ארכיון | אישי ובין-אישי RSS feed for this section

האדמה שחיפשתי

6 דצמ

|מאת רוני|

קטע מתוך יומן שכתבתי במהלך טיול של חצי שנה בהודו, ב-2013. זהו הקטע האחרון שכתבתי ביומן בשדה התעופה של ניו דלהי.

***

נשים הודיות לבושות מדים אחידים, מאוחדות עם נשים במדי-עמל של שדות תעופה בכל העולם. הן זזות כמו צללים, ערות-מתות, שיערן פקוק ברשתות שיער עם גומי בשולי עור הפנים, כולאות גם את האזניים ברשת. הן שקטות ונעלמות במהרה אחרי שהן מפנות מגשים משולחנות רשת בית קפה בינלאומית.

אנשים יושבים סביב השולחנות הרבועים על כסאות בגוני שקיעה אדום-כתום-צהוב, צבעים שמתכתבים עם הקירות המעוצבים דמוי פופ-ארט, רפליקות של קו הרקיע של ניו יורק וגשר הזהב מודפסות בשחור על רקע שקיעה מפלסטיק. בניסיון ליצור שרירותיות מעוצבת ומתוך ניסיון לשוות למקום לוק של איכות, הודבקו על הקיר ציטטות של סופרים גדולים, משוררות מפורסמות, על אוכל.

יש אנשים שמדברים איתי על שדות תעופה באהבה גדולה, ויש בזה משהו – הארעיות, הזרוּת שמעניקות אנונימיות פתאומית. יש בזה הרבה. עבורי זו תמיד חוויה של חנק, אי נוחות, אנונימיות של גוף מהסוג העצוב, הרגשה של חיה כלואה שמחפשת פינה שקטה למות בה (ללכת לישון, למות, עניין דומה), ולא מוצאת. מקום ענק ואטום שאוצר בתוכו ריחות של אוכל צלוי, בצק ישן וחיות מתות (שלבסוף בחרו בשבילן את פינת המוות) ארוזים בניילון נצמד, ובמקביל ריחות שמנסים לנגוד, לחטא, לסרס את מה שעולה מהגופים הרבים – ערים, ישנים, מתים – המצטופפים בחלל ובמסעדות המזון המהיר.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הגוף הלא מיני

13 אוק

*פוסט אורח*

|מאת קרן| 

[בהשראת הפוסט של רוני ושיחת דהרמה של ג'איה]

 

הוראות שימוש: הפוסט הזה מנסה לעשות שני דברים, להציג טיעון ולמפות מרחב. או ליתר דיוק, קבוצה של מרחבים. כל פיסקה ממפה מרחב אחר. אם היא לא מעניינת אותך, דלגי לפסקה הבאה! את הטיעון המרכזי אפשר לקבל גם מקריאה מהירה של ההתחלות של הפסקאות, נניח המשפטים המודגשים ועוד קצת.

 

