ארכיון | ספרות ותרבות RSS feed for this section

"אשר לאלים, אמור שהם אלים", או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

28 נוב

|מאת חגי| 

*

"אכן, חשיבה זו חיה בפחד (מכאן אחדותם של דימויי ההרס); היא חוששת מכל חידוש ומגנה אותו שוב ושוב כ'נבוב' (זה בדרך כלל כל מה שמצליחים לומר אודות החדש). אולם לפחד המסורתי מתווסף היום פחד נגדי, הפחד להראות אנרכוניסטי. מלווים איפה את החשדנות כלפי החדש בכמה השתחוויות לרגלי 'הפצרות ההווה' או בצורך 'להגות מחדש את בעיות הביקורת'. צרחיקים בתנועה מליצית יפה את 'חזרת השווא אל העבר'. התסוגה לאחור נעשית היום ביישנית, ממש כמו הקפיטליזם. מכאן תפניות מיוחדות במינן: למשל זמן מה מעמידים פנים כמי שמוכנים לסבול את היצירות המודרניות שחובה לדבר עליהן, שכן בכל מקרה כבר מדברים עליהן; ולפתע, לאחר שהיגעו לרוויה מסויימת, עוברים להוצאה להורג קולקטיבית". (חגי מצטט את אבנר להב שתרגם/ציטט את רולאן בראת).

*

בשבועות האחרונים משהו קורה במרחב השירה הישראלי. מי שחיו זה לצד זה בשלום קר החליטו לצאת זה כנגד זה בפומבי. בתגובה להתארגנות להקמת "איגוד המשוררים" יצאו עודד כרמלי, אורי הולנדר, ויתר משוררים ומבקרים נאו ליברליים למתקפה חריפה (ככל שמתקפה בתוך עולם השירה יכולה להיות חריפה). במסגרת מתקפה זו – עלבונות אישיים ("אל יאוש מתי" כותב כרמלי למתי שמואלוף, בתגובה לטור ביקורת שכתב על מצב השירה הישראלית, "כתוב חמש ספרים והמיליונים יזרמו. ואם בכל זאת לא תצליח להתפרנס משירה, זה לא בגלל שאתה לא יודע להבחין בין זכר ונקבה – זה בגלל שאתה מזרחי"); עלבונות קבוצתיים  ("מדוע בחרו אותם לא יוצלחים" תוהה הולנדר "ובהם אף כמה ישויות הנושקות להגדרה הקלינית של שיתוק מוחין, להיהפך למשוררים דווקא"); ופילוסופיה בגרוש ("אי אפשר להמיר את הדיבור על השירה בזהותו הפוליטית, המגדרית או האתנית של המשורר. אי אפשר להמיר את הרפובליקה הספרותית במדינת רווחה ספרותית").

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אשיר עכשיו יפה על אֵלֶּה / לענג את חברותיי

17 נוב

|מאת עדי|

כשהייתי לסבית צעירה מאוד, חלמתי על עולם של נשים שכולו טוב. כמובן לא היה לי מושג שיש עוד נשים לסביות בעולם חוץ ממני. כמו חלק ניכר מבני האדם, הסביבה שגדלתי בה והמשפחה, לימדו אותי לחשוב באופן קיטובי (קללה שעד היום אני נלחמת בה שעה שעה). לכן, דמיינתי חברת נשים סאפפית אוטופית שטופת ארוס, שם הנשים כולן יפות, אוהבות וצחורות, מפזמות להן שירי אהבה ופורטות על הנבל, לבושות בגדים שקופים ומתבדרים ברוח כשעל ראשן זר פרחים ריחני.

כמובן שכאשר התבגרתי (מוקדם מדי), הבנתי כמה דברים חשובים: ראשית, יש עוד לסביות והרבה! אני זוכרת שממסיבת נשים למסיבת נשים בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, החניונים מחוץ למסיבה הלכו והתמלאו וזה תמיד ריגש אותי מחדש. שנית, אין עולם סאפפי. למרות, שיש מי שבחשיבה קיטובית עדיין רואים מערכת יחסים לסבית כדבר עגול ומרחף, לא מחייב, לשם שעשוע בלבד. זאת שוב בגלל מחשבה סטריאוטיפית על נשים כרכות, פאסיביות וחלושות. שתי נשים רכות וחלושות = מערכת יחסים רכה וחלושה. אם כן, ברור שלא כך הדבר וכי העוצמה והמורכבות במערכת יחסים בין בנות – בני זוג ולא משנה מאיזה מין, תלויה בהרבה מאוד מרכיבים באופי של בנות- בני הזוג עצמן\ם, ובעוד פרמטרים ומורכבויות. אמנם, כמובן שהזהות המינית והמגדרית יוצרות פרמטרים ייחודיים מסוימים, אך זה כבר למחקרים סוציולוגיים.

