ארכיון | ספרות ותרבות RSS feed for this section

האדמה שחיפשתי

6 דצמ

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

להמשיך לקרוא

האינטליגנציה האדירה של הגוף

21 ספט

|מאת רוני|

לפני כחודש חזרתי מטיול בן חצי שנה בהודו. בטיול עברתי תהליך מעניין (בין מיליון החוויות השונות שחוויתי): במשך חצי שנה היתה לי הפריבילגיה להקשיב לגוף שלי בלי להתפשר (הסבר חלקי בהמשך הפוסט). עם חזרתי לארץ, צפיתי במיני-סדרה Top of The Lake, שיצרה ג'יין קמפיון ("הפסנתר"), בנשימה עצורה. הסדרה, בת 7 פרקים בני 45 דקות כל אחד, סחפה אותי למערבולת של מחשבות ורגעים של השתאות אל נוכח החומר הסבוך והמדויק שהיא הביאה למסך.

באופן מפתיע, הרבה מהחוויות שעברתי בהודו, נקשרו לי יחד כשצפיתי בסדרה הזו. ייתכן שתרימו גבה לנוכח האמירה הזו, שכן Top of the Lake רוויה אלימות וכל עלילתה רחוקה מלתאר חוויות של טיול ושל חופש, כמו שחוויתי. עם זאת, בתוך עלילה מורכבת וסבוכה, שניתן לעמוד על מרכיבים מרתקים רבים הגלומים בה, נמשכתי בעוצמה הגדולה ביותר אל תימות שליוו את הסדרה מתחילתה ועד סופה, והאירו באור חדש את החיבור העמוק ובלתי ניתן להפרדה בין גוף לנפש, ואת הקשר ההכרחי בין נשים כמקום מפלט בחברה הנשלטת על ידי גברים.

הגוף. הגוף שלי, שעבר בשנים האחרונות דברים לא פשוטים, הוא לא רק גוף קצת חבול, או גוף מטופח יותר או פחות. הוא לא רק גוף בן 28 שנים, בגובה 172 ס"מ ובעל מסה מסוימת. הוא גם גוף של אישה, שמהווה מזה זמן רב זירת התייחסות מרכזית בהגוּת הפמיניסטית (הגוף הנשי בעיקר, אך ממש לא רק) ולא בכדי: גוף האישה הוא זירת התייחסות מרכזית באופן כללי בחברה שלנו מזה שנים רבות, וככל שעוברות השנים, ואנחנו נחשפות ליותר ויותר דימויי גוף ותפיסות גוף דרך כל מדיה אפשרית, הדיבור החברתי על גוף רק מתעצם, ובמקביל הדיבור על גוף של נשים בינן לבין עצמן כמעט ולא מתקיים.

להמשיך לקרוא

אז למה לך מילים?

13 אפר

אחת מהביקורות הפמניסטיות הנפוצות הן על אלימותה של השפה. השפה, שעוצבה משך מאות שנים על ידי גברים, משקפת סדר יום גברי ומשעתקת את העליונות הגברית על נשים. עולם המושגים, האופן שבו אנו מבינות את סביבתנו וממשמעות את חיינו, עוצב מראש באופן לא שיוויוני.

המאבק בדיכוי הלשוני התפתח לכיוונים שונים בזירות פעולה שונות. הפמניזים הרדיקאלי ביקש לא פעם להחליף את הטרמינולוגיה הדכאנית, ששימשה בסיס להפעלת אלימות, או לשנות את התוכן של מושגים קיימים. דוגמא מוכרת למאבק הראשון הוא יצירתם של מושגים דוגמת "הטרדה מינית", "סביבת עבודה עוינת" ו-"פורנוגרפיה", שנתנו מסגרת מושגית לאלימות שעד לאותה העת נתפסה כשקופה ופרטיקולרית (רוני כתבה על כך, בין היתר, כאן). השינוי המושגי הוביל, במרוצת הזמן, לשינוי משפטי וחברתי. דוגמא למאבק מהסוג השני הוא שינוי הגדרת האונס, כך שלא ידרוש קיומה של אלימות פיזית, הגדרת אונס "כפשע מלחמה" במשפט הבינלאומי וכדומה.

