ארכיון | מחיי היומיום RSS feed for this section

פרשת מסמך הפז

8 יול

*פוסט אורח*

|מאת אור|

בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה בעיתון "עכבר העיר" תחת הכותרת "פרשת מסמך הפז: דירוג הביצועים הסודי של גברי תל אביב". הכתבה מתארת קובץ בגוגל דוקס "שעובר מאישה לרעותה", ובו טבלה עם שמות גברים שונים וכן דירוג ביצועיהם המיניים על פי ניסיון העבר של המדווחות. "במקור הקטע מבחינתי היה אסטרטגי נטו" מסבירה גילי (שם בדוי), מקימת המיזם "רציתי רק להגיד לגברים שהייתי איתם שאני ועוד בחורות עשינו רשימה כזאת כדי להכניס אותם קצת ללחץ". אלא שלטענתה, לאחר שהתייעצה ושיתפה כמה מחברותיה ברעיון הוא התגלה כבסיס מעולה ליצירת אחווה נשית. יתרה מכך, בהמשך מצדיקה גילי את קיומו של המסמך כדרך להלחם בתופעה של הטרדות מיניות כלפי נשים. ניתן להבין כי יצירתה של אותה אחווה נשית היא, לדעת המרואיינת, לא פחות מאשר אקט פוליטי, כזה המאגד יחידות חסרות כוח (הנשים המדרגות) אל מול קבוצה מאוגדת וחזקה (המין הגברי).

תגובתי הראשונית לגילוי קיומו של מסמך זה הייתה שאט נפש. מדובר במהלך פוגעני כלפי גברים הנעשה בצורה כמעט שרירותית. זוהי אכזריות המופעלת ללא הבחנה בין אשמים ללא אשמים ובלי לתת את הדעת על התוצאות. המסמך נועד לאיים על גברים סטרייטים תל-אביבים באשר הם. עבורי, גם אם שמי לא מופיע ברשימה, מדובר באפשרות של השפלה פומבית ובחדירה גסה למה שהינו פרטי ואישי. בעיני, המסמך בטח ובטח שאינו מעודד דחף לשינוי בהרגלי המיטה, כי אם חשש להיכנס למיטה מלכתחילה. אלא, שהאג'נדה מאחורי המסמך איננה מתחילה ונגמרת ברצון להביא לשיפור בביצועיהם של הנידונים, היא מתיימרת ליצור שינוי פוליטי ואם מטרת הטבלה הינה מניעת הטרדות מיניות, עליי לומר כי אינני רואה כל קשר בין מטרה זו לבין הדרך שהיא מאמצת.
 

המאבק כנגד הטרדה מינית (שכמובן לא נפסק) הוא הישג גדול של הפמיניזם בחמישים השנים האחרונות. הוא מהווה שינוי בהתנהלותנו היומיומיות בחברה ובנורמות הבסיסיות שלנו, ולכן הוא מהלך מפתח בכינון יחס שוויני לגברים ולנשים. אלא שהמאבק מכוון כנגד הגברים המטרידים וכן כנגד המערכת החברתית והמשפטית המאפשרת את ההטרדה. מטרתו מעולם לא היתה לפגוע בצורה שרירותית כנגד כל זכר בחברה בהיותו זכר. וודאי שהוא אינו מיועד בכדי לצאת כנגד גברים שקיימו יחסי מין בהסכמה אך יכולתם המינית אינה עומדת בסטנדרטים שקבעה בת הזוג.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

יצאנו אומואים

25 יונ

*פוסט אורח*

|מאת נמרוד|

בynet אמרו 500, בהארץ 1500. נסגור על 1000. אף פעם לא הייתי מרודפי המספרים המדוייקים, או המספרים בכלל. אמצעי ספירת הקהל שצברו תאוצה בקיץ אשתקד מעוררים בי דחף להפגין עם כל 40 הפלאפונים השכובים במגירתי . פתאום מצאתי את עצמי סופר. היו מעטים. מעטים, שקטים, מנומסים, עדינים, לא מפריעים, חצי שעה והביתה. כאלה אומואים.

