ארכיון | מחיי היומיום RSS feed for this section

פינקוושינג, אנטי פינקוושינג והמאבק על העובדות

6 מרץ

|מאת חגי|

פינקוושינג הוא דבר מקומם. הוא מקומם כי הוא משתמש בזכויות אדם של קבוצה אחת להצדקת הפרת זכויות אדם של קבוצה אחרת. כמו שכתבתי פה בעבר, זה בערך כמו שאמריקאים יצדיקו את המלחמה בעיראק בכך שיש שאין בארצות הברית עבודת. פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר אותה הממשלה שעושה אותו היא ממשלה שמתנגדת באופן שיטתי למתן זכויות אדם לקהילת הלהט"ב. ואז, פינקוושינג נהיה אפילו יותר מקומם כאשר מוצגים לעולם נתונים שגויים באשר למצב זכויות הקהילה הגאה בישראל (לדיון בפינק וושינג תראו כאן).

הפועלים נגד פינקוושינג מנסים לערער את כל אחד מהרכיבים האלו של התופעה – לטעון שקידום זכויות להט"ב לא מצדיק הפרת זכויות אדם אחרות, שלא ראוי שאותו הגוף שמונע קידומן של זכויות להט"ב יתפאר בהן, ושיש להתבסס על העובדות כפי שהן, לא יותר ולא פחות.

המישור האחרון, של העובדות, הוא המעיק ביותר. השאלה היא האם הנטל להוכיח את העובדות הוא על מי שמתפאר בהן או על מי שמבקש להפריך אותן היא שאלה טובה, והרבה פעמים ראוי שהצד החזק, המתפאר, יבסס את טענותיו. זאת, לא רק בגלל שלצד החזק יש יותר משאבים וזמן, אלא גם בגלל שהרבה פעמים הצד החזק הוא זה שאוסף את הנתונים, והוא זה שיכול להעלים אותם (כך למשל אם המשטרה מסרבת לקבל פניות על אלימות נגד להט"בים, מספר התלונות במשטרה הוא נתון בעייתי). אבל בין לדרוש מהצד החזק לבסס את טענותיו לבין לקדם עובדות שגויות ומטעות במכוון יש הבדל. באחרונה פורסם בעברית ובאנגלית הפלייר "הכי גיי פרנדלי במזרח התיכון? כמה עובדות על להט"ב בישראל"

הכי גיי פרנדלי

להמשיך לקרוא

הבעיה היא לא בסלקטור אלא בסלקציה עצמה

15 דצמ

בין שיח סחר-מכר קפיטליסטי פטריוטי לזכות לשיוויון

*פוסט אורח*

|מאת אורן|

קמפיין הפייסבוק שהתחיל להתגלגל לאחרונה, בו אנשים החליפו את תמונת הפרופיל שלהם בציור של סימן שוויון בצבעי הדגל וכלל גם הפגנה שנערכה ביום שבת בכיכר הבימה, הוא דוגמה לטענה שנשמעת מזה שנים לגבי הקהילה, והאופן שבו קולות מרכזיים בה נשמעים ככאלה שהטמיעו מערכת ערכים דכאנית, שבה זכויות האדם הפכו לעניין למסחר פטריוטי. כל זה, תוך הפקרת הסולידריות, שאולי מעולם לא באמת היתה שם, ותוך התעלמות כמעט מוחלטת ממי שישלם את המחיר.

כדי להבין זאת, כדאי לחזור לאופן שבו התחיל הקמפיין: לקמפיין היו שני קטליזטורים עיקריים (לא, ברור שלא בלעדיים), שיש ביניהם קשר רעיוני. קודם הגיעה הצעת החוק של חברת-הכנסת עדי קול מ"יש עתיד". לפי ההצעה, במשפחה עם זוג גברים וילד, אחד מבני-הזוג יהיה זכאי לנקודת זיכוי במס הכנסה עד שהילד מגיע לגיל 18, כפי שמקבלת אמא לילד. במצב היום, אבות מקבלים נקודת זיכוי רק עד שהילד בן 3, והמטרה בהצעת החוק להשוות בין זוג גברים לבין זוג הטרוסקסואלי מבחינת נקודת הזיכוי במס הכנסה.

