Archive by Author

על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל

13 נוב

*פוסט אורח*

|מאת קרן|

תודה ענקית לליהי יונה, שבלעדיה הפוסט הזה לא היה קיים. הכי כיף בעולם לחשוב איתך על דברים.

 

1. ניסוי מחשבתי מעצבן     

אני רוצה לערוך עליכן/ם ועלי ניסוי מחשבתי לרגע, בסדר? אל תדאגו, זה לא יכאב, מקסימום טיפ-טיפונת. זה הולך ככה. 

דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את  ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה – כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס. 

הוא מורשע בלי קשר לשאר הנסיבות: מה היא אמרה, מה היא היתה יכולה לומר אבל לא אמרה, מה היא אמרה למישהו אחר לפני כן או אחר כך, מה היא לבשה, האם היא נתנה לו סטירה או לא, הדפה אותו בכוח או לא, הצמידה רגליים או לא, האם היא נרטבה או גנחה או גמרה, מה ההסטוריה המינית שלה, מה עוד קרה ביניהם באותה פעם, מה קרה ביניהם בפעמים אחרות, מה קורה בשאר חיי המין שלה, אלו יחסי סמכות יש או אין ביניהם, או כמה זמן לקח לה להגיש את התלונה. חלק מהנסיבות הנוספות האלו יכולות להשפיע על חומרת העונש – ובואו נניח שזו נשארת דומה למה שאנחנו כבר מכירים, ונעה לרוב בין כמה חודשי מאסר על תנאי לכמה שנות מאסר בפועל. אבל מבחינת ההרשעה, די בכך שאישה תצהיר שיחסי המין שקיימה היו אונס, כדי שהיחסים האלו ייחשבו כאונס בעיני בית המשפט. 

טוב, ברור (גם לי) שזה חוק מאוד בעייתי. אז בטח אפשר לעבור הלאה ולחשוב על פתרונות יותר ריאליים? אבל רגע, בואו לא נעבור הלאה עדיין, אלא ננסה להבין מה בדיוק הבעיה איתו. 

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

בזכות החברות

2 אפר

|מאת רוני|

לפני כמה ימים, ידידה פרסמה בפייסבוק סרטון בכיכובו של אייל קיציס, היוצא בבקשה אל העם היהודי היושב בציון וחוגג את ליל הסדר, להכניס אורחים שאין להם איפה להתארח – חיילים בודדים, משפחות חד הוריות, מובטלים. מבלי להפחית בחשיבות המסר ובמצבם של אנשים שבאמת היו רוצים לחגוג את ליל הסדר אבל אין להם איפה, עוד לפני שצפיתי בסרטון, כתבתי בתגובה, "אני בעד שידוך מחדש של כל מי שחוגג/ת את ליל הסדר, כולל אנשים שיש להם אצל מי לחגוג. זה יכול להפוך את הסיפור להרבה פחות מעיק והרבה יותר כיף."

ובאמת, כל שנה לקראת פסח ולקראת חגי תשרי, אני קצת שמחה אבל בעיקר טרודה. שמחה – כי אני אוהבת את ליל הסדר בסך הכל, בעיקר בגלל שאני חובבת מאכלים יהודיים מסורתיים באופן כמעט חולני, וטרודה – כי הישיבה בחיק המשפחה בדיוק במאורעות כאלה, זה לא תמיד מה שבא לי לעשות. שרשור התגובות לסרטון של קיציס המשיך, וכתבתי, "אני כל שנה מנסה לארגן מרד על ליל הסדר המשפחתי (בלי להפחית מכבוד המשפחה) ולבלגן את המערכת עם ליל סדר של חברים מכל מיני מקומות. אבל בסוף כולם מתנקנקים ונכנעים ללחץ המשפחה. הגיע הזמן ליצור מסורת חדשה!" על כך הגיב ידידי א', "השאלה פה היא מי המשפחה. מי אמר שאת לא המשפחה." וזה מיד נגע לי במקום שאני מעניקה לו הרבה מחשבה בשנים האחרונות: השאלה היא פה מי המשפחה. מי אמר שאת לא משפחה.

להמשיך לקרוא

"דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה" – על רופאי נשים, גלולות נגד הריון, וסודות כמוסים

5 ינו

*פוסט אורח*

|מאת אנונימית|

אני נכנסת בבהילות למרפאה הלא-מוכרת של קופת החולים שלי. רק בהרצליה  היה התור הפנוי הכי קרוב לרופא נשים. אני לא מכירה את הרופא הזה, ולמעשה, זו הפעם הראשונה שאני זוכה להיכנס להיכל הקדוש הזה, שתמיד היווה בעיניי מעין טקס התבגרות שאיחרתי לעבור. דמיינתי את משרדו של רופא הנשים מוקף הילה של קדושה ששמורה רק לנשים בשלות. דמיינתי ששם יגלו לי את הסודות הכי כמוסים של גוף האישה – כלומר, שלי.