איפה היו אתמול עשרות האלפים של המצעד מלפני שבועיים? לא נראה לי שהם ראו את ספרד נגד צרפת ברבע גמר אליפות אירופה. איפה היו החברים הסטרייטים שלי שבאו לחגוג בים, עם אלכוהול, כוסיות ומוסיקה טובה? תכל'ס במחאה יש פחות בחורות בלבוש מינימאלי. אחרי מפגן העוצמה הצבעוני ציפיתי שיהיו יותר אנשים, פתאום מפגן העוצמה מתחוור כחולשה. חולשה אידיאולוגית, פוליטית ורגשית. חולשה של מודעות. הכוח של ההמונים הוא במסיבה נטולת חולצה ומלאת חול ים רך. הבגדים, השלטים והאמירה בעלת המשמעות הם הקריפטונייט של הקהילה, משביתי שמחות. בכל מסיבה של שירזי יש יותר אנשים משהיו אתמול בהפגנה, נאמנים ל"עליזות" המתחייבת.

היה שקט, ולא שתיקה רועמת, שתיקה מביכה. הגברה שהייתה מביישת את מסיבת הסיום בגן שולמית. וזה לא שהאגודה נעדרת נסיון בהפקת אירועים עתירי משתתפים והגברתם, אם TYP לא מופיעים אז למה להגביר?! זו לא רק חולשת טון הדיבור, זו חולשת הדיבור. האם באמת עבר המסר שאין מקום לאמירות האחרונות בסביבה שלנו?! כל כך עדין, נעים, סטרילי, רק לא להזיע. המעט שהצלחתי לשמוע היה מלא קיטש וחסר חדות. מודה, ברכת קבלת השבוע (או מה שזה לא היה) כמעט וגרמה לצמרמורת נעימה אבל חסרת כל הקשר, מניפולציה זולה של נורמטיביות ושיח הגמוני. הראנו לח"כ אריאל! גם אומואים וגם מברכים! In Your Face!

להמשיך לקרוא

סוס טרויאני

25 מאי

|מאת חגי|

שני גברים נפגשים במועדון. האחד, בעל המועדון, מבקש לשווק את המועדון באמצעות הגרלת הגדלת חזה. השני, כתב, מבקש לסקר את האירועים. המסקנה – "רבים טענו כי התחרות תשבור שיא של סקסיזם, שיכפה באופן וולגרי את תפישת היופי הגברית על הגוף הנשי. אולם בעבור רבות מנשות העיר מדובר היה באקט של עצמאות מינית, שמתרחש כחלק משחרור העיר שנתפשה לעתים כפוריטנית". כך מסכם רועי צ'יקי ארד את האירוע בכתבתו לעיתון הארץ. מובן שככתב רציני, ההתייחסות מבוססת על ראיונות עומק עם שלל נשים המצוטטות בכתבה. אף שכמעט כל הציטוטים קשורים בדרך זו או אחר להיות נשים סחורה (לרבות שימוש בביטוי "אני יכולה למכור" על ידי בעלת חזה גדול) צ'יקי רואה בכך "אקט של עצמאות מינית". גם השימוש במונחים חיוביים ככותרת, כגון "עמק הסיליקון" ב-Ynet ו"המירוץ לניתוח", משל היה הניתוח שווה ערך למיליון שקלים, אצל צ'יקי ארד נותן תמונה לא רעה באשר לעמדותיהם).

הרבה דברים אפשר לכתוב על ההגרלה המגעילה הזאת. אפשר לדבר על ההיבטים הפוליטיים והחברתיים הנלווים לה. לא פעם שיח שכזה הוא השיח המשמעותי, והיחיד שמסוגל להתמודד עם התנהגויות חברתיות מאוסות. דברים אלו נראים לי מובנים מאליו. בפוסט הקצר הזה אני רוצה להתבונן לרגע על הפן המשפטי של האירוע.

נדמה לי שאפשר לדבר על לפחות שלושה מישורים משפטיים.