"הבית היהודי" התנגדו להצעה ו"יש עתיד" הבינו שקטטה פוליטית בעניין תהיה הזדמנות מצוינת להחזיר קולות שאבדו להם לאחרונה, כתוצאה מהתנהלות פוליטית מביכה מאז הבחירות. הספין הצליח, כי במשך שבוע עסקה התקשורת בנקודת זיכוי במס הכנסה, שהיא סוגיה בעלת חשיבות לא גדולה במיוחד, גם משום שהיא רלוונטית לאחוז קטן מאוד באוכלוסיה וגם משום שהיא בעיה קטנה מאוד, במדינה בה עדיין אין נישואין חד-מיניים, בה הנוהל השערורייתי לשינוי מין ידוע לשמצה באכזריותו, בה הומואים לא יכולים לתרום דם ובה (עדיין) קיימים נסיונות לשנות חוקי יסוד כך שלא יאפשרו מצעדי גאווה בבירה.

להמשיך לקרוא

ושוב שכחנו את הלסביות? – על הצעת החוק לשיוויון בהטבות מס לזוגות בני אותו המין

4 דצמ

|מאת חגי|

הדיון הציבורי הנוכחי על הצעת החוק של חברת הכנסת עדי קול שתכליתה לתקן את פקודת מס הכנסה כך שבני זוג בני אותו המין שהם הורים יהיו זכאים לנקודות זיכוי זהות לזוגות הטרוסקסואליים נוטה לא פעם לעבור לפסים לא ענייניים. הויכוח, האם מדובר בהכרה בזוגיות של בני זוג בני אותו המין, ואם כן, מה משמעותה של ההכרה הזו, העלים לחלוטין את הדיון בשאלה האם מדובר מלכתחילה באפליה, ואם כן, באיזה אופן, והאם התיקון פותר אותה.

בניתוח מבריק, זיהה גל אמיר שהצעת החוק החדשה מבוססת על שימור וביסוס המודל ההטרונורמטיבי, ודורשת מבני הזוג ההומואים או בנות הזוג הלסביות להצהיר מי ה"גבר" ומי ה"אישה" במערכת היחסים. רובד נוסף של דיון, שכמעט אינו קיים, הוא שהתיקון בפועל פוגע בזוגות לסביות, שעד כה נהנו מהטבה לשתי בני הזוג, ומעתה יקבלו הטבה ככל זוג אחר (ואמנם, אף שרוב הדיון בסוגיה מתמקד בבני זוג הומואים בלבד, דברי ההסבר להצעת החוק מתייחסית מפורשות לכך ש" בתא משפחתי בו אישה נשואה לבת אותו המין, הזכאות לנקודות זיכוי גדולה יותר מתא משפחתי הטרוסקסואלי").

על הרקע הזה, השאלה היא האם באמת מדובר במאבק לשיוויון של הקהילה הלהט"בית, או במאבק של הומואים לקבלת זכויות על חשבון זכויותיהן של נשים, ובפרט, של בנות זוג לסביות.

להמשיך לקרוא

תקומתה של הפטריארכיה (שבעצם לא נפלה מעולם)

25 נוב

|מאת חגי|

לפני שנים ספורות, נראה היה שמשהו יכול להשתנות. בבית המשפט העליון כיהנה הנשיאה הראשונה, השופטת דורית ביניש, חברת הכנסת דליה איציק, אישה מעדות המזרח, כיהנה כיושבת ראש הכנסת, וחברת הכנסת ציפי לבני, יושבת ראש קדימה, נתבקשה על ידי נשיא המדינה להרכיב את הממשלה.

השאלה מדוע לא הוקמה אותה הממשלה, והאם באמת קשור הדבר לאי נכונותן של חלק מהמפלגות הדתיות לשבת בממשלה בראשות אישה, אינה משנה את העובדה שהמעמד ההיסטורי, בו בראשות שלוש הרשויות נשים, טרם הגיע.