אך המרפאה אפרורית וקירותיה מתקלפים. הפקידה נוזפת בי קשות, כשאני מבשרת לה ששכחתי בבית את הכרטיס המגנטי של קופת החולים, אבל אני מפצירה בה – אם אפשר בכל זאת לבקש מהדוקטור שיקבל אותי, כי אני ממש צריכה את התור הזה ואחריו אין תורים לעוד חודשיים לפחות. אחרי המתנה לא קצרה, כשאני נכנסת סוף סוף למשרדו של הרופא – גם הוא מוצא לנכון לנזוף בי. איזו מין חוסר אחריות זו, לשכוח ככה את הכרטיס? עכשיו הוא איננו יכול לבצע את עבודתו כמו שצריך, בגללי. לא עוזרות תחינותיי והתנצלויותיי, הרופא – בשלו.

רק אחרי נאום התוכחה, הרופא מוצא לנכון לשאול אותי למה הגעתי אליו. אני עונה, לא בלי גאווה בקולי, שאני רוצה מרשם לגלולות. "אהא…", הוא מהנהן. "את בטח יודעת שאני לא יכול לתת לך מרשם בלי הכרטיס המגנטי, נכון?" – "כן, כמובן שאני יודעת" (לא, אני לא. אני בסה"כ בחורה צעירה ודי מפוחדת, בביקור הראשון שלה אצל רופא נשים. והמלקחיים האלה שם בצד? אתה מתכוון להשתמש בהן עליי? בבקשה אל תשתמש בהן עליי). "אבל אולי אפשר יהיה לסדר איזה משהו…", הוא ממשיך ומצית ניצוץ של תקווה בעיניי.

הוא פוצח בשאלות רבות: גיל. היסטוריה מינית. האם בריאותי טובה בדרך כלל. האם יש אלרגיות. האם אני עושה פעילות גופנית: "כן, אני עושה," אני עונה לו. "כמה פעמים בשבוע?" הוא ממשיך. "3 פעמים…" אני מנסה. *מבט בוחן ומזלזל מצד הרופא*. ואז, "ומתי התחלת את האימונים האלה, לפני שבוע?". *צחוק רשע*. ואני לא מבינה, "זה באמת רלוונטי..?"

לבסוף הוא פותח מגירה שנראה שיש בה הרבה חבילות של תרופות. הוא מפשפש שם קצת ומוציא משם חפיסת גלולות חדשה וצבעונית. "הנה", הוא מגיש לי אותה, "קחי את החבילה-לדוגמה הזו". הוא מבטיח לי שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי. אז, בתמימותי, לא העליתי על דעתי לשאול כיצד בדיוק הוא יודע שאלה הגלולות הטובות ביותר עבורי, אם הוא לא עשה לי שום בדיקה ואפילו לא התאפשרה לו כניסה לפרופיל הרפואי שלי. הרופא גם הסביר לי שאם ארצה מרשם לגלולות האלה, אצטרך לבוא אליו שוב עם כרטיס מגנטי, אבל אני יודעת שלמרפאת הגיהנום הזו אני כבר לא אחזור.

להמשיך לקרוא

וג'יינה פאוור

26 דצמ

|מאת רוני|

את יערה רוזנבליט הכרתי כשלמדנו יחד בתיכון – 4 שנים למדנו בכיתות מקבילות, בלי להחליף יותר מכמה מילים, אולי. לפני כמה שבועות נחשפתי לדף מסקרן בפייסבוק, בשם וג'יינה פאוור, בו מוצגות שלל עבודות אמנות שמציגות את איבר המין הנשי על שלל צורותיו, שנעשו בטכניקות שונות ומגוונות. חיפוש אחר האמנית שהקימה את "וג'יינה פאוור", ויצרה את דמות הקומיקס "וג'יינה פלאוור" (שמוצגת גם היא בדף בפייסבוק), הוביל אותי אל יערה, כמעט עשור אחרי שסיימנו להיות תלמידות תיכון מבוישות.

כיום יערה היא סטודנטית לתואר שני במגדר באוניברסיטת תל אביב, לאחר תואר ראשון בתכנית "אופקים", תכנית ללימודי ספרות ופילוסופיה יהודית. במקביל, היא גם עובדת בתור מורה בבית ספר בכפר הירוק. נפגשתי איתה כדי לשמוע ממנה עוד על האמנות שלה, ועל דמות הקומיקס החיננית וג'יינה פלאוור. וג'יינה פלאוור כשמה כן היא – פרח-וג'יינה. בחוברות קומיקס קטנות שיערה מפיצה ברחובות העיר, מתגולל סיפורה של פלאוור – כיצד באה לאוויר העולם (היא נולדה לאמה למודת ניסיון החיים, וג'יינה פאוור), וכיצד היא מתמודדת עם עצם היותה איבר מין נשי בעולם פטריארכלי, ששוב ושוב מדכא את הרצון שלה לחוות אהבה בלתי אמצעית, ולתת אמון באחרים ואחרות.