יש את הגוף המיני. הוא מקור להרבה עונג והרבה פחד. זה גוף שנעים לו. גוף שרוצה עוד. גוף  שנרטב, גוף שנפתח, גוף שרוצה לגעת, גוף שרוצה שיגעו בו. זה גם גוף שנשאר אדיש, גוף שכואב לו, שלא נרטב, שמתכווץ. גוף שמגיב בהתלהבות לדברים צפויים או לדברים מוזרים, מביכים, קינקיים מדי, או להפך, עדינים מדי, תמימים מדי. גוף שרוצה גופים אחרים, של אנשים שאת אוהבת או לא, האנשים הנכונים או לא, באופן הנכון או לא. גוף שגומר מבחוץ, גומר מבפנים, גומר עדין ומתפשט בכל הגוף, גומר בהתכווצויות פראיות, גומר וזה עולה בכל עמוד השדרה עד העורף. גוף שלא מצליח לגמור. גוף שנורא רוצה לגמור. גוף שיודע לעשות נעים לעצמו. גוף שיודע לעשות נעים לגופים אחרים. גוף שמחרמן גופים אחרים. גוף שמחרמן גופים שאת לא רוצה לחרמן. גוף שגופים אחרים עלולים לעשות לו דברים. גוף שנמצא כל הזמן בסכנה. גוף שבגללו את, הנפש שלך, כל הזמן בסכנה, של כאב נורא, של השפלה בלתי נסבלת, של טראומה שלא ברור איך ממשיכים ממנה. גוף שזוכר טראומות קטנות ואולי גם גדולות, זוכר תענוגות קטנים וגדולים. גוף שגילה (או יגלה) בפעם הראשונה את האוננות. גוף שהתנשק (יתנשק) בפעם הראשונה. גוף גונח, צועק, נושם מהר, שקט לגמרי. גוף אקטיבי או פסיבי, גוף שזז מהר וחזק, גוף שזז בעדינות אינסופית, גוף שלא זז, גוף מנוסה, גולמני, נלהב, תמים, בתולי. גוף שיכול להיות בתול או לא בתול. גוף שאחרים יכולים לדעת עליו אם הוא בתול או לא בתול. גוף שעלול להיחשף ולחשוף אותך. גוף שעלולים לראות לו. גוף שצריך להסתיר במידות שונות בהקשרים שונים אבל לעתים קרובות נותר גלוי קצת יותר מדי. גוף שיכול לחטוא, להיות אשם. גוף שיכול לפתות גופים אחרים לחטוא, להיות אשם גם בזה. גוף שיכול להיות שמור בשביל מישהו אחד מיוחד. גוף שיכול להיות רכוש של מישהו. גוף שיכול להפר את חוקי הרכוש. גוף שיכול להימכר ולהיקנות, להיגנב, להישדד. גוף שיכול להיות מקור לבושה, לאבדן כבוד, שלך ושל המשפחה שלך. וגם לגאווה. מכל מיני צורות. ולמבוכה. גוף שיכול לחפש ולדרוש את התענוגות המוכרים. גוף שיכול לחפש ולדרוש תענוגות חדשים. גוף שיכול אולי לחוות תענוגות שהוא עוד לא מדמיין אפילו. גוף שיכול לרצות חזק כל כך שהרצון גדול הרבה יותר מהנפש שלך ומהנפש שאליה את משתוקקת ביחד, גדול יותר מהעולם כולו.

הגוף הזה הוא אַת. את מכירה אותו.

להמשיך לקרוא

אפוריזם

29 מרץ

*פוסט אורח*

|מאת שני|

*ספויילרים לפרק 9 עונה 2 של "גירלז" מסומנים בבולד

 "נדמה שאף אחת/ד לא רוצה לקרוא לאונס אפור פשוט "אונס" בגלל שאז הופך לרציני. אז נצטרך לדבר על למה לעזאזל זה כל כך נפוץ עבור נשים להגיע לסיטואציות מיניות שהן לא ממש רוצות לקחת חלק בהן אבל לא מסוגלות לסרב. עדיף פשוט לקרוא לזה סקס גרוע ולהמשיך הלאה"  מתוך: XOJane

 זה היה הדייט השני שלנו. בראשון הוא ישן אצלי, הפעם ישנתי אצלו. הדירה שלו היתה נקיה בטירוף. הוא השמיע לי מוזיקה בשאפל, ואני כבר ידעתי 20 דקות לתוך הדייט הזה ששום דבר לא יצא מזה חוץ מאולי סיפור די מצחיק על הטעם שלו במוזיקה. אבל, אני אצלו בדירה, מאוחר, ואשמח לאיזו לינה משותפת. נרדמתי בשלב די מוקדם של הלילה על הספה. עברנו למיטה. מכיוון שידעתי מה "מצופה" ממני, וגם ככה הייתי די ישנונית, לא רציתי להתמזמז איתו יותר מדי. האמת, רק רציתי לישון. בבוקר העניינים התחילו להתחמם יותר, אבל הגוף שלי הגיב באדישות מנומנמת. בשלב שבו כבר הבנו שצריך לקום מהמיטה, הוא פשוט קם, שם קונדום וזהו, זה קרה. לא הספקתי להגיד כלום או לחשוב על שום דבר. למיטב זיכרוני היו לי מחשבות באיזור המדחיק של  "נו טוב, רק שזה יגמר כבר". אולי אפילו ניסיתי להנות. לקח לו בערך 10 דקות. קמנו, התלבשנו, הייתי די קרה ויצאתי די מהר מהדירה שלו. אחרי שעה התקשרתי להגיד לו שזה נגמר.