כמובן, גם אם בראשות שלוש הרשויות היו נשים, לא היה בכך כדי לסמן את השלמתו של המאבק הפמניסטי, ולו בתחום המצומצם של הזירה הפוליטית. כדי לבחון את הצלחתו של המאבק הפמניסטי יש להתבונן על תמונה רחבה יותר, ולשאול את השאלה החציונית. משמע, אין די בכך שהאישה הכי טובה תזכה ליחס שווה לגבר הכי טוב. פעמים רבות דמויות יחידות בעלות כישורים יוצאי דופן זוכות ליחס טוב יותר מעמיתותיהן, בין אם על ידי הדחקה (אישית וציבורית) של מגדרן, ובין אם בדרך של ראייתן כיוצאות מהכלל. מציאות שיוויונית היא מציאות שבו אישה בעלת כישורים בינוניים וגבר בעל כישוריים בינוניים נשפטים באותה הצורה. במילים אחרות, השאלה היא האם במצב הרווח עדיין משמש המגדר כשיקול לפגיעה בנשים.

יחד עם זאת, וודאי שיש משמעות רבה לשאלה האם גם בדרגים הבכירים עדיין קיימת אפליה מוסדתית, שיטתית ומובנית.

כך, שנים ספורות אחרי, שבה המערכת לשליטה גברית מלאה. נשיא בית המשפט העליון הוא השופט אשר גרוניס. בקרוב, עם פרישתה של השופטת ארבל, ירד מספר השופטות בבית המשפט העליון לשלוש (מתוך חמישה-עשר). ראש הממשלה הוא בנימין נתיהו, ויושב ראש הכנסת הוא חבר הכנסת יולי (יואל) אדלשטיין. החל מהשבוע, אפילו בתפקיד ה"רביעי", יושב ראש האופוזיציה, מכהן גבר, הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג. כל הארבעה אשכנזים. שניים מתוך הארבעה, נתניהו והרצוג, הם אצולת הון וילדים לאצולה פוליטית.

כמובן, תמיד כשמנסים לבחון את התמונה הרחבה, ישנם את אלו שקופצים ועומדים על ההבדלים הספציפיים והיחודיים של כל אחד מהמקרים. אלו תמיד קיימים, ובדרך זאת ניתן להסתיר מציאות מפלה לעד. אלא שלא פעם ההבדלים הללו עצמם חושפים מנגנונים של אפליה והדרה. כך, דרכו של השופט גרוניס לכס הנשיאות נסללה בדרך של חקיקה פרסונאלית על מנת למנוע מהשופטת נאור להתמנות לנשיאה. השופטת נאור אינה מהשופטות האקטיביסטיות של בית המשפט, וככל שניתן לדעת, זיהויה הפוליטי אינו בשמאל. נדמה שהמאבק נגד מינויה יכול להיות מקושר לאחד מהשניים – או שהמחוקקים היו בורים באשר לזהות האנשים שעל מינויים נאבקים, או שהדבר קשור, במישרין או בעקיפין, לחוסר הרצון לראות שתי נשיאות מכהנות בזאת אחר זאת. בדומה, כפי שכבר ציינתי, סיפור הרכבת הממשלה של ציפי ליבני כלל מבנה דומה, של שימוש בהיבט המגדרי כמכפיל כוח לקשיים הקיימים ממילא.