עבודה של יערה רוזנבליט מתוך תערוכת הרחוב הראשונה שלה

להמשיך לקרוא

"עדיף למחות מאשר להשלים עם אי צדק" – פוסט לרגל היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים

23 נוב

|מאת רוני|

הבוקר התפרסמה ידיעה באתרי החדשות השונים, כי סקר חדש שנעשה בקרב 500 נשים בתל אביב, מגלה כי 83% מהן הוטרדו במרחב הציבורי. הסקר, שיזמה היחידה לקידום מעמד האשה בעיריית תל אביב, בשיתוף מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, איגוד שתיל וצוות אתר האינטרנט הכצעקתה, נערך לקראת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, החל כל שנה ב-25 בנובמבר ברחבי העולם. כדי לציין את היום הזה, יתקיימו ביום חמישי, ה-24 בנובמבר, מצעד ועצרת בתל אביב. ביום חמישי יתקיים גם יום עיון ודיון פתוח בחיפה, תחת השם ביטחון של נשים (אם שמעתן על אירועים נוספים – אל תהססו, הגיבו פה למטה ואוסיף אפילו שזה ברגע האחרון).

הנתונים קשים, והסקר גם מפרט סוגים שונים של הטרדה במרחב הציבורי: שריקות ברחוב, צפירה ממכונית, נעיצת מבט ממושכת, הערות לא נעימות, הצעת טרמפ מבלי לבקש, התחככות והיצמדות, הצעה מגונה, נגיעות, מעקב, קללות הנוגעות לאיברי מין או מאפיינים נשיים, ומעשים מגונים. הנטייה שלנו היא להתעלם, וכך, כשאני הולכת ברחוב ומישהו מעיר לי הערה, אני ממשיכה ללכת ומדחיקה את הסיטואציה. אבל לקרוא את כל הצורות השונות של ההטרדה ברצף, מציפה מחדש את ההבנה כי אנחנו מוטרדות באופן בלתי פוסק מהרגע בו אנחנו יוצאות מהמתחם הבטוח של הבית.

רגע, "מתחם בטוח של הבית", אמרת? כן, אמרתי. אבל כמובן שגם על כך יש מה לומר. עבורי, הבית הוא מקום בטוח. המשפחה שלי היא מקום בטוח, והחברים שלי הם סביבה תומכת ובטוחה. אך לא כך עבור נשים וילדות רבות שנאנסות על ידי בעליהן, אבותיהן, קרובי משפחתן, שכנים. ולא כך עבור נשים מוכות. ולא כך עבור נשים שחווות אלימות מילולית וחיות תחת משטר אימים של אביהן או בעלן.

ביום שני האחרון, התקיים בבית העם ערב שהוקדש לדיבור על אלימות נגד נשים. זאת במסגרת "המדריכה למהפכה" (גילוי נאות: גם אני נמנית על ארגון הערבים הללו), סדרת הרצאות ופאנלים פמיניסטיים הפתוחים לקהל הרחב (לינק לאירוע הקרוב). הערב החל עם הרצאה של אפרת אופנהיימר, רכזת חינוך מהמרכז לסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל אביב, שדיברה על מאבק בתקיפה מינית באמצעות כלים חברתיים וחינוכיים. לאחר מכן, התקיים פאנל שהנחתה עינת סטולר, ובו השתתפו נורה גרינברג, פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית, תמר זנדברג, חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו, וענבל וילמובסקי, חברת צוות אתר הכצעקתה.

להמשיך לקרוא

לו הייתי אי ירוק בים

12 נוב

|מאת רוני|

לפני כמה ימים ישנתי אצל סבי וסבתי בירושלים. הייתי צריכה להיות נוכחת בועדת ערעורים בבית המשפט השלום מוקדם בבוקר למחרת, אז החלטתי לנסוע לילה לפני. סבי בן ה-84, פולני שברח ברחבי מזרח אירופה וניצל מהשואה, וסבתי בת ה-73, עיראקית שהוברחה לישראל בדרך לא דרך בהיותה בת 12 בלבד, גרים ברמת בית הכרם, בסמוך לרוב בני משפחתה של סבתי, הגרים בבית הכרם. רוב משפחתו של סבי נספתה בשואה, ואלה שנותרו והגיעו לארץ נפטרו. דור ההמשך מתגורר בצפון הארץ.