כיוון אחר של אותה הביקורת היה נגד האונברסליזם של השפה, המשמש, בעצם קיומו, כלי להעלמת הסובייקט. הביקורת הזאת, ומשמעותה, רחבים יותר מהמאבק הפמניסטי כשלעצמו, ונוגעים באופן כללי לאופן שבו משמשת השפה בחיינו. השטחת השפה והחוויה האנושית האוניברסלית למושגים קבועים ומוגדים מראש, הדרישה האינסופית למילול החוויה, דרישת המובנות המופנית אל הפרט בכל רגע נתון והדרישה כי הפרט יתאים את המסגרת המושגית שלה לקטגוריות שיחניות וחברתיות, נתפסה בדרישה אלימה בפני עצמה. ודאי שהכוונה אינה לותר על כל יכולת שפתית תקשורתית. הכוונה היא, למיטב הבנתי, פירוק השליטה הממסדית על השפה, וצמצומם למינימום של המנגנונים הציבוריים הדורשים מהפרט לכונן את עצמה בקטגוריה מובנית מראש. דוגמא מעניינת למאבק בהקשר הזה הוא המאבק על האהבה. בעוד שהקטגוריות החברתיות המוקבלות מגדירות סוגי אהבה, כאהבה רומנטית, אהבה אפלטונית וכיוצא באלו, ונותנות סימני זיהוי בכל אחת מהקטגוריות (ולא פעם, יהיה בסיווג כדי להשפיע על זכויותיו של הפרט בעולם) יכולות להתקיים קטגוריות אהבה רבות אחרות, שאינן נאמנות לפרקטיקות המקובלות. יכול להיות קשר אינטימי לא מיני, וקשר מיני חברי, ועוד חוויות אחרות מרובות. הן יכולות להיות יציבות ולא יציבות, הדדיות, חד צדדיות, מרובות משתתפים, או להשתנות באופן מתמיד. הפרקטיקות של האהבה ודאי אינן ניתנות לקטגוריות קבועות ויציבות מראש.

תרגומה של ביקורת זאת לחיי המעשה אינה כה פשוטה. ניתן לאמץ פרקטיקות של שתיקה כמענה לאלימותה של השפה. אפשרות אחרת היא משחק בשפה, הנכחתה, ועל ידי כך ביטול האוניברסליות שלה וחשיפתה כמנגנון כוח.

נדמה לרב שאת פעולתה של השירה יש לייחס לאפשרות האחרונה. השימוש בשפה ככלי גלוי וחשוף, פירוק המבנים המוכרים ויצירת חדשים, יצירת הקשרים לא צפויים ובלתי ניתנים לשכפול, כל אלו מאפשרים חוויה מינורית, חוויה שאינה אוניברסלית. אלא שהניסוי שעורכת השירה תמיד נכשל. יצירת המשמעות החדשה תמיד נשענת על הקיים והמוכר, והפעמים רבות מידי, על ידי השימוש בשפה משמשת השירה ככלי לחיזוק אותן המבנים השקופים שעמדו בבסיסה.

 

*

ספרו של רוני סומק "המתופף של המהפכה" יצא בשנת 2001. לב ליבו של הספר הוא בשאלת הקול, המילים, הדיבור ומתן המשמעות. השורה הראשונה בספר, בשיר "נקמת הילד המגמגם" היא "היום אני מדבר לזכר המלים שפעם נתקעו לי / בפה." הרבה חן יש בספר, אף שיכול להיות שעריכה קפדנית יותר הייתה מביאה אותו לגימור מוצלח יותר. מכל מקום, במוקד הספר עומדות מספר תמות חוזרות – הדיבור, השירה, הגוף. הנשים בספר, בנאמנות מפתיעה למודל האלתרמני, מתחלקות לארבע קטגוריות קלאסיות, האם, הבת, הנחשקת והאהובה. בשיר הפותח את הספר מקונן המשורר על כך שלא היו בידיו המילים כדי להבעיר לנגד עיני הילדה שאהב את המילים שנשרפו באהבתו אותה (הילדה, בהקשר זה, מקבילה להר סיני, בהתאם למהלך הקלאסי של הקבלת של נשים לתופעות טבע ואת היחס אליהן ליחסו של הסובייקט לסביבתו).

אבל הנשים של סומק מבקשות לדבר גם הן. הן מבקשות לדבר בקולן, ומבקשות לדבר בגופן. ופעם אחר פעם הוא מבקש לסתום להן את הפה.

"למה את לובשת חזיה,  שאלתי פעם מישהי כזאת, / והיא אמרה שהשדיים של, כמו חיי, הם אגרוף / שכדאי להסתיר בכפפה" (מתוך השיר "בלוז על החיים שכמעט היו לי").