המישור האחד הוא המישור של הרופא המעורב בהגרלה, ד"ר גבריאל תמיר. סעיף 3(4) לתקנות הרופאים (פרסומת אסורה), תשס"ט-2008 קובע כי פרסומת אסורה היא, בין היתר: "פרסום מבצעים, הנחות, הגרלות, חלוקת פרסים, מתנות או מתן כל טובת הנאה (בפסקה זו – תמורה) בקשר עם מתן או קבלת טיפול רפואי, או מתן טיפול רפואי כתמורה לרכישה או לקבלה של שירות אחר". סעיף 2(ג) לתקנות קובע כי פרסומת אסורה היא: "פרסומת המכילה צילום, ציור או תמונה של אברי גוף מוצנעים". והנה, ד"ר תמיר נטל חלק במכוון באירוע יחצ"ני לשם שיווק ניתוח. הוא כרך טיפול רפואי בשירות אחר (שירותי המועדון), פרסם הגרלה בקשר עם מתן טיפול רפואי, וכן נעזר בפרסומת המכילה תמונה של אברי גוף מוצנעים (ובצורה משפילה למדי, כפי שניתן לראות בהזמנה למסיבה). מישור זה הוא מישור הפעולה שנדמה כפשוט ביותר מאחר שהוא כלל לא עוסק בפגיעה בנשים (על התופעה של רפואה קוסמטית כתבתי בעבר בפוסט "אל תקראו להם רופאים").

להמשיך לקרוא

ביקורת בונה

9 מאי

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

מילים בשפה, היום אנחנו כבר יודעים, הן יותר מאשר מסמן שמצביע על מסומן. לכל מילה שפע משמעויות שעולות ממנה, כמה מהן ניתנות לזיהוי ותיאור באופן פשוט וכמה מהן צריך "לחלץ". השילוב הזה, בין המשמעויות השונות, וניתוח האופן בו הן משחקות תפקיד בתקשורת, יכול ללמד אותנו הרבה על מצבו של הדובר, מצבו של הנמען והקשר ביניהם. נקח לדוגמה את המילה "שקיפות" – ברור שמדובר במילה בעלת קונוטציות חיוביות. כל פוליטיקאי מתהדר ב"שקיפות" שיש במפלגה שלו, בממשלה שלו, בהתנהלות הלשכה שלו וכד'. שקיפות היא ערך חיובי מפני שהיא נתפסת בעינינו כדבר שתורם לדמוקרטיה הייצוגית – היא מאפשרת לציבור להכיר את נבחרי הציבור ואת אופן פעולתם וכך מאפשרת בחירה מושכלת יותר, נוסף על כך שהיא מונעת שחיתויות או פעולות "מסריחות" אחרות.

אולם המילה "שקיפות" אומרת יותר מזה: באמצעותה נוצרת גם הפרדה בין בעל הכוח לבין נטולי הכוח: אמנם הוא תלוי בהם על-מנת להבחר, אבל הוא לא חייב, ולא היה חייב מעולם, לארגן את לשכתו כך שתהיה "שקופה". הוא מרגיש שיש לשבח אותו על כך, שהוא עושה מעשה נאצל. השקיפות עצמה חושפת את הפעולה של הפועל, בעל הכוח לפעול, אל מול אלו שהם חסרי כוח לפעול ולכן הם נזקקים לשקיפות הזו, כמנגנון הגנה, על-מנת לאזן מעט את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאי (הג'נטלמן) שפועל בשקיפות לבין האזרח נטול הכוח. הדבר לא הופך את המילה כולה לשלילית, הוא לא מנטרל את המשמעויות החיוביות שלה ולא הופך את השקיפות לדבר שאיננו רצוי, אך ההבנה של המשמעויות הנוספות תורמת להבנת הקשר שבין הדוברים המשתמשים בשפה על-מנת לתאר את עולמם.