 אני מניחה שאיפשהו בראש שלי ידעתי שמדובר בסוג אפור של אונס, גם אם לא הרגשתי מחוללת או מושפלת או שום דבר מהחוויות שנצמדות לאונס בדר"כ. פשוט לא רציתי לעשות מזה סיפור, ולא חשבתי על זה יותר מדי. זה עניין שבשגרה, מין כזה מכני, בלי יותר מדי תקשורת, מין שבו לא טורחים לברר או לדבר או לענג או להתענג, מין כזה שהוא כמו אי הבנה לא נעימה, משהו מביך כזה, איזו תקלה. לא רציתי, ממרומי שלושים שנות הפמיניזם המפואר שלי, להתעכב על זה. חוץ מזה, זו לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה. ואז פתאום הגיעה הסצנה הזו בפרק 9 בעונה השניה של "גירלז".

 "גירלז" היא סדרה מהפכנית. לא רק מכיוון שאפשר לראות שם לעיתים קרובות מאוד גוף עירום של אישה צעירה ולא הוליוודית בעליל. היא מהפכנית כי היא חושפת את כל מה שמביך, כואב עלוב ועצוב בהוויה של בנות צעירות בשכונה הכי מגניבה בעיר הכי קולית בעולם. עיר שבה אנשים יעדיפו למות מלהיות מובכים, שבה תחכום ומצליחנות הם האס והג'וקר. יותר מסקס אפיל. יותר מכשרון, ובטח שיותר מאהבה. מה שמפתיע הוא שהסדרה הזו שארוזה בעטיפת דרמת קומית צעירה וזורמת, היא הדבר הכי הארדקור ריאליסטי וכבד רגשית שיש כרגע על המסך, ונדמה שגם היוצרת שלה לא ממש מבינה על מה המהומה. לנה דנהאם יודעת מה זה "סקס גרוע", אחרת היא לא היתה כותבת אותו כל כך מדויק, היא רק לא מעזה לכתוב סקס גרוע מפורשות כאונס. כאשר דנהאם מצייצת יום לאחר ששודר הפרק המדובר "הפרק הזה הוא האהוב עלי ביותר של "גירלז", וחלק חשוב מזה הוא התספורת בצורת דונאט של שושנה", לא ברור אם היא עצמה קולטת את את עומק טבען הפוליטי האפל של הדמויות פרי עטה ומערכות היחסים שלהן. לכן לא מפתיע שהיא ואנשיה נמנעו לחלוטין לקחת חלק בדיון שנוצר לאחר ששודר הפרק, בו לפתע העולם והאינטרנט התחלקו כמו בקריעת ים סוף לשני נרטיבים:

להמשיך לקרוא

לו רק היית קצת פחות המורה שלי – על אקדמיה וארוס

11 מרץ

*פסוט אורחת*

|מאת פלונית|

לא מזמן השתתפתי במפגש פרום אקדמי לחוקרים בתחום המחקר שלי. במפגשים אלו מציג חוקר מחקר משמעותי שעשה בתחום, ושלושה מגיבים על דבריו. עד כה, כל החוקרים שהגיעו לדבר על מחקריהם (אלה שאני ראיתי במשך 5 השנים שבהן אני משתתפת במפגשים), היו גברים, ורוב מכריע של גברים גם מבין המגיבים. מתוך 22 האנשים שהרהיבו עוז לצאת מהבית ולהגיע ביום שישי ירושלמי קר גשום-קמעא, היו 19 גברים ושלוש נשים (אני ביניהן).

לאחר הכנס, בשלב ה"מינגליג" האקדמי (כמה שהמינגלינג הזה מלחיץ אותי!), דיברתי עם אחד הפרופסורים שמרכז את הפורום, נקרא לו ד'. הצבעתי על הרוב הגברי המוחלט מבין משתתפי הכנס, והוא אמר שהדבר אכן מטריד אותו. "אני יודע שדרכי המינוי שלנו הן…" הוא אמר, "אבל למה לאירועים כאלה לא מגיעות נשים, הרי תלמידותינו לא פחות מוכשרות מהתלמידים?", והוסיף כי 50% מהלומדים לתואר ראשון בתחום הינן לומדות (לא, לא מדעים מדוייקים, יותר לכיוון הר הצופים).

עניתי לו שאני חושבת שהתחום פשוט נתפש כגברי. אמרתי לו שגם בקבוצת הקריאה לתלמידי תארים מתקדמים בתחום, הייתי חידוש בנשיותי, כל שאר המשתתפים גברים (האף שהתייחסו אליי יפה מאד, ומנחה המפגשים הקפיד לדבר בלשון זכר ונקבה). סיפרתי לו שבדייטים זה בעייתי, לספר שאני לומדת את התחום. ועוד לתואר מתקדם!