בשורת שירים בספר נפגש המשורר עם משוררות, ופעם אחר פעם מתוצמת סיפור חייהן לקטגוריות של גברים ומראה חיצוני. בשיר "השיר שלה", לאחר שחוויות השירה של המשוררת מסתכמות ב"מגרש החניה של השקיעה, של הדמעה ושל היד התלושה / מהכתף של בחור שפעם / חיבק אותה" נחשף בדיבור ישיר מה שהייתה רוצה המשוררת לאמר "'קניתי' היא רוצה לומר, "עגילים / ואקדח בשביל לעשות חורים באזניים". רק מבטה של המשוררת מתענה, ואולי חושף דברים נוספים, אותם אסור לה להגיד (ובצורה לא מפתיעה, בשיר הבא, הוא "עדות יופי" משווה האשה לציור שצייר לאונרדו דה וינצי בין רגלי אימה במשך תשעה חודשים).

השיר המדהים ביותר בספר הוא "גלידה"

"כשאהיה גדולה" את אומרת,

אני רוצה להיות מוכרת ארטיקים ומשוררת".

הנה כדורי הגלידה שיחליקו מבין אצבעותיך.

צהובים מלימון, פרדס תפוזים בכתם

והאדום שהקז מדם האבטיח. כאן גרה

השירה. אז למה לך מילים.

לו היה עומד השיר בפני עצמו, אפשר אולי היה לראות בו ביקורת על השירה, וחוסר יכולתה להעביר חוויה אמיתית, כמו מגע וצבע של כדורי גלידה. כשניצב השיר ברצף שירים בהם מקונן המשורר על העדר המילים, נדמה שהדגש אינו על השירה, אלא על ה"לך". את, היפה, הצעירה, הנחשקת, אינך צריכה מילים. גם כשאת רוצה מילים, גם כשאת מצהירה שאת רוצה להיות משוררת, תקשיבי למנוסים ממך ותוותרי.

 

*

ביקורת תיאורטית, ככל ביקורת אחרת, יכולה לשמש את שני הצדדים. טיעונים לוגיים הם תמיד חרף פיפיות. במובן זה, כאשר אנחנו נגשים לבחון את פעולתה של ביקורת בעולם, שווה לבחון אותה על יחסי הכוח בעולם הפעולה. כמובן שלא הרבה פעמים קל לזהות את יחסי הכוח. במובן הזה, סומק מקל עלינו את החיים. הוא מעצב את יחסי הכוח מלכתחילה, מציג את הערך החיובי, הוא ה"דיבור", מציג למי הדיבור טוב, ומי צריך להימנע ממנו בשם חווית חיים אותנטית.

כאהיה גדולה, אני חושב, אני רוצה להיות מוכר ארטיקים ומשוררת. 

המתופף הקטן

פוסטים קשורים-

שירה / ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב ללא כלות: על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

עדי / אשיר עכשיו על אלה/ לענג את חברותי

רוני / עברית היא סקס מניאקית

חגי / אשר לאלים אמור שהם אלים או: מדוע אי אפשר לקרוא שירה הגמונית

שלג, זכוכית, תפוחים

29 יונ

|מאת שירה|

נדמה ששלגיה נמצאת בכל מקום בזמן האחרון, על המסך הגדול, בתוכניות טלוויזיה חדשות ובתת מודע התרבותי שלנו באופן כללי. הנסיכה שחורת השיער עברה גלגולים קולנועיים רבים לאורך השנים, החל מן הגיבורה השקטה והביתית שהקים לתחיה וולט דיסני ועד לשלגיות החדשות של 2012. בגרסתה החדשה, שלגיה היא כזאת שמנופפת בחרבות ולוחמות בעצמה במי שמנסה לפגוע בה. אבל עוד לפני המצאת הריאנוע התקיימו עשרות – אם לא מאות – גרסאות בווריאציות שונות שמקבילות לסיפור. ביניהן גם שיר של פושקין בשם "האגדה על הנסיכה המתה ועל שבעת הגיבורים”, הסיפור "ברבורי הבר" של אנדרסון שדומה להפתיע לאגדה המקורית, מאמר של א.ס בייט בשם "קרח, שלג, זכוכית", סיפור של ניל גיימן בשם "שלג, זכוכית, תפוחים" ועוד ועוד.

כל התכונה החדשה סביב האגדה הקלאסית גרמה לי לחשוב על הנרטיב האפל הזה של רעל ויופי, על יחסי אמהות ובנות, פנטזיות של אהבה ובעיקר על שלגיות אחרות, מוכרות פחות ומעניינות יותר.