להמשיך לקרוא

החברים של דורותי

2 נוב

|מאת שירה|

מעניין מה שקרה לדורותי גייל, הילדה הקטנה מקנזס שברחה מהבית, ניסתה לחזור ומצאה את עצמה בארץ עוץ. אפילו פרנק באום שיצר אותה בוודאי לא ידע בשעת מעשה כמה גלגולים היא תעבור, לכמה פרשנויות היא תזכה, כמה אנשים ונשים ישתמשו בה בשביל להסביר משהו לגבי הזהות שלהם או משהו לגבי העולם.

אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב על דורותי, בתור ילדה אני לא זוכרת שהיה לי הרבה עניין בספר או בסרט. תמיד אהבתי את ג'ודי גרלנד, אבל אהבתי דווקא את הסרטים האחרים שלה שברבים מהם היא גילמה אשה צעירה ושבורת לב בעלת קול יפיפה ולא ילדה מבוגרת לגילה שמלווה בשלוש דמויות לא יציבות עם תחפושות משונות. בכל זאת, חזרתי לחשוב על "הקוסם מארץ עוץ" בזמן האחרון, אפילו ראיתי שוב את הסרט וגיליתי שאני נהנית לחלוטין מכל דקה. גיליתי גם עוד כמה דברים.

להמשיך לקרוא

כנפי התרנגולות שלא נולדו למעוף

29 אוק

|מאת עדי|

עם בוא היום / אורית מיטל

את הזקן שצמח לי הלילה גילחתי בקפידה

וחשבתי, בעודי בוחנת את הלסת הרבועה במי הנחל,

על האלוהי שבאדם, ועל כנפי התרנגולת

שלא נועדו למעוף.

 –

התוצאה השביעה את רצוני:

מוסקטר צעיר ותאב צחצוח חרבות.

קיפלתי את התער ושקעתי שוב בנמנום,

אבל פרחים לא צמחו שם

בין אצבעותיי המקופלות

וכשהתעוררתי, החיוך הזדוני של הגבר שיכולתי להיות

היה סתום ממש כמו זה שנשקף אליי הבוקר

כבכל בוקר, מן המראה המשופשפת

של ארון האמבטיה הישן.

 –

אפילו הסידור הפרוע של מברשות השיניים בכוס

היה נבול מעט כמו תש כוחן עם בוא היום

והקמטים שבלחיים המדולדלות

נראו כמו גומות: עקומות, עמוקות, עגומות.

כשהייתי ילדה קטנה, כמו הרבה בנות, עשיתי הכול כדי להיות בן. אז, עוד לא היו לי ציצים ויכולתי להתרוצץ בלי חולצה, במכנס קצר ותספורת קצוצה. בתחושת כוח מופרזת, הייתי מצילה את כל הבנות בגן. אם הייתי תופסת בן שמוריד לבת את המכנסיים (תופעה רווחת בגן שושנה של אותם ימים), הייתי תופסת אותו מורידה לו את המכנסיים ומוסיפה בעיטה בתחת! הו הו! איזו "לסת רבועה" הייתי בטוחה שאני מגדלת פלוס ידיעה ברורה ומוחלטת שבטוח אגדל להיות "מוסקטר תאב צחצוח חרבות". ובכן, מהר מאוד זנחתי את המוסקטר. המוסקטר לא הגן עליי שהתחלתי לסבול בגיל 30 מהתקפי חרדה.

להמשיך לקרוא

התחושה המדויקת של הבלתי נראה

21 ספט

|מאת חגי|

המחזה "מולי סוויני" (מאת בריאן פריל, בבימוי של ג'יטה מונטה, תאטרון החאן) הוא מחזה מאתגר. למעשה, בכלל לא מדובר על מחזה במובנו הקלאסי, אלא ברצף של מונולוגים הניתנים על ידי שלוש דמויות – מולי (אורית גל), פרנק (יואב היימן), וד"ר רייס (אבי פניני). סיפור העלילה הוא, בקווים כללים (זהירות, ספוילר) סיפור עיוורונה, ראייתה ועוורונה החוזר של מולי. מולי היא עיוורת מגיל שני חודשים. באזור גיל הארבעים, פרנק, בעלה הטרי, מגלה שיש אפשרות לתקן את ראייתה של מולי, ופונה לד"ר רייס- כוכב עולה בעולם הרפואה, שדעך לאחר שאשתו עזבה אותו. הניתוח הופך להיות מושא תקוותיהם של ד"ר רייס ופרנק. רק מולי לא יודעת אם חסר לה משהו, אם היא באמת תרוויח משהו מראייה, או שרק תאבד את היכולת לחוש את העולם. בערך באמצע ההצגה מבוצע הניתוח, אז כולם נאלצים לפקוח את עיניהם. התענוג של הראייה מתחלף מהר מאוד אצל מולי בעומס חושי וניתוק, שמוביל אותה לעיוורון סלקטיבי. אף שפיזית היא מסוגלת לראות היא חוזרת להיות עיוורת. חוזרת להיות עיוורת אבל לא חוזרת להיות מאושרת. היא מתנתקת מסביבתה ומאבדת את היכולת לחיות כחלק מהחברה שהיא הכירה לפני זה. פרנק, שמגלה שהפרויקט שלו נכשל, עוזב ועובר לפרויקט הבא (באפריקה). הרופא נאלץ להודות בכך שלא באמת חשב על מולי אלא על עצמו. בסוף המחזה נותרת מולי לבדה על הבמה שלאט לאט מחשיכה, עד שהצופות והצופים נשארים, כמו מולי, עיוורים. העיוורון החותם את המחזה אינו רק עיוורון פיזי. זהו העיוורון המטאפורי שמלווה את המחזה כולו, העיוורון של הרואים.