אני חושבת שלא סיפרתי לו הכל.

 *

ארבעה סיפורים קצרים

סיפור: כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, זכיתי לשבת בתרגול של אחד הקורסים אצל מתרגל אחד, חכם וחריף מכל מי שיצא לי לפגוש עד לאותו יום. נקרא לו ר'. מבחינתי זו היתה חווייה מרגשת ממש, היכולת לשמוע ממנו והיכולת להתדיין איתו – עולמות נפתחו, מצאתי כנפיים לנסוק בהן אל-על, ומי שילמד אותי איך להשתמש בהן. חבריי שראו את ההתרגשות שאחזה בי היו צוחקים עליי שאני מאוהבת במתרגל, וחלקן אף הגדילו לעשות ופנו אליי תוך שימוש בשם המשפחה שלו. זה לא מאד הפריע לי, אבל זה גם לא היה מאד נעים ומעבר לכך, חששתי שבשלב כלשהו גם הוא יפרש את ההתלהבות שלי כרצון להתחיל איתו (וכך ארחיק את עצמי מחברתו האקדמית במקום להתקרב), כך שהשתדלתי לצנן את התלהבותי. לשמחתי/לצערי (או לשתיהן?), הצלחתי. במידה מסויימת, לפחות.

 *

עוד סיפור: כשהייתי בשנה ב' התחלתי לעבוד עם מרצה אחר אותו מאד הערכתי, ש' שמו. גם צורת החשיבה שלו ריגשה אותי. העבודה היתה רבה ומאד אינטנסיבית, כך שיצא לי לראות את ש' כמעט מדי יום ביומו ולדבר איתו ארוכות (מובן ששיחותינו המקצועיות גלשו גם לנושאים אינטלקטואלים אחרים, לשמחת שנינו). גם במקרה זה זכיתי לגיחוך חבריי, שטענו, ספק בצחוק ספק בחצי-רצינות, שבסתר לבי אני מאוהבת במרצה. גם כאן השתדלתי לרסן את ההתלהבות, בשביל לשמור על המקצועיות. כלומר, ההתלהבות אכן היתה מהמקצועיות (ומהשילוב של הפן המקצועי באדם שכל כך נעים לי לעבוד איתו), אבל חששתי שמא ההתלהבות תתפרש על ידו של ש' כהתלהבות לא מקצועית. אז שוב, השתדלתי להנמיך.

במקרה זה היה סיבוך נוסף – היה מדובר ביחסים הדדיים הרבה יותר מיחסי המתרגל-תלמידה שהיו לי עם ר' בשנה א'. וש' גם התלהב ממני, לא רק אני ממנו. והתחלתי לתהות, ביני וביני, אם אני צריכה לפרש את ההתלהבות הזו לא כהתלהבות תמימה, כמו שאני מרגישה, אלא כמשהו מעבר…? אמנם המחשבה היתה בלתי נסבלת בעיניי, כיוון שהערכתי מאד את ש', המרצה, הנשוי, ובכל זאת, משהו גרם לי להרגיש לא לגמרי בנח. עם השנים התחושה הזו חלפה, והיום יחסינו, הן האישיים והן המקצועיים, מצויינים ולא מעיקים. עניין הסאב-טקסט המיני נפתר אצלי די מזמן, ונותרו רגשי הערצה כנה וידידות עמוקה. אפשר להמשיך הלאה, להיות פשוט שני פריטים של אותו הזן שנהנים זה מחברתו של זו.

 * להמשיך לקרוא

האני המיני – מיניות גברית בצל הפורנוגרפיה

2 ינו

*פוסט אורח*

|מאת מתן|

בזמן האחרון אני מבצע רפלקציה  כדי לחשוב מחדש על מה שמעסיק אותי בשנה וחצי האחרונות, המיניות שלי. לצערי זה לא עיסוק שנובע מתוך עונג או הנאה. מדובר בעיסוק שנובע מתוך הרצון לקיים את המיניות שלי בלי שזו תהיה מקושרת בפגיעה וניצול. לכאורה מטלה פשוטה, אבל בעצם כזו שהתבררה כמסובכת. בפוסט הזה אני מנסה להבין קצת יותר את ההתפתחות שלי בנושא כדי להבין מדוע אני נמצא עדיין במבוי סתום במובנים רבים.