הדברים בולטים במיוחד במאבק האחרון בין שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג. הפרשנויות הרווחות מספרות שכישלונה של יחימוביץ נבע משני גורמים. ראשית, בציבור הכללי, מהאכזבה על אי ההצלחה בבחירות הכלליות. שנית, בקרב מתפקדיה המאורגנים של המפלגה, מאי מתן כוח ריאלי למושבים ולקיבוצים. נדמה שהמישור השני הוא מעניין במיוחד. הקיבוצים, המושבים וההסתדרות בתנועת העבודה הם המקבילים לועדי העובדים בליכוד (כמובן, מאחר שועדי העובדים מורכבים לא פעם ממזרחים נוטים להציגם כסחטנים, בעוד שהקיבוצים מוצגים כמלח הארץ). מדובר במנגנונים מסואבים, מיושנים ומסורבלים, שמייצגים אליטה חברתית מזה שנים ארוכות ומשמשים כלי מרכזי בהחלשתן של כלל הקבוצות המוחלשות בישראל. מדובר באותה ההסתדרות שעמדה מנגד כשגלי הפרטה אלימים היכו ועודם מכים בשוק העבודה בישראל. אלו אותם הקיבוצים שמנסים עד לימים אלו ממש לסחוט את מנהל מקרקעי ישראל בכל מיני טיעונים מפולפלים ולנצל את כוחם הפוליטי על מנת לקבל עוד הטבות, מענקים וזכויות יתר מהמדינה, ללא כל הצדקה. מהלכה של יחימוביץ לביטול הכוח העודף של גופים אלו (לצד קביעת שיריון של חמישים אחוזים לנשים בכלל מוסדות המפלגה) הוא מהלך לתיקון עוול היסטורי, ולהקטנת כוחה של אליטה דכאנית במוסדות השילטון. אם אלו הכוחות שפעלו נגדה עכשיו, הרי שמבעד לשמות המכובסים "הקיבוצים", "המושבים" ו"ההסתדרות" מדובר בכוחות פטריאכליים מובהקים, שמבקשים לשמר סדר של דיכוי והחלשה. וכן, ודאי שיחימוביץ יכלה לבחון להיות "יוצאת הדופן" – האישה שהתברגה בצמרת באמצעות אישוש ושימור הסדר החברתי הפוגעני. אז ודאי היו תומכים בה בני הקיבוצים. אלא שדרישה כזאת היא בפני עצמה דרישה מפלה. היא דורשת מנשים בודדות מוחלשות, על מנת לטפס בסולם החברתי, להפוך לכלי אפקטיבי בדיכוי של נשים אחרות. אם זאת הייתה ציפייתם של הקיבוצים, אפשר רק לברך את יחימוביץ על התנגדותה לכך.

ואז מגיע הסיפור של האלטרנטיבה המדינית. בכנות, אני חשדן. אני חשדן כי השר לפיד מעולם לא הציג אלטרנטיבה מדינית, והדבר לא פגע בו כלל וכלל. אני חשדן בגלל שלא ברור איזו אלטרנטיבה מדינית מציע יריבה של יחימוביץ, הרצוג. אני חשדן כי השימוש בטיעון המדיני על מנת למחוק את סכנות הביטחון הפנימיות בישראל, סכנות הנובעות מסדר יום כלכלי דורסני, מאפליה, מהעדר חינוך והעדר בריאות, מהזנחה מתמשכת של המוני גברים ונשים, מתנאי העבדות של עובדות הסיעוד ומהגרי העבודה, ממציאות הכליאה של מבקשי המקלט, הוא שימוש שמרני. הצבת השאלה המדינית כמוקד היחיד של כלל הדיון הציבורי מאפשרת ל"שמאל" שלא להוות אופוזיציה חברתית וכלכלית. כך, חבר הכנסת הרצוג, שמשמש כביכול כאלטרנטיבה מדינית (וכאמור, ספק בעיני אם כך הדבר) הצביע בעד חוקים פוגעניים, דוגמת הצעת חוק המשכון החדשה, שעתידה להגביר את זכאותם של הבנקים לערבויות, על חשבון הציבור הכללי. הצבעה זו אינה חריגה, היא עולה בקנה אחד עם מדיניות ארוכת שנים במפלגת העבודה, שנעה בין אי התעמקות בסוגיות כלכליות, לבין אימוץ גורף של מדיניות נאו-ליברלית דורסנית.