הפוסט האחרון, ומאיר העיניים, של חגי נפתח במשפט שאמר אימרי קלמן ל"עכבר העיר": "הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה". חגי מצא במשפט זה בעיות בשלושה מישורים: מישור זהות המארגנים – כולם גברים אשכנזים, מישור הזלזול בביקורת והחיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת. נדמה לי שאם ננסה להבין את צירוף המילים "הביקורת היא לגיטימית" כמו שהבנו את המונח "שקיפות" נגלה דברים נוספים על איך רואים את עצמם מארגני המצעד. כמו הפוליטיקאי שלנו, מארגני המצעד הם ג'נטלמנים, הם לא שוללים ולא פוסלים את הביקורת, הם מקבלים אותה, "מחבקים" אותה, שומעים אותה ואפילו, שומו שמים, נותנים לה לגיטימציה. הנחת היסוד למשפט הזה היא החשובה כאן: הם אלה שנמצאים בעמדה לקבל את הביקורת.

להמשיך לקרוא

הביקורת היא לגיטימית ואנחנו בהחלט (לא) מקשיבים לה

5 מאי

|מאת חגי|

"'הביקורת היא לגיטימית, ואנחנו בהחלט מקשיבים לה'. גם השנה וגם בשנה שעברה בחרנו את הסלוגן של הקמפיין בשיתוף פעילים, מתנדבים ואנשים בולטים בקהילה, וכל מי שרצה להגיע ולהשמיע את קולו יכול היה לעשות זאת. כמו כן, השנה בחרנו לצלם אנשים 'אמיתיים' ולא מפורסמים, כמו שעשינו בשנה שעברה. עם זאת, צריך לזכור שהיות שהקהילה כל כך מגוונת – תמיד תהיה ביקורת. אף פעם לא נצליח לקלוע לטעמם של כולם, וזה בסדר, אבל אנחנו מנסים לגרום לקמפיין לדבר באמת לכמה שיותר אנשים". כך, מסכם אימרי קלמן בראיון ל"עכבר העיר", חבר בצוות הקמפיין של מצעד הגאווה הקרב ובא, את היחס צוות הקמפיין שהוקם לביקורת שנמתחה בשנה שעברה על קמפיין ה"שווה להיות גאה", ששם במרכזו את ההומו התל אביבי האשכנזי (את הביקורת על המצעד בשנה שעברה סקרתי בפוסט "שווה? להיות גאה! על שני מצעדי גאווה בעיר קטנה אחת")

תשובתו הקצרה של קלמן משקפת, במידה רבה, את הבעיה, ולא את פתרונה, בשלושה מישורים – מישור זהות המארגנים, מישור הזלזול בביקורת, ומישור שלישי, מטריד במיוחד, של החיבור בין הזהות הלהט"בית לסממנים לאומיים ככלי לדה-לגיטימציה של הביקורת.

להמשיך לקרוא

לשבור את הקרטל

21 אפר

|מאת חגי|

עו"ד אלדד יניב בחר אתמול, קבל עם ועדה, להכות על חטא. הוא מבקש לתקן את דרכיו אחרי שנים ארוכות של פעילות בתחום האפור של חוק ובתחום השחור של הלגיטימציה והאתיקה. בראיון פוקח עיניים פורס יניב שורה ארוכה מאוד של פעולות שביצע, חלקם למטרות פוליטיות, ורובן, בכדי לשמר את קשר ההון-שלטון. הדברים, כפי שהם מתוארים על ידי יניב, מצביעים לא רק על העדר טוהר מידות מצד רגולטורים, אלא אף על העדר קיומו של אותו "שוק חופשי" מיתולוגי. כאשר בעלי הון משנים את כללי המשחק תוך כדי תנועה על ידי יצירת קשר עם רגולטורים, אין תחרות חופשית, וודאי שאין תחרות שווה. כמובן שיש משהו קיצוני בדבריו של יניב, שמציג באור שחור את כל שירות המדינה. כמובן שיש באגף התקציבים עובדים שלא מכוונים את עבודתם למשרות עתידיות בקרב בעלי ההון (אם כי, ניתן היה לחשוב על דרישת צינון, ולו אתית, בין תפקיד כעובד של הרגולטור לבין תפקיד כעובד של המפוקח על ידי הרגולטור). אבל ברמה מסויימת, יניב מגלה משהו שהוא בבחינת ידיעה רווחת – בין אם את מחזיקה בעמדה קפיטליסטית ומאמינה ב"שוק חופשי", ובין אם בעמדה סוציאלית ומאמינה ברגולציה (או בכל עמדה באמצע), המצב הקיים אינו משקף את העקרונות של אף אחת מהעמדות.