 השלגיה האהובה עלי היא ברברה סטנוויק. עובדה לא מאד ידועה היא שב-1941 ביים האוורד הוקס סרט קומי עלילתי בשם Ball of Fire. עלילת הסרט היתה מבוססת באופן רופף על הסיפור המקורי של שלגיה, רק שבמקום גמדים היו בסרט פרופסורים חמודים ומפוזרים שמתגוררים בבית אחד גדול בעודם מנסים לכתוב יחד אנציקלופדיה חדשה. במקום נסיך היה פרופסור שמיני, צעיר, יפה ולגמרי מנותק מהעולם שבחוץ (גארי קופר בשבילכם). ולמרות שאין בגרסה של הוקס אמא מכשפה, יש חבורת גנגסטרים שרודפים אחרי הדמות של סטנוויק – שנקראה בסרט שוגרפוס אושיי- וגם מנהלת משק בית אחת חמוצה שלא בדיוק יוצאת מגדרה בכדי לעזור לגיבורת הסיפור.

להמשיך לקרוא

וג'יינה פאוור

26 דצמ

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

להמשיך לקרוא

מיס פיגי ואני

19 דצמ

|מאת שירה|

תמיד היו לי רגשות מעורבים בקשר למיס פיגי. מצד אחד, היא הצטיירה לי בתור דמות צעקנית, אגרסיבית, חסרת עידון ובעלת מחסור מוחלט במודעות עצמית. אף פעם לא באמת הצלחתי להזדהות עם החזירה הבלונדינית, הראוותנית, הקשקשנית, שמתעקשת לנשק את הצפרדע שלא באמת רוצה לנשק אותה בחזרה. מצד שני, ככל שעברו השנים, התחלתי לראות אותה פתאום בתור דמות נשית חזקה, כזאת שיודעת בדיוק מה היא רוצה ולא מפחדת להגיד את זה, בתור מישהי שלא מתחשבת אפילו קצת במה שאחרים חושבים שהיא אמורה להיות, מה שנראה לי די נדיר.

זה לא שאין בעיות עם הבובה שהיא מיס פיגי, נתחיל בזה שהיא מייצגת תופעה רווחת בטלוויזיה שמוכרת בעולם התקשורת בתור The Smurfette Principle. הניתוח של התופעה, שנערך במקור בתחילת שנות ה-90 אבל לצערי הוא עדיין די רלוונטי, הראה כיצד אם לא היה מדובר בסדרה שמיועדת במיוחד לנשים, ברוב סדרות הטלוויזיה הפופולאריות הוצגה תמיד רק אשה אחת בעלת תפקיד מרכזי. דמות שבדרך כלל גם התאפיינה בתכונות נשיות סטראוטיפיות למדי.

ובאמת, בהקשר של מיס פיגי, לא קשה להבחין שהיא הדמות הנשית המרכזית היחידה בכל הקאסט הצבעוני והמשוגע של החבובות. חוץ מזה שמדובר בייצוג לגמרי לא מאוזן של המציאות, גם הקיצוניות של הדמות שלה היא קצת בעייתית. כלומר, בגלל שבעולם של החבובות מיס פיגי היא האשה בה הידיעה, העובדה שהיא בעצם חזירה תאוות פרסום, בעלת מיניות מתפרצת, צעקנית על גבול הצווחנית וגם מי שמרביצה לחבר הצפרדע שלה על בסיס קבוע, לא יכולה שלא להעביר לצופים ולצופות הצעירים מושג חלקי ולא לגמרי חיובי של מה זה אומר להיות אשה או לפחות אשה מצליחה.

 

  להמשיך לקרוא

"ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האוהב עד כלות"– על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן

11 דצמ

 |מאת עדי|

מעולם לא שמעתי על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן. באופן כללי, לא הכרתי שירת נשים ערביות. בתור בת אדם העוסקת בכתיבה ואשר השירה היא עולם ומלואו עבורה, זה כמעט לא הגיוני שרק כעת כשאני בת 33, אני קוראת שירת נשים ערביות. שלוש שנים בחוג לספרות לא הניחו לפניי אפילו קצה של מידע על שירת ערב. בחיפושיי אחר קול הנשים מארצות ערב, מצאתי אנתולוגיה (כמעט יחידה מסוגה) שנקראת 'קולות מן הים האחר' בעריכת עמי אלעד- בוסקילה.

האנתולוגיה מכנסת יחדיו שירת נשים ערביות (תימן, מצרים, סוריה,לבנון,ירדן,ישראל, הגדה המערבית, מאוריטניה, טוניס ועוד). דפדפתי והתענגתי, נגלה לי עולם שלם שלא ידעתי שאני מחפשת. אחת המשוררות באנתולוגיה היא פדווא טוקאן. נמשכתי לחקור על אודותיה בעיקר משום שקול נשי פלסטיני בשירת ערב הוא נדיר מאין כמותו. להמשיך לקרוא