להמשיך לקרוא

צפצפות הכסף המאחרות בפריחתן

6 ספט

|מאת שירה|

 יש משהו מערער בשינוי, כל שינוי. גם כזה שהוא סוחף ומרגש, כזה שמציב את עצמו ברחובות וטוען "אני הדבר האמיתי ואני פה בשביל להישאר”. גם השינוי שאנחנו מבקשים לעצמנו, זה שאנחנו חולמים או חולמות עליו בהקיץ- גם הוא נראה לי מפחיד, לפעמים אפילו הכי מפחיד. יכול להיות שזה קורה כי נדמה שכל תנודה בחיים מרחיקה או מקרבת אותנו לעצמנו ולפעמים קשה לדעת מה קורה מתי.

נדמה שהקיץ הזה מלא בשינויים, שינויים ומהפיכות. בזמן האחרון, בעודי צועדת לצד אנשים מלאי תקוה ומבקשי שינוי או סתם עוברת ברוטשילד, חשבתי לעצמי על איך שהמציאות שלנו משתנה כל הזמן וגם נשארת אותו הדבר. למרות כל התכונה התקשורתית והחברתית, מצאתי את עצמי מחפשת השראה או כיוון אצל מי שפעלו כבר לפני שנים למען מציאות אחרת וטובה יותר.

חזרתי לספר הקטן "מכתבים מבית הסוהר" שמאגד את מכתביה של רוזה לוקסמבורג, בתרגומה הנפלא עדיין של לאה גולדברג. רוזה לוקסמבורג, מנהיגה סוציאליסטית חשובה שפעלה בגרמניה בתחילת המאה ה-20, היתה משתלבת היטב בסצנה המקומית הנוכחית שלנו. בן היתר, היא היתה הראשונה במחנה השמאל המהפכני ששמה את האצבע על מה שהוביל לבסוף לסטליניזם ויצאה נגד המחשבה שאפשר להפריד בין סוציאליזם לדמוקרטיה פוליטית. את המכתבים בספר כתבה לוקסמבורג לחברתה הטובה סוניה, בתקופה בה נעצרה על ידי השלטונות הגרמניים בגלל דעותיה המהפכניות, שכללו גם התנגדות למלחמת העולם הראשונה. להמשיך לקרוא

הסיפור הלא כל כך פשוט של הירשל – המלנכוליה המגדרית של כולנו

26 אוג

|מאת רוני|

בתקופה האחרונה התחלתי להרהר יותר בגבריות. העיסוק במגדר הוביל אותי לא פעם לדבר על הדיכוי שנשים חווות, כמו גם שלל חברי קהילת הלהט”ב. אך קשה לכתוב ולהרהר בגבריות בלי לחשוב על פריווילגיות חברתיות ושליטה רבת-שנים במשאבי העולם כולו.

בשנה שעברה כתבתי סמינר על הנובלה “סיפור פשוט” שכתב ש”י עגנון. מאז שקראתי את הנובלה, לא יכולתי לשכוח את דמותו של הירשל ואת אהבתו הבלתי ממומשת כלפי בלומה. אך לא הצלחתי לשכוח דבר נוסף – את ההבנה שהירשל הוא קרבן גברי אולטימטיבי של חברה שמרנית, שדורשת מנער צעיר להפוך להיות “גבר” על פי אמות מידה נוקשות שמוחקות את זהותו המגדרית המורכבת והמרובדת. התגבש בי קצה-קצהו של רעיון – שהירשל סובל ממה שג'ודית באטלר מכנה "מלנכוליה מגדרית", בספרה "צרות של מגדר".

ניתוחים וביקורות מעמיקים מנקודות מבט וזוויות שונות נתנו לי רקע יסודי לבחינת הטקסט בעצמי. אך נדמה כי הפן המגדרי, אשר קיים בהתמוטטות הנפשית של הירשל שמתפרצת בעקבות היעלמותה של בלומה מחייו, כמו גם הגדרת המשבר הנפשי שלו כ”מלנכוליה” במונחים פסיכואנליטיים מקצועיים, אינו נידון לעומק. כך, יצאתי לדרך.*

Robert Mapplethorpe, Selfportrait as a woman, 1980

להמשיך לקרוא