עידוד עגינות כהתנגדות רדיקאלית למוסד הנישואין, או: כמה מחשבות נוספות על נישואים גאים

31 מרץ

|מאת חגי|

בואו נניח שמישהי מחברות הכנסת הייתה שוקלת להציע הצעת חוק איסור עגינות, בו היה נקבע שבכל מקרה בו לא ניתן הגט בבית הדין הרבני בשל אי הסכמת הבעל, תפקע סמכותו של בית הדין והאשה תוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להתרת נישואין. הצעת החוק הזו הייתה משנה באופן דרמטי את חייהן של נשים בישראל. ההשפעה הישירה הייתה כמובן על נשים עגונות, שלא היו נותרות בעגינותן. אבל גם נשים רבות אחרות היו מושפעות. כך למשל, כל אותן נשים שנאלצות לשלם עבור הגט לבעל, ולותר על זכויות רכושיות המגיעות להן, לא היו נאלצות לעשות זאת יותר. כל אותן נשים שחוששות להקלע להליך ארוך בבית הדין הרבני ובשל כך מסכימות לכל מיני פשרות דוגמת שלום בית (אותו שלום בית שמוביל לעיתים לרציחתן) היו חוששות קצת פחות. וכמובן, היו המון המון נשים שלא היו מקבלות מכך דבר, כי הן כלל לא רוצות להתגרש או שבעליהן לא עושים בעיות במתן הגט. האם היה ניתן לדרוש מארגוני הנשים להתנגד להצעה, שכן היא מנרמלת את מוסד הנישואין עצמו?

בימים האחרונים התעורר מחדש, כפי שמתעורר אחת לכמה זמן, הדיון על שיוויון בנישואין, הפעם בארה"ב. ברקע לדיון צריך לזכור שבשונה מישראל, בה ניתן לקבל את מרבית ההטבות הניתנים לזוגות נשואים גם מבלי להינשא (וזוגות להט"בים אכן זכאים לרובן), בארה"ב מדובר במציאות דיכוטומית של הכל או כלום. וכמו בכל פעם שמתעורר הדיון, נשמעו, לצד הקולות המברכים, הקולות המבקרים. בהקשר הזה, נדמה לי שאפשר לזהות שלוש ביקורות מרכזיות (אפשר לקרוא אודותיהן בין היתר כאן, כאן וכאן).

הביקורת הראשונה היא ששיוויון בנישואין יוצר נורמליזציה של הדיכוטומיה החברתית שבין זוג הזוכה להכרה, ליתר התקשרויות בינאישיות שאינן זוכות להכרה ולפריבילגיות הנלוות לה. בהקשר הזה מתעורר גם השאלה מדוע בכלל צריכה המדינה להיות מעורבת בהסדרת היחסים הבינאישיים בין זוגות. במילים אחרות, הביקורת היא שככל שיהיה ללהט"בים המעוניינים להינשא נוח יותר, כך מחויבותן להלחם בשביל מי שלא מבקש לפעול בדרך זו תהיה מצומצמת יותר.

הביקורת השניה היא שהקצאת המשאבים למאבק לנישואין גאים היא שגויה, שכן ישנם מאבקים חשובים יותר. הטענה היא שהמאבק לנישואין משקף את האינטרסים של קבוצות הכוח בקהילה. בהקשר זה, החיצים לא פעם מופנים ל"דומואים", הכינוי להומואים שמבקשים להיות דומים להטרואים.

 הביקורת השלישית היא שמוסד הנישואין, על פי טבעו, הוא מוסד דכאני כלפי נשים, שנועד לשלוט בנשים, לשלול את זכויותיהן ולהכפיף אותן לסדר חברתי פטריאכלי.