אינני מחסידיה של יחימוביץ ואינני מאויביו של הרצוג. אם היה ניתן לראות במאבק שלהם כמאבק פנימי בלבד, היה לי עניין מוגבל ביותר בו. אבל לא מדובר במאבק פנימי. מדובר במגמת נסיגה מדאיגה. בקרוב, אחרי פרישתה של השופטת ארבל, ישמשו בבית המשפט העליון רק שלוש שופטות. כל התפקידים הבכירים בכנסת ובממשלה מאויישים על ידי גברים. אף שמהערכת הפוליטית מצליחה לכבס את המילים היטיב, בכל פעם מחדש משלמות נשים את המחיר על רצון לקדם צדק חברתי, לאתגר את המוסדות ההגמוניים, ולו במעט, ולדרוש יחס שיוויוני. בכל פעם משמש רצון זה כנגדן. בכל פעם, במקום שהציבור יגנה מהלכים פסולים אלו, זוכים הטיעונים המכובסים לתמיכה מכל קצוות המפה הפוליטית והחברתית.

אם יחימוביץ הייתה מפסידה רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית או סכסוכים פנימיים, היה זה הפסדה שלה. כאשר ההפסד נובע מרצון בשימור מנגנוני כוח מיושנים, רצון שזוכה לתמיכה רחבה, מדובר בהפסד ציבורי, החורג מעניינה הפרטני של מפלגת העבודה.

לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס

11 מרץ

*פסוט אורחת*

|מאת פלונית|

לא מזמן השתתפתי במפגש פרום אקדמי לחוקרים בתחום המחקר שלי. במפגשים אלו מציג חוקר מחקר משמעותי שעשה בתחום, ושלושה מגיבים על דבריו. עד כה, כל החוקרים שהגיעו לדבר על מחקריהם (אלה שאני ראיתי במשך 5 השנים שבהן אני משתתפת במפגשים), היו גברים, ורוב מכריע של גברים גם מבין המגיבים. מתוך 22 האנשים שהרהיבו עוז לצאת מהבית ולהגיע ביום שישי ירושלמי קר גשום-קמעא, היו 19 גברים ושלוש נשים (אני ביניהן).

לאחר הכנס, בשלב ה"מינגליג" האקדמי (כמה שהמינגלינג הזה מלחיץ אותי!), דיברתי עם אחד הפרופסורים שמרכז את הפורום, נקרא לו ד'. הצבעתי על הרוב הגברי המוחלט מבין משתתפי הכנס, והוא אמר שהדבר אכן מטריד אותו. "אני יודע שדרכי המינוי שלנו הן…" הוא אמר, "אבל למה לאירועים כאלה לא מגיעות נשים, הרי תלמידותינו לא פחות מוכשרות מהתלמידים?", והוסיף כי 50% מהלומדים לתואר ראשון בתחום הינן לומדות (לא, לא מדעים מדוייקים, יותר לכיוון הר הצופים).

עניתי לו שאני חושבת שהתחום פשוט נתפש כגברי. אמרתי לו שגם בקבוצת הקריאה לתלמידי תארים מתקדמים בתחום, הייתי חידוש בנשיותי, כל שאר המשתתפים גברים (האף שהתייחסו אליי יפה מאד, ומנחה המפגשים הקפיד לדבר בלשון זכר ונקבה). סיפרתי לו שבדייטים זה בעייתי, לספר שאני לומדת את התחום. ועוד לתואר מתקדם!

אני חושבת שלא סיפרתי לו הכל.

 *

ארבעה סיפורים קצרים

סיפור: כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, זכיתי לשבת בתרגול של אחד הקורסים אצל מתרגל אחד, חכם וחריף מכל מי שיצא לי לפגוש עד לאותו יום. נקרא לו ר'. מבחינתי זו היתה חווייה מרגשת ממש, היכולת לשמוע ממנו והיכולת להתדיין איתו – עולמות נפתחו, מצאתי כנפיים לנסוק בהן אל-על, ומי שילמד אותי איך להשתמש בהן. חבריי שראו את ההתרגשות שאחזה בי היו צוחקים עליי שאני מאוהבת במתרגל, וחלקן אף הגדילו לעשות ופנו אליי תוך שימוש בשם המשפחה שלו. זה לא מאד הפריע לי, אבל זה גם לא היה מאד נעים ומעבר לכך, חששתי שבשלב כלשהו גם הוא יפרש את ההתלהבות שלי כרצון להתחיל איתו (וכך ארחיק את עצמי מחברתו האקדמית במקום להתקרב), כך שהשתדלתי לצנן את התלהבותי. לשמחתי/לצערי (או לשתיהן?), הצלחתי. במידה מסויימת, לפחות.