פרופ' זאב נוימן, ראש המכללה למנהל, פרסם את עמדתו ביחס לשינוי הרכב המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה). לצד שינויים חיוביים, כמינוי אקדמאית ערבייה ואקדמאית אתיופית למועצה, כלל השינוי גם את העלאת משקלן של המכללות במועצה. לדעת נוימן, מדובר בשבירת ה"קרטל" של האוניברסיטאות, אשר דורשות קדימות לא רק בתקציב אלא אף בהשפעה על מערכת ההשכלה הגבוהה, תוך קיפוח אלפי סטודנטיות וסטודנטים (החשדנים יותר עלולים לחשוב שיש קשר בין שינוי הרכב המל"ג לניסיון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה מן המניין). לדברים אלו מצטרף גם נציג הסטודנטים במל"ג, יובל אדמון, שטוען כי איכות ההוראה במכללות גבוהה יותר, ולכן נוהרים לשם סטודנטים, ומספרם עולה על מספרם של אלו שלומדים באוניברסיטאות. זוהי למעשה וריאציה על הטיעון הקלאסי שבמכללות מכשירים לעבודה מעשית, בעוד שהאוניברסיטאות מעדיפות להכשיר אקדמאים ומקום ללמד לעבוד מלמדים, רחמנא לצלן, לבקר (כמובן שהטיעון בעייתי הן מאחר שהוא מפספס את חשיבותה של הביקורת, הן בשל העובדה שבמקרים רבים מדובר על אותו סגל הוראה באוניברסיטאות ובמכללות).

שתי הכתבות, הנדמות כמנותקות זו מזו, מספרות את אותו הסיפור, הוא סיפור ה"בנאליות של ההדרה". כפי שציינה באחרונה אווה אילוז, בפולמוס אודות מזרחים בישראל, חלק ממנגנון ההדרה מבוסס לא על כוונת אפליה, אלא על נטיית המערך החברתי לשמר את עצמו, במגוון דרכים, דוגמת שיטת "חבר מביא חבר" או "התרשמות אישית" (אף שאיני מסכים עם רבים מטיעוניה של אילוז בפולמוס, ובראשם, ההתעלמות מקיומן של גזענות, הומופביה ומיזוגיניה בצורתן האלימה והקיצונית ביותר גם בימינו, הטיעון של הדרה מוסדית מבוסס על אין ספור הוכחות מכל תחומי החיים). הסיפור אותו מספר נוימן נדמה, לכאורה, הפוך מסיפורו של יניב. הוא מספר על שוק חופשי למול האוניברסיטאות, שהן, במסגרת הזאת, בעלי ההון והשלטון. לכן, המאבק באוניברסיטאות הוא בעצם שחרור השוק, שישפר את נגישותה של החברה האזרחית כולה להשכלה גבוה. מהלך זה דומה בצורה מטרידה לסוג המהלכים שיניב תיאר בראיון עימו, ומהווה, במידה רבה, מניפולציה.

להמשיך לקרוא

"אין אישה ממש בישראל" – הרהורים על פמיניזם וסולידריות

12 פבר

*פוסט אורחת*

|מאת עלמה כץ|

"חשפנות היא זנות היא סחר בבני אדם", זו הכותרת שניתנה להפגנה שנערכה בכיכר אתרים מול מועדון חשפנות חדש שנפתח. ההפגנה ביקשה להבליט את הקשר בין זנות וחשפנות ולהתנגד לדרישתם המוצהרת של בעלי המועדון, להפוך את ה"בילוי" במקומות כמו שלהם ללגיטימי.

להמשיך לקרוא