בבוקר התעוררתי לארוחת בוקר סטנדרטית בבית סבתי– לחם בהכנה ביתית, גבינה בהכנה ביתית, ריבה בהכנה ביתית, ביצים וקפה. סבי עלעל בעניין בספר שהבאתי איתי – "המהגרים" מאת וינפריד גיאורג זבאלד – ספר שמספר ארבעה סיפורי חיים של יהודים, שחייהם בתקופה מסוימת באירופה גזרו עליהם בעל כורחם להפוך למהגרים בארצות שונות. סופם הטראגי של הארבעה מוכרע על ידי עול הזכרונות הכאובים, שלא משים מהם במהלך חייהם.

בעוד סבי מעלעל בו, נפלה מתוך הספר מדבקה שמשמשת לי סימנייה: "אני ♥ לימודי מגדר". כמה ימים לפני, לקחתי כמה עשרות כאלה מהמזכירות של החוג ללימודי מגדר. "מה זה לימודי מגדר?" סבא שלי שאל אותי. "מה שלמדתי בשלוש השנים האחרונות," עניתי לו. "זה מה שנקרא לימודי ספרות?" הוא תהה. בעצם, מעולם לא טרחתי לספר לו שבנוסף לספרות, אני לומדת מגדר. זה פשוט היה נראה לי מסובך מדי, מעורר שאלות ומחלוקות רבות מדי.

אבל סבי לעולם לא מותיר תעלומה בלתי פתורה, וביקש להבין מה זה מגדר. ניסיתי להסביר. הסברתי על זהויות, על מיניוּת, על מין, על חברה ותרבות. סבתי האזינה מהצד. החלטתי לתת כדוגמה את יובל טופר, שתמונותיו וסיפור חייו הופיעו במוסף שבעה ימים שבוע שעבר – יובל הוא טרנסקסואל שנכנס להריון, כי על אף שהוא מזדהה כגבר, הוא שמר על אברי הרבייה הנקביים שלו. סבתי הכירה את הסיפור והפטירה, "מסכן הילד." אמרתי לה שהוא לא מסכן. היא לא הסכימה. "זה יותר מדי בשביל ילד להבין," היא אמרה. אמרתי לה שאני יכולה להסכים שזה יותר מדי בשבילה להבין, אבל ילד מבין רק אם אוהבים אותו או לא. והשארתי את זה ככה. אני מאוד אוהבת ומעריכה את סבתי, אבל מזמן הבנתי שבנוסף לעוד הרבה אופנים בהם אני חיה את חיי, גם בתחום הזה, הדעות שלי ושלה חלוקות. לפעמים עדיף לוותר מראש של ויכוח, לקחת מסל הפירות כמה אבוקדו בשלים, ולצאת לדרך עם חיוך ונשיקה.

להמשיך לקרוא

יונים שיכורות עד אופק הנהר (דיווח אישי ממצעד הגאווה בבלגרד)

7 נוב

*פוסט אורח*

|מאת עלמה|

א.

כל הדיבורים לקראת מזכירים לי יותר נסיעה להפגנה מאשר נסיעה למצעד גאווה. אנחנו מסכמים שאם יקרה משהו אז בלי להתחכם, וישר לנסות לחזור לנקודת המפגש. אנחנו מסכמים שנלבש נעלים נוחות, סגורות. מישהי מספרת על שוטרים שהרביצו לה כשהפגינה בויסקונסון, מישהו מספר על כך שנעצר בהפגנות שמאל בארץ. אנחנו מתלוצצים בבדיחות קצת לחוצות, ואומרים שיהיה בסדר.

מצעד הגאווה בבלגרד הוא היחידי באיזור, מקור להרבה חילוקי דעות והרבה מאוד התנגדות. בשנה שעברה הגיעו נאצים ופעילי ימין מכל אירופה, כדי למחות נגד המצעד. מאה חמישים איש נפצעו. הנזק לעיר היה יותר ממליון יורו: השחתת רכוש, בניינים, ניפוץ חלונות. גם הרבה פעילים מן העבר השני של המתרס הגיעו. אנשים מארגוני זכויות אדם ונציגים מכל מיני מקומות ביבשת.

יום לפני הנסיעה ואנחנו עדיין מנסים לברר איך לנסוע. רשיונות הנהיגה שלנו לא תקפים. אף אחד מהחברים שלנו כאן שגדל באיזור הבלקן לא מוכן לנהוג. הם אומרים שיהיה אלים מידי, שיהיה נורא ואיום. אני שולחת אי-מייל לאחד המארגנים מבלגרד, כדי לשאול אותו אם הם הולכים לבטל. יש שמועות. הוא עונה לי שלא מבטלים. אנחנו מזמינים מקומות במיניבוס.

להמשיך לקרוא