התנגדות לנישואין

על השאלה האם מוסד הנישואין מעצם טיבו הוא מוסד פטריאכלי ובלתי ניתן לשינוי כבר התדיינו ארוכות פה בבלוג, בדיוק בהקשר של נישואין גאים, סביב הפוסט של רוני some f***ing talk about gay marriage , ואין לי עוד הרבה להוסיף (בשלב זה). בתמצית, טענתי שם, ואני עדיין חושב, שמוסד משפטי הוא מה שעושים ממנו. מוסד הנישואין היום לא דומה בכלל למוסד הנישואין של לפני מאה שנה, וכנראה יכול להשתנות עוד בהמשך. זה לא אומר שאין מקום גם לפתח חלופות שאינן של הכל או כלום (למשל, סתם לאפשר למישהו להיות בעל הסמכות לקבל החלטות רפואיות עבורך, מבלי לתת לו את שאר הזכויות המוקנות לבן זוג נשוי). אבל זה אומר שאם אנחנו רוצים להשאיר לבני זוג את האפשרות לקיים קשר כלכלי-חברתי שמאפייניו מאפייני הנישואין כפי שהם כיום, להגיד שצריך לבטל את המוסד ולהקים תחתיו מוסד בשם אחר (אבל זהה באופיו) זה שינוי סמנטי בלבד.  

*

השאלה של הקצאת המשאבים היא שאלה קצת יותר מסובכת. היא דורשת לחשוב על שתי שאלות משנה – לטובת מי המשאבים מופנים, ומי מודר ממשאבים.

נדמה לי שהקונצנזוס שנוצר, כאילו נישואים גאים זה אינטרס של הומואים בורגנים ממעמד סוציו אקונומי גבוה (וכפי שמגדירה את זה המגיבה ציפי ב"העוקץ" – "השפיץ העליון הפריבילגיוני של הומואים ולסביות שהנישואים יפתרו להם בעיות אמיתיות (זכויות הגירה, נגיד) הוא בדיוק זה – קבוצה פריבילגיונית. וקטנה יחסית"), הוא קצת מרחיק לכת. ראשית, ודאי שהנישואין הגאים רלבנטים גם ללסביות ולבי סקסואליים. הסוגיה רלבנטית גם לטרנסג'נדרים הטרוסקסואלים ולטרנסג'נדריות הטרוסקסאליות. כל זמן שאין אפשרות לנישואין גאים, נדרשים אלו לקבל הכרה של המדינה בכך שהם "באמת" גבר או "באמת" אישה בשביל להתחתן עם בני המגדר השני. במילים אחרות, העדר הכרה באפשרות לנישואין הפתוחה לכולן נותנת למדינה זכות לפשפש בתחתונים של טרנסג'נדרים, ולקבוע האם הם עברו את השלב ה"קריטי" שמגדיר אותם כחלק מהמגדר שלו הם משתייכים (וכבר היו מקרים בעולם, לרבות בארה"ב, בהם בוטלו נישואין למפרע, על בסיס הטענה שאין אפשרות לאישה טרנסג'נדרית להתחתן עם גבר סיסג'נדר, מאחר שנישואין גאים אסורים). יתר על כן, כפי שציין בעבר אייל גרוס, דווקא להט"בים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, בעלי נגישות למשאבים ולעורכות דין, מסוגלים בקלות רבה יותר ליצור הסדרים עוקפי נישואין דוגמת הסכמי חיים משותפים חוזים וירושות הדדיות.

כמו כן, המאבק מאוד רלבנטי להרבה להט"בים מוחלשים, שרוצים את המודל ה"נורמאלי" שהם רואים בסביבתם ההטרוסקסואלית. נדמה לי שיותר מנערה להט"בית אחת גדלה עם הפחד שכל הסובבים אותה יסתדרו במערכות יחסים זוגיות יציבות, ורק היא תשאר בדד. גם אם הנישואין הגאים מציגים רק חלופה אחת אפשרית לאינטימיות בין פרטים בחברה, קיומה של החלופה הזאת יכול להיות מאוד משמעותי למי שמתקשים לחיות עם זהותן המינית.

אפשר גם לזהות את הקשר של המאבק הזה לקבוצות אחרות שהמבקרים מזכירות – ודאי שהוא רלבנטי גם לנשאי HIV, הוא גם רלבנטי גם להורים של נוער להט"בי שאולי ישקלו שוב האם לזרוק את הילד שלהן מהבית. ונכון, זה לא אומר שאין מאבקים יותר חשובים בשביל אותן הקבוצות, וחשוב לעשות אותם (וכן, הרבה מאותם "דומואים" פועלים למשל במסגרת של הועד למלחמה באיידס, ולא עושים רק לביתם).

