המספרים המדוייקים, או המספרים בכלל. אמצעי ספירת הקהל שצברו תאוצה בקיץ אשתקד מעוררים בי דחף להפגין עם כל 40 הפלאפונים השכובים במגירתי . פתאום מצאתי את עצמי סופר. היו מעטים. מעטים, שקטים, מנומסים, עדינים, לא מפריעים, חצי שעה והביתה. כאלה אומואים.

איפה היו אתמול עשרות האלפים של המצעד מלפני שבועיים? לא נראה לי שהם ראו את ספרד נגד צרפת ברבע גמר אליפות אירופה. איפה היו החברים הסטרייטים שלי שבאו לחגוג בים, עם אלכוהול, כוסיות ומוסיקה טובה? תכל'ס במחאה יש פחות בחורות בלבוש מינימאלי. אחרי מפגן העוצמה הצבעוני ציפיתי שיהיו יותר אנשים, פתאום מפגן העוצמה מתחוור כחולשה. חולשה אידיאולוגית, פוליטית ורגשית. חולשה של מודעות. הכוח של ההמונים הוא במסיבה נטולת חולצה ומלאת חול ים רך. הבגדים, השלטים והאמירה בעלת המשמעות הם הקריפטונייט של הקהילה, משביתי שמחות. בכל מסיבה של שירזי יש יותר אנשים משהיו אתמול בהפגנה, נאמנים ל"עליזות" המתחייבת.

היה שקט, ולא שתיקה רועמת, שתיקה מביכה. הגברה שהייתה מביישת את מסיבת הסיום בגן שולמית. וזה לא שהאגודה נעדרת נסיון בהפקת אירועים עתירי משתתפים והגברתם, אם TYP לא מופיעים אז למה להגביר?! זו לא רק חולשת טון הדיבור, זו חולשת הדיבור. האם באמת עבר המסר שאין מקום לאמירות האחרונות בסביבה שלנו?! כל כך עדין, נעים, סטרילי, רק לא להזיע. המעט שהצלחתי לשמוע היה מלא קיטש וחסר חדות. מודה, ברכת קבלת השבוע (או מה שזה לא היה) כמעט וגרמה לצמרמורת נעימה אבל חסרת כל הקשר, מניפולציה זולה של נורמטיביות ושיח הגמוני. הראנו לח"כ אריאל! גם אומואים וגם מברכים! In Your Face!

קצרצרים: חמש מחשבות על מחאת הדיור

|מאת חגי|

1. יש משהו מקסים ברגע שבו תיאוריה הופכת לפרקטיקה. חשוב לא לטעות, התנועה לדיור בר השגה היא תנועה שמתגבשת כבר מספר שנים, הרבה בחסות אקדמאים דוגמת פרופ' נטע זיו וד"ר ישי בנלק שלמדו, חקרו מודלים ממדינות אחרות, הצביעו על הכשל בשוק הנדל"ן בישראל, עמדו על בעיות של משפט ומרחב, ונתנו שפה שאותה מבקשים עכשיו המוחים ללמוד. זהו בדיוק המתח בין הפוליטי והאישי שדנו פה בעבר אין ספור פעמים. השילוב בין מצב מטריאלי של צורך, עם קיומה של שפה המאפשרת לתת שם כולל ו"אובייקטיבי" למצוקה, הוא השילוב שמאפשר תחילתה של עשייה חברתית.

2. כמובן שכמו בכל דבר, יש פה היבט פמיניסטי, ויותר מאחד. הדבר הראשון ושכמעט ברור מאליו הוא שמשבר הדירות פוגע יותר בנשים. זאת, לא רק בגלל שנשים בממוצע יותר עניות. סיבה נוספת (כמובן שאין לזלזל בסיבה הראשונה, היא פשוט נדמית לי כמובנת מאליה) לכך שנשים נפגעות יותר היא שמצוקת הדיור למעשה מעודדת אנשים להכנס למערכות יחסים זוגיות מטעמים כלכליים. בעולם שבו המבנה הזוגי עדיין מבנה פטריאכלי, המשמעות היא שהאשה נותרת או בחזקת אביה או בחזקת בן זוגה (על נשים, רווקות ושכר הדירה כתבה רוני בעבר פה).

קצרצרים: בונד מוכר?

*פוסט אורח*

|מאת שירה|

אצלנו בסלון פיתחנו מנהג להשחיז את יכולת העברת הביקורת שלנו בזמן צפייה בפרסומות. הרי בכל מקרה אין משהו טוב יותר לעשות בהמתנה המייגעת ששדרן החדשות המייגע יואיל בטובו לספר לנו עוד קצת על לא חדשות כן מיגעות. בכל מקרה, אחד מסולמות הדירוג הפופולאריים ביותר בקרב תושבי הסלון הוא סולם השוביניזם. אנחנו כל כך רגילים להזדעזע מפרסומת נוספת שמציגה נשים בתור יצור תלותי חסר אונים אך לעיתים שופע סקס אפיל, שכמעט פספסנו פנינה מעניינת.

לא מדובר בפרסומת מדוברת במיוחד, ועל כן אשקיע מספר מילים בתיאורה. הפרסומת נפתחת כאשר מוסיקת ג'ימס בונד מתנגנת ברקע, ברנש מסוקס ממהר להיכנס לרכבו, מביט בשעונו בדאגה,  ומאיץ ליעד לא ידוע. הרכב נעצר, והתמונה עוברת לחדר מלא בילדים לבושים בבגדי קרטה. דרך הדלת נכנס אותו בחור מסוקס שפורס את זרועותיו אל עבר ילד בלונדיני חמוד. הפרסומת מסתיימת במשפט "Every day action" על רקע המכונית המתרחקת בה יושבים האב ובנו.