 *

עוד סיפור: כשהייתי בשנה ב' התחלתי לעבוד עם מרצה אחר אותו מאד הערכתי, ש' שמו. גם צורת החשיבה שלו ריגשה אותי. העבודה היתה רבה ומאד אינטנסיבית, כך שיצא לי לראות את ש' כמעט מדי יום ביומו ולדבר איתו ארוכות (מובן ששיחותינו המקצועיות גלשו גם לנושאים אינטלקטואלים אחרים, לשמחת שנינו). גם במקרה זה זכיתי לגיחוך חבריי, שטענו, ספק בצחוק ספק בחצי-רצינות, שבסתר לבי אני מאוהבת במרצה. גם כאן השתדלתי לרסן את ההתלהבות, בשביל לשמור על המקצועיות. כלומר, ההתלהבות אכן היתה מהמקצועיות (ומהשילוב של הפן המקצועי באדם שכל כך נעים לי לעבוד איתו), אבל חששתי שמא ההתלהבות תתפרש על ידו של ש' כהתלהבות לא מקצועית. אז שוב, השתדלתי להנמיך.

במקרה זה היה סיבוך נוסף – היה מדובר ביחסים הדדיים הרבה יותר מיחסי המתרגל-תלמידה שהיו לי עם ר' בשנה א'. וש' גם התלהב ממני, לא רק אני ממנו. והתחלתי לתהות, ביני וביני, אם אני צריכה לפרש את ההתלהבות הזו לא כהתלהבות תמימה, כמו שאני מרגישה, אלא כמשהו מעבר…? אמנם המחשבה היתה בלתי נסבלת בעיניי, כיוון שהערכתי מאד את ש', המרצה, הנשוי, ובכל זאת, משהו גרם לי להרגיש לא לגמרי בנח. עם השנים התחושה הזו חלפה, והיום יחסינו, הן האישיים והן המקצועיים, מצויינים ולא מעיקים. עניין הסאב-טקסט המיני נפתר אצלי די מזמן, ונותרו רגשי הערצה כנה וידידות עמוקה. אפשר להמשיך הלאה, להיות פשוט שני פריטים של אותו הזן שנהנים זה מחברתו של זו.

 * להמשיך לקרוא

ואצלנו, אין כל חדש (או: על היררכיה במאבקים חברתיים)

25 אוק

|מאת חגי|

התעוררתי הבוקר כששני סטטוסים הפוכים מככבים לי בפייסבוק.

סטטוס אחד מסביר כמה היה נפלא באירוע פתיחת השנה של החוג הגאה של מפלגת העבודה שנערך ב"שפגאט", כמה טובים הא/נשים שהיו ואיזה יופי שהגיעו חברי וחברות כנסת.