אבל אפילו אם המאבק היה רלבנטי רק להומואים, ואפילו אם רק להומואים בורגנים, נדמה לי שיש קצת הפרזה בהתייחסות לקבוצה הזאת כמי שיש לה כבר הכל. גם ההומו האשכנזי המבוסס ביותר עדיין סובל ממציאות של אפליה והדרה מטריאלית וסימבולית ממשאבים. כאשר הומו דורש שינתנו לו משאבים בתמורה להדרה של חלקים אחרים מהקהילה ממשאבים, יש בכך בעיה חמורה. אבל לא ברור לי האם, וכיצד, כרטיס הטיסה שביקש לבן זוגו יונתן דנילוביץ פגע בנגישות למשאבים של שאר חלקי הקהילה (באותו המקרה השאלה הייתה האם בן זוג מאותו המין של עובד אל-על זכאי להטבות שניתנות לבני זוג הטרוסקסואליים של עובדים). במידה רבה אותו כרטיס טיסה מפורסם עשה בדיוק את ההיפך, והוביל, בין היתר, לחיוב הפוזיטיבי שהוטל על עיריית ירושלים לתקצב את הבית הפתוח בירושלים, שמשרת את כלל חברי וחברות הקהילה. 

ונכון, אם היה סל משאבים מוגבל שמוקצה לקהילה, ובשביל העתירה של דנילוביץ' היו מוותרים על עתירה אחרת, כנראה שהיה מוצדק לבקר את הבחירה. במובן זה, בהחלט צריך לבדוק כמה מהמשאבים הציבוריים שמוקצים לקהילה הולכים למאבקים שאינם החשובים ביותר, רק בגלל שבעלי הכוח בקהילה הם גברים. בהחלט ראוי לבקר את האופן שבו הקהילה מתעדפת תיירות גאה על פני מאבקים חשובים יותר. אבל כשאדם משתמש במשאבים הפרטיים שלו בשביל לקדם סוגיה שקרובה לליבו, גם אם היא לא תסייע לכולן, וכל זמן שהיא לא מזיקה, נדמה לי שקשה לבקר אותו. ממש כמו שקשה לבקר נשים שמבקשות לעמוד על זכותן לאי אפליה בחברות בדירקטוריונים, למרות שמדובר בנשים ממעמד גבוה, ולמרות שאם ארגוני הנשים היו מקדישות את כל זמנן למאבק הזה, היה בכך טעם נפגם (נדמה לי שהקדשת חלק ממשאבי ארגוני הנשים לסוגיה זו נתפשת, ככלל, ראויה).

אמנם, את הנתונים מארצות הברית אין לי, אבל לפחות בישראל נדמה שעיקר המשאבים הציבוריים הולכים לגופים דוגמת הבית הפתוח, המרכז הגאה, חוש"ן ואיג"י. גם הקליניקות השונות והגופים הציבוריים מייצגים בתיקים משפטיים שעוסקים בקבוצות רבות ומגוונות בקהילה. כמות המשאבים הציבוריים שהולכת למאבקים פרטיים, מכל סוג שהוא, היא זניחה למדי. 


תמיכה בנישואין

ואז אנחנו נשארות עם הטענה המורכבת ביותר, היא טענת הנורמליזציה של מוסד הנישואין. מורתי ורבתי, יופי תירוש, פרסמה ממש לא מזמן מאמר על טענות הדדיות בדיני איסור אפליה. משמע, על טענות שמאבק אחד של קבוצה מופלית פוגע בקבוצה מוחלשת אחרת. המקרה הפרדיגמאטי שממנו מתחילה תירוש את מחקרה הוא המקרה של נשים ממשפחות אצולה בספרד, שפנו לבית המשפט האירופאי לזכויות אדם בטענה שהן מופלות מאחר שתואר האצולה עובר רק לגברים. בית המשפט דחה את עתירתן, בקביעה שמוסד האצולה מפלה מטיבו, ולכן לא תשמע טענה של אפליה ביחס לתארי אצולה. מבלי להיכנס לדוגמא הזאת (עליה אפשר לקרוא, כמובן, אצל תירוש) נדמה שגם בתוך טענות ההדדיות יש היררכיה מסויימת. יש מקרים בהם ישנו קשר הדוק בין הבקשה של הקבוצה המופלית לבין הפגיעה בקבוצה אחרת. זהו למשל המקרה של פונדקאות, שמעורר קושי של ממש. יש מקרים שבהם הקשר הוא עקיף יותר. למשל, בהקשר של פינוושינג. בפוסט קודם כבר כתבתי על המורכבות של הנושא, שכן כל התקדמות במאבק על זכויות להט"בים משמשת להצדקת מדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים, אבל ויתור על מאבק להט"בי בישראל הוא בעל משמעות הרסנית לחברי ולחברות הקהילה. קושי דומה מתעורר במאבקים של פלסטינים-ישראלים על זכויותיהם (ויוזכר שאפילו בהקשר של נישואין ניתן להעלות את הטענה שמאבקן של נשים מוסלמיות שלא להיות כפופות רק לבית הדין השרעי למעשה אשרר את חוק האזרחות, שמגביל נישואין של פלסטינים ישראלים ופלסטינים תושבי השטחים; בעצם אפשר לטעון שגם המאבק של ארגונים כמו עדאללה נגד חוק האזרחות עצמו הוא סוג של אשרור של מוסד הנישואין, ופוגע בפלסטינים שאינם רוצים או אינן יכולות להיות חלק ממוסד זה).