מה שהנחה אותי מההתחלה במסע שלי להבין ולשפר את המיניות שלי, היו הנחות היסוד של הפמיניזם הרדיקלי, בעיקר אלו של קת'רין מקינון ואנדריאה דבורקין, שגורסות שמיניות הטרוסקסואלית כיום מבוססת על פטישיזציה של כוח: נשים נתפסות כאובייקטים מיניים שעליהן מופעל כוח וגברים מגורים מינית מאותה הפעלה של כוח. לפני יותר משנה כתבתי את המילים הבאות כדי לתאר את המיניות הגברית: "הגבר זקוק לתחושת שליטה מוחלטת המבססת את כוחו כדי להגיע למצב של שפיכה. עליו לבצע ניתוק רגשי בין הנפש של אהובתו שנתפס כדבר זך, טהור ולא מיני בעליל לבין גופה המפתה ככלי פיזי כדי שיוכל להגיע לאורגזמה. המשגל מבחינתו הוא מופע סולו שלו בו הוא מפעיל ומתמרן את גופה של האישה כדי לבטא את כוחו עליה וכך להגיע לשפיכה". מעניין שכתבתי אז בגוף שלישי, לא היה לי האומץ להנכיח את עצמי בטקסט אבל ללא ספק המילים מופנות כלפיי. כבר מההתחלה היה לי ברור שאני מבצע בנשים שאני שוכב איתן תהליך דה-הומנזיציה כדי שאני אוכל לגמור: אני מפריד בין הקיום שלהן בעולם לבין הקיום שלהן בזמן המשגל. בזמן המשגל הן אך ורק גוף, ובשאר הזמן הן בנות אדם שלמות – גוף, נפש, רגשות.

אז מדוע בעצם קשה לי להמשיך מעבר לזה? מדוע מאז שהגעתי לתובנות הללו, לא הייתה לי חוויה מינית אחת שאני יכול להגדיר כטובה, בריאה, אפילו אעיז ואומר – מתקנת? אני חושב שיש דבר אחד מהותי שפספסתי מכיוון שעדיין לא הסתכלתי פנימה מספיק. אז מה פספסתי?

להמשיך לקרוא

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

להמשיך לקרוא

איך הפמיניזם פוגע באיכות חיי

5 נוב

*פוסט אורחת*

|מאת נעמה|

במהלך חג הסוכות השתתפתי באזכרה לזכר סבי ז"ל, שהתקיימה בסוכתם של דודיי. כל המשפחה ישבה בתוך הסוכה, אכלה משהו, שתתה משהו, פטפטה משהו. הגיעה שעת בין הערביים, וכנהוג במקרים כאלה, התארגנו לתפילת מנחה. נספר שאכן קיים מניין ואז דודי, שהוא רב משמעותי בקהילה דתית לאומית (לצורך העניין נקרא לו דוד י'), קם וביקש מכל הנשים והילדים לצאת מהסוכה, כי רוצים להתפלל. אחרי שיצאנו הוא הסיט את בד דופן הסוכה, כדי שלא נפריע להם עם הרעש. אני רתחתי – גם אני מתפללת תפילת מנחה, ומשתדלת לעשות את זה במניין כשאני יכולה! מי שמו להרחיק אותי מהמניין, ועוד באזכרה של סבא שלי?! (שהוא, אגב, אינו אביו אלא אביה של דודתי, אשתו, שגם היא, מתוקף היותה אשה, לא השתתפה בתפילה).

אמא שלי אמרה לי לא להיעלב מזה, שהדוד י' בכלל לא חשב על האופציה שיכול להיות משהו לא בסדר עם מה שהוא עשה. שהוא חי בתוך קהילה סגורה, שבה זה בכלל לא אישיו. זה פשוט לא חלק מהעולם שלו, הוא חי בתוך בועה, במקום אחר. אותי זה לא הרגיע – הרי יש לו אחריות חברתית! הוא לא יכול להתעלם מנושאים כאלה!

כמובן שגם בהמשך, בזמן לימוד המשניות המסורתי לעילוי נשמתו של סבי, ישבו הנשים במעגל החיצוני במקרה הטוב, ובחוץ עם הילדים במקרה הרע. ואני הלכתי והתעצבנתי, הלכתי והתעצבנתי. ושמחתי כל כך שאני לא צריכה להתמודד עם זה ביומיום. ב"ה, בחברה שאני מסתובבת בה, ברור שזה לא היה קורה.

להמשיך לקרוא