סטטוס שני שכיכב כלל את טענותיו של מלצר לשעבר במקום כנגד תנאי העסקתו. לטענתו, הוא פוטר באותו הלילה לאחר שמחה על תנאי ההעסקה שלו מול חברי הכנסת והפעילות. במסגרת זאת, טען שלא קיבל תשלום על שעות "סטנד-ביי", וכן טען שמנהלי המקום הורידו משכר המלצרים את מחירם של משקאות של לקוחות שברחו מבלי לשלם. עוד טען העובד שלאחר האירוע אמנם בעלי המקום הודיעו שהם יבחנו את נהלי העבודה, אבל הוא נשאר בחוץ. על בסיס זה דרש העובד מפעילי המפלגה, שטוענת שהיא נאבקת למעל זכויות העובדים, לא לקיים אירוע במקום המזלזל בזכויות עובדים. יצוין כי לאחר כתיבת הפוסט הנוכחי הוא הועבר לתגובת בעלי השפגאט, שהכחישו מכל וכל את הטענות, טענו כי כל העובדים מקבלים תשלום עבור שעות "סטנד-ביי", כי לא קיים נוהל קנסות בגין שולחנות שלא שילמו וכי במקרה בודד שמנהל משמרת גבה קנס כזה הוא הוחזר למלצרים (ומכל מקום שלא התקבלו תלונות על מקרים דומים). כמו כן טענו שתנאי העובדים הם על פי חוק ואף טובים מהנדרש בחוק. בנוסף טענו שמתקיים קשר ישיר בין העובדים להנהלה, וכלל העובדים מרוצים מתנאי העסקתם.

מכל מקום, ניסיתי לחשוב כיצד היה על מארגני האירוע לפעול, למול טענות בדבר הפרת זכויות עובדים שהועלו במהלך האירוע עצמו, ושבאותו מעמד לא היו יכולים לבררן ברצינות. ביטול האירוע, ספק אם היה אפשרי, וללא ספק היה פוגע בצורה משמעותית בתא הגאה של מפלגת העבודה. יחד עם זאת, אם יש ממש בטענות העובד, קיום האירוע הוא למעשה קביעה שזכויות עובדים צריכות לסגת מפני זכויות להט"בים ואימוץ שיח המבקש לדרג מאבקים חברתיים ולקדם אחדים על חשבון מחיקתם של אחרים.

להמשיך לקרוא

הגינקולוגים לא למדו לקח

14 יול

*פוסט אורח*

|מאת יופי|

שבוע התבשרנו על כנס נוסף של מכון פוע"ה –  – המכון לפוריות ורפואה על פי ההלכה, העוסק ב"גודל המשפחה והרחבתה", ובו הרצאה של ד"ר ברונו רוזן, מומחה למיילדות, גינקולוגיה ופריון, על אמצעי מניעה, והרצאות נוספות על תכנון המשפחה. שלושת הדוברים בכנס הם גברים. ההזמנה לכנס, שהתקיים אתמול (ה- 11.7.12), מציינת במפורש כי הכנס מיועד לגברים בלבד: "ציבור הגברים מוזמן ליום עיון ייחודי".

כזכור, לפני כמה חודשים קיים מכון פוע"ה– כנס על בריאות נשים שבו רק רופאים גברים הורשו לשאת דברים. בסמיכות זמנים קיים משרד הבריאות טקס הענקת פרסים בתחום הלכה ורפואה שבו נמנע מנשים שקיבלו את הפרס לעלות לבמה, והן נדרשו לשבת ביציע.

אירועים אלה עוררו מחאה ציבורית, ובאקט מעורר הערכה ביטלו מספר רופאים את השתתפותם בכנס. ההסתדרות הרפואית אף פרסמה נייר עמדה שבו נאמר, בין השאר, כי:

"הרופאלרבות המנהל הרפואי, יעשה כמיטב יכולתו על מנת לשמש דוגמה, יוביל מהלכים חברתיים התורמים לשוויון בין המינים וימנע ממתן הכרה או הסכמה, בין במעשה ובין בשתיקה, לצעדים העומדים בניגוד לעקרון זה."

לכאורה הכנס הנוכחי אינו הכנס הנכון למחות עליו. הלא מתקיימים לעתים כנסים לנשים בלבד, ואין בכך פסול. להיפך: נשים צריכות מרחב בטוח משלהן שבו תוכלנה לדבר וללמוד בחופשיות. מדוע למנוע זאת מגברים? בנוסף, לצערנו יש כנסים רבים בעולם החילוני, לכאורה השוויוני והנאור, שבהם יש שלושה דוברים גברים, אז למה להזדעק על הכנס הזה דווקא?

להמשיך לקרוא