המקרה הנוכחי הוא מהסוג השני של המקרים. החשש הוא שככל שמוסד הנישואין יהיה נוח יותר להרבה א/נשים, כך הנכונות הציבורית לשינויו תקטן, והקושי של מי שלא מסוגל להיכנס בדלתות מוסד הנישואין, או שלא מעוניינת בכך, ילך ויגבר. כמו במקרה של הפינק-וושינג, גם במקרה הזה נדמה לי שהפתרון לא יכול להיות ויתור של כל המעוניינים להתחתן על האפשרות הזאת, עד ליום שבו ישתנו המוסדות החברתיים מהיסוד ויהיו תחליפים ראויים למוסד הנישואין (יום שכרגע לא ממש נראה באופן).  הפתרון צריך להיות באמירה ברורה של הקהילה שמוסד הנישואין לא פותר על כל הבעיות ולא נותן מענה לכל הצרכים. הוא לא פותר על הבעיות של הורות משולשת, והוא לא פותר את הקשיים של אמהות חד הוריות. הוא לא פותר את הדיכוי הקיים בהליך הנוכחי לשינוי מין בישראל, והוא לא פותר את הבעיה של נוער להט"בי שנזרק לרחוב, ועוד הרבה בעיות אחרות של חברות וחברי הקהילה, שלא יפתרו רק בגלל שיהיו נישואין גאים. הפתרון צריך להיות בכך שמשאבים קהילתיים, כמו גם משאבים של גופים רלבנטים מחוץ לקהילה, יופנו למאבק על הרחבת ושינוי האופן שבו מסדירה המדינה את הקשרים שבין הפרטים. הפתרון צריך להתבטא גם בכך שהארגונים הקהילתיים יפרסמו סדר יום ברור שמבהיר אלו מאבקים מקודמים וכיצד הם משקפים את התעדוף של הקשיים של חברות הקהילה (כל פרסום ברור בהקשר הזה בישראל לא ניתן למצוא). זאת, לצד מה שאייל גרוס מכנה "סולידאריות" לאלו המבקשים להשתמש במוסד הנישואין. בהקשר הזה, נדמה לי שאין ציפייה בהכרח שהחלקים המוחלשים יותר של הקהילה ירתמו דווקא למאבק בנישואין, או יסכימו לעכב מאבקים אחרים עד לסיום המאבק הזה. גם לא נראה לי שהציפיה לסולידריות נובעת מתפישה שזכויות האדם "יחלחלו" הלאה, או שאחרי הנישואין כל ההומואים והלסביות הבוגרנים יתפנו לקדם זכויות של חלקים אחרים מהקהילה. הציפיה היא רק שחברי הקהילה לא יתנגדו למתן זכויות לחברות קהילה אחרים, כל זמן שהמאבק על זכויות אלו לא פוגע ביתר חברות הקהילה, וגם אם הוא לא בהכרח מועיל להן.     

*

פוסטים קודמים בהקשר זה:

אייל גרוס / על נישואין וסולידריות

רוני / some f***ing talk about gay marriage

חגי / פרנדלי, תלוי למי

מודעות פרסומת

8 תגובות to “עידוד עגינות כהתנגדות רדיקאלית למוסד הנישואין, או: כמה מחשבות נוספות על נישואים גאים”

  1. Dehed מרץ 31, 2013 בשעה 11:52 am #

    לא אהבתי את ההשוואה בין סיוע לקורבנות הממסד לבין הרחבת הממסד ולגיטימציה שלו.

    • חגי מרץ 31, 2013 בשעה 12:12 pm #

      אני מודה שאני לא לגמרי מבין את הביקורת. ודאי שלהפוך את ממסד הנישואין בישראל לשיוויוני יותר מרחיב את הלגיטימציה שלו.

      אם תרצה, כדוגמה אחרת, האם לדעתך הקביעה שיכירו בישראל בנישואי כהן וגרושה הייתה קביעה שגויה, והיה צריך, בשביל לא להרחיב את ממסד הנישואין והלגיטימציה שלו, לקבוע שלא מאפשרים נישואין למי שאינו יכול להתחתן על פי ההלכה?

      • Dehed מרץ 31, 2013 בשעה 12:21 pm #

        יש הבדל בין עגינות, שהיא בדיוק אחת הפרקטיקות הפטריארכליות שמגדירות את מוסד הנישואין, לבין נישואי כהן וגרושה.

        אז כן, מאבק לסיוע לעגונות הוא מאבק פמיניסטי, ומאבק להכרת בנישואי כהן וגרושה הוא לא פמיניסטי, הוא מאבק ליברלי, וכזה שמאשרר את מוסד הנישואין.

      • חגי מרץ 31, 2013 בשעה 12:26 pm #

        אז אם אני מבין נכון, מבחינתך היה צריך לקבוע שאסור לכהן וגרושה להתחתן, ושלא מכירים בנישואין שלהם בחו"ל, גם אם משמעות הדבר היה למשל שהם לא יוכלו לקבל החלטות רפואיות האחת ביחס לשני? או שבן הזוג שאינו תושב ישראל לא היה יכול לגור פה עם בת זוגו? שהם לא יוכלו לקבל הנחה משותפת בארנונה? שיבחנו את הבקשה שלהם לאימוץ הדדי כאילו מדובר בזרים?

      • Dehed מרץ 31, 2013 בשעה 1:11 pm #

        תעשה הפרדה בין השיפוט על המאבק לשיפוט על העוולה. זה שאני אומר שהמאבק הוא ליברלי ומאשרר את המוסד לא אומר שאין עוולה שהוא מנסה לתקן, זה רק מצביע על הקונטקסט, כדי לא למחוק את שאר העוולות שהוא מייצר.

        יש הרבה עוולות שהממסד אחראי להן, ויש שלושה אופנים מרכזיים במאבק בהן. הראשון הוא מאבק רדיקאלי נגד הממסד. השני הוא מאבק מקומי עבור הנפגעות.ים הישירות.ים של הממסד. השלישי הוא המאבק להרחיב את הממסד בכדי שפחות אנשים יודרו ממנו תוך פגיעה קשה יותר בנפגעות.ים. אם נשווה את זה למוסד המדינה, מאבק מהסוג הראשון הוא לדוגמא אי תשלום מיסים, דוגמא לסוג השני הוא סיוע לפליטים, עובדים זרים, עבדים, כבושים, לקבל מעמד ואזרחות, ודוגמא לסוג השלישי הוא עריכה של חוק האזרחות. אם אתה רוצה אנלוגיה יותר קשה, בהקשר למוסד הזנות, דוגמא לסוג הראשון הוא הפללת זנאים, לסוג השני הוא סיוע לזונות, ולסוג השלישי הוא מיסוד הזנות.

        בתשובה לשאלתך, מה ש"היה צריך לקבוע" הוא שאין דבר כזה נישואין ואין גבולות בין מדינות, ושאין ארנונה וכו'. בהינתו המצב הקיים שיש את כל הדברים האלו, ועוד אינסוף עוולות, המאבק על נישואי כהן וגרושה הוא מאבק מהסוג השלישי, מאבק ליברלי שמתייחס רק לזכויות אינדיבידואליות ולא לעוולות סויציאליות.

      • חגי מרץ 31, 2013 בשעה 1:43 pm #

        אני שמח שפקחת את עיני, עד היום לא היה לי מושג שיש הבדל בין שיח ליבראלי ורדיקאלי,

        אבל אם כבר אתה עסוק בהשכלת הציבור, אתה יכול להתאמץ ולחשוב על תשובות יותר מוצלחות מ"צריך לקבוע שאין כזה דבר נישואין" או "שאין כזה דבר ארנונה", ולהתמודד עם הצורך להחליט בשלל נושאים שאין מנוס מהסדרה שלהם, ואשר ביחס אליהם גם אי הסדרה היא הסדרה (למשל, האם אנחנו מאפשרים למי שרוצות בכך להתקשר בחוזה שלא נקרא לו נישואין, אבל יתן לצדדים את כל הסמכויות ההדדיות שכרוכות בנישואין? אילו הגבלות נקבע על חוזה שכזה? כיצד נקבע שאדם מסויים זכאי לקבל החלטות רפואיות עבור אחר, באיזה מצב נחשב את דוחות המס של שני אנשים כמשק בית אחד ואלף סוגיות אחרות). ומהקשר להקשר, אני לא יודע אם יש לך התנגדות לארנונה ספציפית או למיסים בכלל, אבל גם בתחום הזה, נדמה לי ששווה להחזיק עמדה מעט יותר מורכבת.

        ובסוף, אני חושב שכבר התייחסתי לשאלה מהי הפגיעה באחרים בשל ההכנסה של זוגות מסויימים למוסד הנישואין, ואני מזהה אותה כפגיעה עקיפה, או פגיעה שאינה מחויבת המציאות. אבל כמובן, זכותך לדעה שונה.

      • Dehed מרץ 31, 2013 בשעה 4:56 pm #

        קודם כל אני מצטער אם דרכתי על טריגרים, התגובה שלך הייתה מעט אגרסיבית יותר מתגובות קודמות, אז אם יצאתי מתנשא או לא רגיש אני מתנצל.

        לשאלתך, ההצגה של עוולה והשאלה "מבחינתך היה צריך לקבוע ש", מגבילה את השיחה לעוולה ולפתרון שלה, והמטרה בתשובה הייתה לפתוח את השיחה לכל האפשרויות, ואז לדבר על הפתרון במצב הספציפי בהקשר שלו מול שאר האפשרויות, ולא רק מול המצב הנוכחי שמייצר את העוולה.

  2. יוסףה מקיטון מאי 27, 2013 בשעה 2:40 pm #

    הנזק בחיזוק מוסד הנישואין נשאר ערטילאי אם לא נפרוט אותו לקונקרטיות, אז הבה נעשה זאת:

    נישואין הם מוסד פומבי. מעבר לעריכת המסיבה והזמנות בדואר (ושינוי הסטטוס בפייסבוק?) יש גם את ענין הרישום בתעודת הזהות. בכל מקום בו יש להציג תעודת זהות עם ספח או למלא שאלון פרטים אישיים (בנקים, קבלה לעבודה, לפעמים גם לשירותים רפואיים ועוד). כלומר מי שמתחתןת לא יכול/ה להיות "בארון" ביחס לנישואין. כלומר, להט"ביות/ים שבגלל תנאים כלכליים או חברתיים לא יכולות לצאת מהארון – לא יכולים גם להתחתן.

    ועכשיו, נניח שיש הכרה מדינתית בנישואין להט"ביים. ונניח שיש זוג לסביות שרוצות לקבל זכות כלשהי מזכויות הנישואין (לדוגמא, הכרה בהורות של בת זוג אחת על ילדות/ים שנולדו לבת הזוג השנייה), אבל נניח גם שהן לא יכולות לצאת מהארון, כלומר לא יכולות להתחתן (ונגיד אפילו שהן רוצות להתחתן, אבל אם יהיו נשואות זה יוציא אותן מהארון, ובעבודה שלהן זה אומר פיטורין).

    מה עכשיו? כל דרישה של הלסביות הללו מהמדינה להכרה בהורות כפי שכתבתי לעיל תיתקל בתשובה: לכו תתחתנו. יש שיויון בנישואין. מה הבעיה? לא רוצות להתחתן? בעיה שלכן!

    ולכן, גם אם יהיה "שיויון בנישואין" בעצם לא יהיה שיויון בנישואין כי סטרייטים/ות לא יוצאות/ים מהארון, ולא משלמות/ים מחיר חברתי או כלכלי על להיות נשואים/ות. ולכן לקשור זכויות לנישואין ולחלק אותן כך זו אפלייה, ולא שיויון. יש להיאבק על הפרדת מתן הזכויות ממוסד הנישואין ולא על הרחבת גבולותיו של מוסד זה כך שיכלול את הלהט"בים/ות הפריבילגיות/ים מספיק שיכולים/ות להרשות לעצמןם להתחתן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: